בעקבות כל מה השיח שיש ברשתות על דימוי גוף לאחרונה, כתבתי קטע קריאה על התחושות שיש לי כל החיים, אשמח לדעתכם.

כולם הגיעו עם מזוודה מלאה בכל מה שהיו משנים בי, אחד הביא סרגל. אחד הביא משקל.
אבל אף אחד לא עצר לשאול מה הפאקינג שם שלי.
עכשיו המראה שאני מסתכל בה מדברת בקולות של זרים וכל מבט מרגיש כמו בדיקה.
מתי הגוף שלי הפך לדיון ציבורי?
אתם ממשיכים לדפוק על הביטחון העצמי שלי כאילו הזמנתי אתכם לפרוק את כל מה שהבאתם לתוך המחשבות שלי.
אתם יכולים לעזוב את הגוף שלי? אתם לא משלמים שכירות.
בכל זאת אתם חיים בכל סנטימטר של ההשתקפות שלי. קחו את העיניים הבוחנות שלכם ואת הסטנדרטים שאימצתם מאחרים.
זה אף פעם לא היה הבית שלכם. צאו מהגוף שלי.
אתם קוראים לזה דאגה אבל זה עדיין משהו שאני סוחב איתי.
אתם מדדתם את הגוף שלי, עכשיו כל מראה עושה את זה.
כולם קוראים לזה אהבה בזמן שהם מלמדים אותי
איפה נמצאים הפגמים שלי, עוד לפני שבכלל חיפשתי אותם.
עכשיו כל מראה נשמעת כמו הקול שלכם ואני כבר לא מצליח לדעת אם אני רואה אותי, או מסתכל על עצמי דרך העיניים שלכם.
אתם יכולים לעזוב את הגוף שלי?
אתם לא משלמים שכירות ובכל זאת אתם חיים
בכל סנטימטר של ההשתקפות שלי.
קחו את העיניים הבוחנות שלכם ואת הסטנדרטים שאימצתם מאחרים.
סיימתי לרדוף אחרי הגרסה שלי שאתם המצאתם.
הגוף הזה מעולם לא היה שלכם, אז קחו את המזוודה שלכם וצאו ממנו.