זה ילדותי שיצאתי עכשיו משיעור בוכה כי אני ממש נפגעתי מהמרצה אז אני לא רוצה להישאר בכיתה??

טוב תקשיבו אני באוניברסיטה ויש לי שיעור עיצוב סביבות שזה שיעור שמציירים בו הרבה
קיצר יש לנו משימה סופית לצייר לפי מילים של שיר כאילו לקחת את המילים ולצייר לפי קונספט. אני בחרתי קונספט של ים שזה כבר קשה
זה כבר מלפני איזה כמעט חודש (וזה עניין חשוב) אני עובדת על העבודה הטיפשית הזאת כשאני סטודנטית שנה ג' עם טונות של משימות והקורס הזה הוא בכלל קורס בחירה ואם לא היו חסרים לי קורסים אז לא הייתי עושה אותו
אוקיי קיצר עכשיו נעבור לענייננו:
העליתי את העבודה למודל עם צבע, חלק מההגשה השנייה. סבבה? המרצה הציג אותה ראשונה בכיתה ומול כולם התחיל לפרט כמה הציור לא טוב; וכמה אני חסרת דמיון ולא מזהים שמדובר בדברים בשיר ותקשיבוו שאני עצבנית כאילו סבבה זה לא ציור 100% אבל תגיד משהו טוב?? גם כאילו מה הקטע לפני שבועיים ציירתי אותו ציור בדיוק!! רק בלי צבע, לא יכולת בכיתה לבוא ולומר לי - "תשמעי, תעשי נגיד את התחנת רכבת בצורה שונה?" ואני הייתי עובדת על זה בבית? כי אני מבחינתי מה שציירתי היה טוב.
מאיפה לי לדעת שזה לא טוב אם אף אחד לא אומר כלום?? לא אבל סתם לתת לי לצייר שבע פעמיים אותו ציור וגם לצבוע
ואני מבטיחה לכם השקעתי שעות ואני ליטרלי עם דמעות פה כי וואלה לא קשור ולא סוג של תירוץ אבל אבא שלי גם היה בבית חולים תקופה והדבר האחרון שמעניין אותי זאת העבודה המעפנה הזאת שאני תקועה איתה וחסרת דמיון וואלה אולי הוא חסר דמיון שהוא צריך שהכל יראה בדיוק כמו שצריך??