זה נראה לכם הגיוני ההתנהגות של אמא שלי?

אני אתחיל מזה שאני בקושי עוזרת בבית, אם בכלל(לדעתי הסיבה היא הביקורת התמידית שלה שלא משתנה)
והיא בתמורה לא נותנת לי כלום, לא כסף, לא בגדים , כלום.
עד כאן סבבה.
מה שקשה לי איתו זה ההתנהגות שלה, היא תתפוצץ עלי משום מקום ותקשר כל סיטואציה איכשהו לזה שאני לא עוזרת.
היא אומרת לי שאני נצלנית ולא אמורה לחיות בבית שאני לא עושה בו כלום.
שאלתי אם היא רוצה שאני אלך והיא אמרה הלוואי.
תמיד כשאני עם חברות שלי לידה היא מתחילה להרצות להם(בצורה מכבדת וחייכנית כביכול, כי ליד אנשים היא שונה מן הסתם) שיגרמו לי להבין איך צריך לעזור ולהתנהג נורמלי.
ולפני כמה ימים היא הגדילה לעשות, אני וחברות שלי ישבנו בחצר של הבית והיא יצאה והתחילה שוב לדבר איתן ואז היא גם אמרה להם שלא יאמינו למה שאני מספרת עליה ושבטח אני אומרת להם שאמא שלי רעה וקמצנית אבל אני משקרת (היא בטוחה שאני מלכלכת עליה כשבפועל מה שאני עושה זה מה שעושים עם חברות, לדבר איתן.. זה לא ששמתי לי מטרה שהם יחשבו שהיא רעה, ממש לא, לפעמים אם אני עצבנית אני אספר להם מה קרה לא מעבר)
והיא גם אמרה להם שפעם הבאה שאני מזמינה אותם לבית שיעברו דרכה לשאול אם היא מסכימה והיא גם הוסיפה- אל תאמינו לה אם היא אומרת שהסכמתי, תשאלו אותי. עכשיו חברות שלי לא ממש שמות עליה בקטע הזה, אם אלו היו חברות אחרות הייתי קוברת את עצמי אבל הן כבר מכירות אותה.
אם זה משנה אני בת 18.
זו התנהגות תקינה?
כי מצד אחד הגיוני שאמא תתעצבן על הבת שלה שלא עושה כלום אבל מצד שני איפה ההתנהגות הבסיסית שאמורה להיות בין אם לבת?
אני באמת לא יודעת


(אם יש לכם שאלות לשאול בשביל ההבנה תשאלו, כי אני באמת רוצה להבין איך זה נשמע מנקודת מבט חיצונית)