חייבת לפרוק עצבים ולשמוע את דעתכם על הסיטואציה.

אני מתמודדת עם אמא מאוד לא פשוטה (גם אני מתבגרת לא פשוטה ואני לא מתכחשת לזה), אנחנו רבות המון.. ועברתי איתה דברים מאוד לא נעימים בעבר וגם כיום.
היא הרימה עליי לא פעם ולא פעמיים יד, דיי שונאת אותי מאז שהתחלתי להתפתח שכלית ולפתח גם דעות משל עצמי, ועוד הרבה.
לפני עשור (משהו כזה) היא ואבא שלי החליטו לחזור בתשובה, ובשנתיים האחרונות התחלתי להתרחק בגלל שהיא הכריחה אותי לעשות דברים שקשורים לדת.
אני שמאלנית, ולא בגלל שאני מושפעת אלא בגלל סיבות מוצדקות יותר, אני לא שומרת שבת בסתר, לא שומרת כשרות, ובקיצור דתלשית ב"סתר".
היא קולטת את ההתרחקות שלי, אבל במקום להיות אמא אמיתית ולקבל, היא מדחיקה אותי יותר לצד.
עכשיו הייתי בשלוש שנים האחרונות במקום מאוד מאוד רע.
הייתנ בדיכאון, סבלתי (עדיין סובלת) מפ.ע, דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית.
רק לפני חודשיים הצלחתי לצאת מהדברים הנוראיים יותר בכוחות עצמי, וגם הדימוי העצמי שלי מאוד עלה.
היא ואבא שלי בזמן האחרון כל הזמן מעירים לי על זה שאני לא אוכלת בריא.
אני באמת לא מבינה, אני אמורה להרעיב את עצמי? הייתי במקום הזה ולשמחתי זה הסתיים מאוד מאוד מהר כי ידעתי מה יהיו ההשלכות.
אני לא "מלאה" ואם יש לי שומן בישבן ובעוד מקומות זה לא דבר רע.
נמאס לי כבר, באמת שאני שונאת שהיא אומרת את זה.
עם כמה שאני מנסה לא לתת לזה להשפיע עליי אני מרגישה שהיא פשוט גורמת לי להתבייש בזה שאני אוכלת.
זה לא בסדר, והיא אמא רעה ואפילו רק מעצם העובדה שהיא עוקצת אותי על זה.
מאז שהיא התחילה לעבוד יותר היא לא מכינה אוכל אז כל יום אני אוכלת כמב פרוסות לחם, ובגלל שאני במחזור יש לי חשק עצום ללאכול יותר.
היא פיזית שואלת אותי למה אני עצבנית, למה כואב לי, כשאני גמורה מעייפות ורוצה להירדם מוקדם היא לא נותנת לי.
דעות?