מה השפעתה של הצהרת כורש על גולי בבל?

בין 50 ל40 אלף יהודים עלו בעקבותיה ליהודה. הם מכונים "שבי ציון" מביאים איתם את כלי המקדש שנלקחו ע"י הבבלים ומשתמשים בעזרה הכספית ותמיחת היהודים שנשארו בגולה

הם אסירי תודה לו- ולבניו אחריו. הם יודעים כי ''המלך הגדול'' הוא שאפשר להם לשוב ולכן נאמנים לו. בכך מבטיח כורש את שליטתו ברחבי ממלכתו, כמעט ללא כוח צבאי, משום שהאוכלוסייה נאמנה לו. בכך שהחזיר את היהודים לארץ ישראל הבטיח לעצמו אחיזה נאמנה ובטוחה בדרך למצרים. הבטיח רצף טריטוריאלי של נתינים נאמנים לממלכת פרס.
כבר בשנה בה פורסמה ההצהרה התארגנה הקבוצה הראשונה לשוב לציון. היהודים היו אז בגלות בבל מזה שבעים שנה. כך שרוב היהודים ב-בבל לא הכירו את ארץ ישראל קודם. לכן, למרות שההצהרה החמיאה ליהודים ושמחה אותם, התגובה עליה לא היתה עליה ונהירה המונית של מאות אלפי אנשים הממהרים לשוב לציון. בספר עזרא מוצג מספר של 50.000 איש שעלו בשנה הראשונה, לאורך מספר שנים. כלומר למרות ההתלהבות מההצהרה, רוב רובם של היהודים נותרו לחיות ב-בבל ונשארו שם עוד שנים רבות. הם קיימו קשרים עם המרכז בארץ ישראל. כך שהעולים לציון היו מעטים יחסית. כנראה שרובם הגדול לא היו עשירים, משום שהעשירים נותרו ב-בבל עם רכושם הרב. עם זאת, שיבת ציון התחילה את חידוש היישוב היהודי ביהודה, והחלה בבניית בית המקדש השני, והיא אחת הנקודות החשובות והמרכזיות בתולדות העם היהודי והשפעתה מכרעת.
במשך כשבעים שנה של גלות בבל עד הצהרת כורש מתו כבר רוב רובם של הגולים. העולים לציון היו צאצאיהם, בני הדור השני והשלישי, שהכירו את הארץ רק מסיפורי הוריהם. הם בחרו לשוב אליה בעיקר מטעמים דתיים. כלומר ראו בהצהרת כורש מין סליחה של הקב''ה על החטאים, עליהם נענש העם בגלות. הם האמינו כי מדובר בחידוש החיים היהודים הדתיים בארץ ורצו בעצמם לקחת חלק בבניין בית המקדש מחדש. הצהרת כורש נתפסה כמעט כבואו של משיח ה', כאפשרות לקחת חלק בנס אלוהי. חלק מהעולים אולי קיוו גם לחידוש מדינה יהודית עצמאית בארץ. אך מדינה כזו לא הובטחה בהצהרה ולא היתה חלק ממנה או מרצונו של כורש.
בראש העולים עמד ששבצר, שקיבל את התואר "הנשיא ליהודה". יתכן שמדובר בבנו של המלך לבית דוד, ויתכן שמדובר ביהודי אחר שמעמדו הגבוה יחסית אפשר לו לקבל את המינוי מאת מלך פרס. הכינוי "פחה" שהוצמד גם הוא לששבצר מדגים כי מדובר בתפקיד ממלכתי בפרס. רוב "זקני הגולה", יחד עם רוב היהודים, נותרו ב-בבל ומשם תמכו במידה מסוימת בעולים לארץ.
בהמשך, לאורך תקופה של עשרות שנים, יגיעו עוד עולים, עוד אנשים שיוכלו להנהיג את העם. החשובים בהם עזרא הסופר ונחמיה.