בית מתוך מפרויקט שירה גדול שאני עובדת עליו. אני שמה את זה ללא קונטרסט, ואשמח לדעת מה אתם חושבים בכל זאת.

אני מריחה כאן סוגייה שמתרכזת באסיפת הדברים החולפים - מעין רצון כזה להפוך אותם לנצחיים ומשמעותיים למרות שהם כאלו חמקמקים.
אולי ריכוזם לא מגיע מתוך רצון לשמר אותם, אלא מתוך רצון לסדר ולהשליך הישר אל העבר?
הרי להבלי הפה הייתה התחלה של דבר כל כך צפוי, ציטוטים שכבר שמעתי.. דבר כל כך משעמם! לא הכרחי! למה שאשמור את הרגעים הללו? למה שאשאב אותם?
למילים! למילים!! למילים אין משמעות!
למילים אין חיות!
למילים אין בית.
למילים יש גרעין משעמם.
אז למה לי לאסוף בצורה כזו אובססיבית אותן? את הרחובות בהם עברתי?