אנשים שאין להם חברים איך הגעתם למצב הזה?

ואללה חרם

יש אנשים שהם ביישנים ולא מצליחים לפתח שיחה עם אנשים או שמי שהיה לו חברים פשוט ניתק מהם קשר או חרם
יש הרבה סיבות וזה בסדר להיות לבד אין בזה משהו רע

אממ, עברתי טראומה שגרמה לי לפחד ממגע ואז החברות שלי ראו את זה כסנובית ומגעילה (הם לא ידעו על הטראומה) אז הם התרחקו ממני ולא דיברו איתי או שהם היו נוגעות בי בכוונה והייתי מקבלת התקפי חרדה.
ואז שנה אחרי זה מורה הטרידה אותי במגע ואסור היה לי לספר והיא ממש אהבה אותי אז נתנה לי פריבילגיות למשל לא לעשות מבחנים לא להגיע לכיתה וכזה...הייתי מותרת על זה בכיף בקיצור שוב כולן ראו בזה מגעילה וכל השרותים היה ציורים שלי עם קללות
ואז נוצר לי בעיה אמון קשה באנשים באותם שנים הייתה לי חברה טובה אחת שידעה הכל ואז עברתי לבית ספר אחר והיא פשוט התחילה לסנן אותי ולהתעצבן עלי..וכנראה פיתחתי איזושהי חרדה חברתית...
כי עכשיו אני לא יכולה להתחיל שיחה או להגיד את דעתי
אז אוטומטית לא אוהבים אותי בכיתה
and i'm alone
עדיין לא מזמינים אותי לשום מקום...כבר 4 שנים יאי

הלם ששיתפתי את זה

שואל השאלה:
מצטער שעברת את זה^

התחילו לי חרדות, נשרתי מהלימודים והפסקתי להיפגש איתם..
בהתחלה הם ניסו לשמור איתי על קשר אבל באיזשהו שלב כולם התייאשו, וברור שהתייאשו..

שאלה יפה ובכן זה ככה התחיל מכיתה ז (אני עכשיו ב יב') ובתכלס אין לי סיפור דרמטי כמו חרם פשוט אלו היו שנים לא טובות מלאות בחרדה וגם דיכאון אפשר לומר ובחטיבה בכלל זה היה זוועה חרדה חברתית קשה וילדים מטומטמים ולא מכילים וזהו התרגלתי ועכשיו יש לי חוסן מנטלי וכישרון כתיבה

חרם
מסתבר
(אמרו לי שחברים שלי כל התיכון,
אבל בעצם בילו בלעדיי כל הזמן הזה)
חוץ מזה פעמיים אלו אשמתי,
אחת התוודיתי לבן אחד על רגשות כלפיו ועכשיו הוא לא מדבר איתי יותר
והכרנו עשר שנים
אחד אנחנו מכירים מהגן אבל הוא טרנספובי והומופובי נורא
אחד אני רציתי אותו ואז הוא אמר שהוא טרנס ואני לא נמשך למהסוג שהוא ואז סיבוך וקיצר יצאתי אפס והוא ועוד אחד ממנו לא מדברים
לפחות למדתי מזה

פשוט הבנתי שאני סומכת על יותר מידי אנשים והמון בעיות מגיעות מזה ושאני גם לא מכירה את עצמי כי אני כל הזמן עם אנשים
ניתקתי קשרים שפחות חשובים לי נשארתי בקשר רק עם מי שחשוב לי באמת ואני חשובה לו
ונתתי זמן לעצמי להכיר את עצמי ואת האנשים שבאמת אכפת להם ממני
תהליך ...
(זה קרה בתחילת התיכון הרבה "חברים" הלכו מאחורי הגב שלי)

שואל השאלה
הכל טוב תודה...למדתי להתמודד...
אגב ערכתי את השאלה והוספתי עוד משהו שפחדתי בהתחלה לרשום

לא אכפתת לי אני אוהבת את השקט שלי פעם לא היה לי חברים. והייתי לוקחת את זה קשה והיום שיש לי חברים אני מבינה שחברים באים וחברים הולכים מי שבאמת יהיה איתי זה בעלי בעזרת ה'

ח ח ח ח ח ח ח אני פשוט שונאת אנשים

אני אוהב אותך,
אנונימית^

את מהממת אנונימית

פשוט לא רציתי

אני מפחדת לפנות לאנשים וכשהם פונים אליי אני בקןשי מדברת ואז הם מתרחקים

בעבר הייתי ללא.וזה כי הייתי ביישן לא הייתי יוצר קשר הייתי מחכה שזה יגיע מאחרים ושזה היה מגיע לא הייתי יודע איך להגיב חזרה

שואל השאלה:
כן

אם יש לי כמה חברים בודדים ופעם היו לי מלא אני יכולה לענות? להסביר?

^^^^^^ אוהבים אותך אנונימית תודה רבה, בתור מישהו שאין לו חברים עד היום גם, רק מכרים/ידידים חברותיים

מתחילים ונשארים במצב הזה

.

שילוב של כל מיני גורמים.

מה שגרם לי להיות קצת אאוטסיידר (בפרט בחטיבה) זו חרדה חברתית. הייתי לחוץ כשהייתי בסביבת אנשים, למרות שניסיתי להילחם בזה.
כל אינטרקציה חברתית הייתה בשבילי כמו משהו שאני צריך להכין את עצמי, אפילו יותר ממה שאני מכין את עצמי לראיון עבודה.
יחד עם זאת, קשיים חברתיים. לא מפתיע לאדם שיש לו חרדה חברתית, אבל גם כשהחרדה פסקה, התקשיתי לדבר, להביע את עצמי, התקשיתי לנהל שיחה (במיוחד סמול־טוק), לדעת מה להגיד,
חלק מזה נבע מהחרדה עצמה, כי נלחצתי ולא הרגשתי בנוח. לאורך כל החטיבה והתיכון ואפילו קצת מהיסודי, לא הרגשתי שהיו לי חברים כל כך טובים. היו קצת אבל הקרבה שלי אליהם לא הייתה גדולה. המון רגעים שלא ידעתי לאן ללכת בהפסקות ועם מי לדבר, פשוט הלכתי לצד והייתי בטלפון, עם לחץ אטומי, רוצה שהיום יעבור. הבדידות המשיכה גם עד סיום הביה"ס. זה דבר שאני קצת מתמודד איתו כיום, רק שמבחינה חברתית אני פי אלף טוב יותר.
היו לי יותר חברי בית־ספר מאשר חברים אמיתיים, אפשר לקרוא לזה בשם "חברי מסגרת", חברים שאתה מדבר איתם לרוב בבית ספר ושם זה נגמר. לחלק אפילו לא היה את המספר פאלפון שלי,
פשוט לא היה היכרות, לא שיחות עומק, לא קרבה אמיתית, סתם ביליתי איתם בהפסקות אבל העובדה שהרגשתי גלגל אחרון כל פעם גרמה לי להתרחק מהדבר היחיד שקצת הסיח את דעתי מהבדידות,
כי גם כשהייתי איתם הרגשתי די בודד.
אז כמה שנים שאני אולי פה ושם יוצא עם אנשים אבל אלו לא חברים כאלה קרובים. זה לא ששונאים אותך, אפילו חלק מחבבים אותך, אבל רובם לא רואים אותך מספיק. אתה מאחור, לא מרגיש חלק, לא יוזמים איתך שיחות, לא מצרפים אותך. אני לא מאשים אף אחד בזה, כמובן. אלו החיים פשוט.
פוטנציאלית אני מאמין שאני חברותי, אבל דווקא כשהשתפרתי חברתית כבר הסתיים הבית ספר.

קשה לי להתעניין באנשים מסוימים
קשה לי להשתחרר
לא הלכתי לתנועת נוער
אבל ב"ה אני עובד על זה ומתקדם

זה מאוד קשה לסמוך על אנשים אז יש לי רק חבר אחד שאני סומך עליו באמת וכל השאר זה כזה שלום שלום או סמול טוק בכיתה וזה

זה לא ממש לפי איך הגעתם לפה, פשוט קורה לפעמים חח... אין לי הרבה חברים כי פשוט יש הרבה אנשים שהם לא הסוג שאני רוצה להתחבר אליו

אמ טוב אז היו לי מלא חברות טובות ביסודי, וכולנו עברנו לאותה החטיבה, אבל לא שובצנו לאותה הכיתה. כולן היו באותה הכיתה, ואני בכיתה אחרת. בהתחלה הייתי איתן בהפסקות, עד שהן התחילו להתרחק, לדבר עם בנות מהכיתה שלהן, ופחות לדבר איתי ולהתעלם. ודי פחדתי קצת לגשת אליהן, כי הן כבר הכירו כל כך מהר חברות חדשות, והתביישתי לגשת אליהן. והפסקנו עם הזמן לדבר, כי היה נמאס לי לרדוף אחריהן ולהיות בצד, ולא הסתכלנו אחת אל השנייה אפילו במסדרונות. אני לא חושבת שהיה להן אכפת ממני, תאמת, כי הן לא טרחו ליצור איתי קשר אפילו, וכן היינו סוג של זרות בסוף. ואני עם החרדה החברתית שלי, לא הצלחתי גם לדבר עם בנות מהכיתה שלי, וככה בהפסקות הייתי לבד, וברזתי משיעורים ומבית הספר, כי היה פשוט משעמם להיות לבד. מצד אחד אני קצת כועסת עליהן, מצד שני אני די עצובה ולא משחררת מזה, כי באמת אהבתי אותן, אפילו שכבר עברו כמה שנים. לפעמים אני נזכרת בהן ומתגעגעת לזמנים שהיינו חברות.

פשוט הפסיקו לדבר איתי ואף פעם לא הסבירו למה

פשוט אני לא דיברתי עם אף אחד ואף אחד לא דיבר איתי

רבו איתי והחליטו לזרוק חברות של 20 שנה לפח... מרגישה בודדה כל כך

בשתי מילים- מודעות יתר.
אני הכי קלילה בכללי ובאמת שאני חושבת שיש לי אופי טוב אבל בגלל שאני ככ מחפשת חברה, אז יוצא לי מתאמץ מידי ואני חושבת מליון פעם לפני שאני מדברת וכל הקסם הולך.. זה יוצר חוויה לא טבעית ותחושה מוזרה באוויר
זו פשוט לא אני בשיחות כאלה..
אני נורא כיפית עם אנשים אחרי שכבר נשבר הדיסטנס והתחושה נינוחה יותר, אבל כל הבעיה שלי זה בכלל להגיע לתחושה הזאת
הכל מתפקשש לי מוקדם מידי..

פעם היה לי מלא ועם הזמן נותק הקשר עם כולם חוץ מאחת

^^בול אני.
too self conscious.
פתאום אני מודע למחשבות שלי שצצות בנוגע להתנהגות שלי ואיך אני נראה ומה ההחלטות שלי וכו' וכו'. ומה אני מרגיש אם זה בושה או גאווה או לא ידוע מה.

תמיד הרגשתי לא שייכת , בגלל זה החברים האמיתים שלי הם מהאינטרנט

כשהייתי בת 14 החלטתי שאני רוצה להיות לבד אז ניתקתי קשר מכל החברים שהיו לי, לא היו לי קשרים משמעותיים אז לא נורא
וזהו בגדול, מאז לא היו לי קשרים אמיתיים, היו 2 בנות שהתחלתי לדבר איתן וזה החזיק כמה חודשים לפני שהספקתי להנות מהקשר אז ניתקתי קשר גם מהן
עכשיו אני בת 18 בלי חברים ולא מרגישה בודדה אז לא נראה לי שזה ישתנה בקרוב

בעבר היה לי הרבה מאוד
ובגלל חוויות ודברים שקרו לי בחיים וביגרו אותי אני לא מרגישה עם בני גילי כמו חברים אלא כמו בייביביטר
אז מעדיפה להיות לב מאשר להיות צבועה
אז אין

^^מה זה אתה בדיוק אני תומאס דנדרסון

עברתי בית-ספר

פשוט הרחקתי את האנשים שלא רציתי להיות בסביבתם ויצא שהרחקתי את כולם אז כרגע זה רק אני ואנוכי