השלילת תארים של האל אצל הרמב"ם מובילה בהכרח לאגנוסטיות תיאולוגית, או שהיא דווקא מאפשרת תפיסה עמוקה יותר של האלוהות?

הסיבה שאי אפשר לומר על הבורא טענה חיובית, הוא מחמת שהוא אינו משתנה ואחיד, וכל טענה או תטען לשינוי או לריבוי.

לגבי שאפשר לדון על הבורא רק בשלילה, הרמב"ם בעצמו כותב שיש שני דרכים לומר דברים על הבורא- אחד זה על דרך השלילה, השני זה על מה שקורה במציאות. הווי אומר (בצורה מאוד פשטנית בשביל הדוגמה)- אנו רואים שיש עולם, אז נאמר שהעולם נוצר, נאמר שהבורא הוא היוצר. אך לא נאמר זאת ישירות, כי אי אפשר לומר שהבורא- ברא את העולם (כי זה ייחוס פעולות אקטיביות אליו), אבל אפשר לומר שהעולם נברא על ידי הבורא, באופן פאסיבי על העולם, ולא טענה אקטיבית על הבורא. ובכך אנו נדון על יכולתו של הבורא ונאמר שהוא כל יכול.

ואכן זה יוצר פרדוקס שלפעמים מצד אחד הבורא כל יכול, אבל מצד שני הוא אינו משתנה. לדוגמה מצד שהוא כל יכול נאמר עליו שהוא יכול לבטל את קיומו, אך מהצד שהוא אינו משתנה נאמר שאינו כן.

אני מפרש את הפתרון על ידי פסודו-דואליזם תיאולוגי, כאילו יש ח"ו שני אלים, אל תחתון המשתנה ומתערב וכל יכול וכו', ואל עליון שהוא האינו משתנה, אך מחמת שהוא כולל הכל והכל בלתי נפרד ממנו, ממילא גם ה'אל התחתון' נכלל בו והוא הוא עצמו. כנל לכיסא שאת יושבת עליו, הוא עצמו הבורא ממש, ואין בו ריבוי מחמת שהוא לא קיים מחוץ לחוויה שלנו, ולאחר שנאמר שאין קיום, אנחנו לא קיימים והחוויה שלנו בטילה (ולא נקבל 'אני חושב משמע קיים' מעבר ל'משמע בעלמא').

אעיר להוסיף שרבי אברהם אבואלעפיא (בספרו 'אמרי שפר'. אגב, לרוב הרב אבולעפיה נסמך על הרמב"ם ברוב ככל דבריו וראה את כל תורתו כפרשנות של המורה נבוכים, למרות שהוא למעשה אביה הקדמון של הקבלה הלוריאנית) פירש דבריו וטען שכך היא דעת רוב הפילוסופים, והסכים עימם, שכל מערכת חשיבה תלויה באקסיומות, ואי אפשר לטעון על שום דבר טענה חיובית, רק ךפי הבנתנו אפשר, אך באמת אפשר רק לשלול, ןעל ידצ שלילץ כל מה שניתן לשלול נגיע לידיעת ה', אלא שחלק על הפילוסופים ואמר שמה שידעו הוא לא את עצמות השם, אלא את שמו, עצמות שמו, עצמות הpointer ולא עצמות הobject (מושגים מושאלים מתכנות), כי העצם לא יהיה מושג לעולם.

אני חושבת שההכרה הזו חיונית בשביל לגבש תפיסה עמוקה של האלוהות. בלעדיה את מדברת על אל ארצי, אנושי ומוגבל - אל שנברא בצלם האדם ולא להפך. כדי לחשוב על אלוהות כמושג משמעותי ומופשט יותר מהאלים של כל התרבויות העתיקות, צריך להכניס למשוואה את המילה "נשגבות" - צריך לדרוש שהאל יהיה עליון למציאות שאנחנו מכירים, וככזה, כמו שאומר הרמב"ם, צריך להבין שהתפיסה וההבנה שלנו אותו הן מוגבלות (כולל היכולת שלנו לייחס לו תכונות חיוביות). כאשר מושג האל הופך לממשי יותר, הוא מאבד מהתכונה הזו בדיוק, ומאבד את מה שמפריד בינו לבין המציאות שאנחנו מכירים.