זה הגיוני שאני רוצה להמשיך את הטיפול הפסיכולוגי אבל הוא לא ממש עוזר לי?

אני רוצה להמשיך כי זה מקום הפריקה שלי.
נגיד בשיחת טלפון האחרונה שלנו דיברנו על הזומים, אמרתי לה שיש לי חרדות להיכנס לזומים מאז הקורונה. גם אם לא חובה לפתוח מצלמה עדיין. יותר קל לי ללכת פרונטלית לבית ספר מאשר בזום.
היא שאלה אותי ממה זה נובע ומה ההבדל בין זום לפיזי ואמרתי לה שאני לא יודעת.
ועברנו נושא.
אז בעיקרון היא לא נותנת לי כלים להתמודד, אני ברור לא מפילה עליה את האשמה אבל אני מרגישה שאני רק פורקת לה מה עשיתי השבוע, מה הולך להיות השבוע ומתי יש לי מבחנים/אירועים ודברים.
זה לא מרגיש כאילו באמת היא גורמת לי לעשות דברים שלא עשיתי.
כשהתחלתי את הטיפול גם התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי לפני, הייתי מעזה, אבל זה לא בגלל הטיפול.
זה גם למה התחלתי טיפול, פתאום היה לי סוויץ' בראש שאומר לעצמי שאני באמת חייבת לקבל עזרה, ואיכשהו המודעות הזאת גרמה לי לעשות דברים ולקבל מוטיבציה.
אז נראלי זה הכדור נוגד דיכאון ולא הטיפול פסיכולוגי.