מה הסיפור חיים שלכם? תכתבו מאנונימי אם תרצו

בקצרה
ילדה שגרה עם אמא ואח שלה הגדול בלי אבא:)

בקיצור:
ילדה שההורים שלה התגרשו והיא חיה עם אמא שלה ובעלה השני

מישהי שגרה עם אבא שלה, כי ההורים שלה גרושים ולאמא שלה יש מניה דיפרסיה:\

סיפור החיים שלי
נולדתי למשפחה של אב שעובד בחנות צעצעים בשליחיות ואמא סוכנת נסיעות לאחר 3 שנים אחותי נולדה לאחותי קראו שקד ולי קראו איתי המשפחה שלי היא אתאיסטית למרות הסבים שלי הם מסורתיים אנחנו עדיין מחבדים אותם שהגעתי לגן הראשון (לא מעון) אני היחיד שידעתי ממש לדבר לא הבנתי כמעט אף אחד והרגשתי שונה שהגעתי לגן חובה פגשתי איזה ילדה והיא ממש אהבה אותי אפילו הלכתי לבקר אותי איזה 3 פעמים בשבוע אבל אז היא עברה ובחיים לא ראיתי אותה שוב בפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר ראיתי כמה ילדים מהגן ההיתי יחסית מופתא כי יחסית הגן היה רחוק מאיפה שהבית ספר (הגן היה בעיר שונה) בכיתה ב היתחברתי לילד הכי פחות מקובל בכיתה ובגלל זה כולם צחקו אליי בכיתה ה ההורים שלי החילוטו לעבור דירה לעיר אחרת ועכשיו יותר מחבדים אותי אבל עדיין מתגעגע לחבר שלי ולחברה שלי

ילדה עם אמא ואבא אבל אבא שלה שונא אותה..

הורים גרושים... משפחה אם דפקות
ילדה בלי חברים קיצר החיים חרא חח
וזה בקיצור... ^_^

אני ילדה בת 15 וחצי שגדלה עם אמא ודודה בלי אבא, ועם עוד 3 אחים..
בתקופת היסודי הייתי חסרת ביטחון וביישנית, הייתה לי קצת בטן אז ילדים היו צוחקים עלי שאני שמנה ומשפילים אותי בגלל הרבה דברים, וגם לא נראתי כ"כ טוב במשך היסודי.. הייתה לי רק חברה אחת... עד כיתה ו' שהתחלתי להתחבר קצת יותר עם ילדות... מכיתה א-ה הייתה לי רק חברה אחת! אם היו עושים ריקוד או משהו כזה, אף אחד לא רצתה להיות איתי.. הייתה ילדה בכיתה שהסיטה נגדי תמיד עד שבכיתה ו' הפכנו להיות החברות הכי טובות והייתי שפוטה גמורה שלה כל השנה של כיתה ו'...
עד שהגענו לכיתה ז, והיא כבר לא הייתה בכיתה שלי אז נהייתי בקשר טוב יותר עם ילדה שהייתה איתי כל היסודי ואז לא היינו ממש חברות ועם עוד מישהי שהכרתי ועוד בנות מהכיתה שלי, הכרתי המון אנשים וידידים וחברות טובות היה לי יותר ביטחון הציונים שלי עלו והיה לי שינוי משמעותי מאוד וממש שמחתי:)
אמצע כיתה ז הכרתי מישהו היינו הידידים הכי טובים עד שהתאהבתי בו וזה לא היה הדדי וממש נפגעתי, בסוף כיתה ז הכרתי עוד מישהו שגם היה בנינו קטע עד שהוא אמר לי שהוא כבר לא מרגיש אליי כלום..
ואז, בתחילת כיתה ח' הכרתי מישהו שבאמת באמת באמת אהבתי אבל לא היה ל אומץ לדבר איתו כ"כ, אבל הייתה תקופה בכיתה ט' שהתחברנו יותר והיה בנינו משהו וזה נגמר עם הזמן:\
רוב כיתה ח-ט רציתי להתאבד.. הייתי הבן אדם הכי דיכאוני שיש כי הרגשתי שיש לי מחסור באהבה.. הרגשתי שאין לי מספיק חום ואהבה בבית... אני ואחותי תמיד רבות.. אני ואמא שלי מסתדרות והכל ומדברות, אבל אנחנו אל מתחבקות.. יכול להיות שזה בא מזה.
עד שעכשיו שעליתי לי' הכרתי את החבר שלי, יותר נכון אקס, היינו ביחד חודש... אהבתי אותו כ"כ! עד שהוא נפרד ממני בטענה שהוא מרגיש שהוא אוהב אותי פחות ועכשיו אני מתייסרת בגללו ואני כ"כ רוצה אותו בחזרה: ( (
זה הסיפור שלי!

בקצרה: הורים גרושים אבא נרקומן אני מאובחנת עם דיכאון מאניה דיפרסיה ובולמיה. כן לא החיים הכי טובים.

נולדתי למשפחה דיי נורמטיבית, בבית נחמד, עם אמא אבא
ואחות, הכל היה נראה דיי בסדר חוץ מזה שאבא שלי ואמא שלי היו תמיד רבים,
אבל בגיל 6 המשפחה התפרקה, אבא שלי עזב את אמא שלי ואני ואחותי
הלכנו עם אבא שלי, עברנו לבית אחר, אמא שלי נשארה לבד, היא לא עבדה
אז לא היה לה אוכל בבית, לא היה לה חשמל בבית, לא היה לה מים בבית, לא היה לה כלום,
היה לה חושך, ככה 5 שנים בערך עד שביטוח לאומי הביאו לה כסף, בשנים האלו
היא התחילה להשתגע, היא ביקשה מכולם אוכל וכסף, כמו קבצנית, היא חיטטה בפחים
כדי להשיג קצת אוכל, היא הייתה כמו בשואה, היא עברה טראומה, כשהיו מביאים
לה אוכל המקרר שלה היה מפוצץ והיא חשבה שאין לה אוכל כי היא השתגעה,
וגם עכשיו כשיש לה כסף אז היא קונה מליון אוכל לאיזה 10 איש ואחר כך זורקת הכל
לפח, כי היא חושבת שאין לה, ובשנים האלו שלא היה לה כסף והיא הייתה
מבקשת מאנשים אז כל הזמן צחקו עלי בכיתה ובבית ספר ואמרו לי " אה, הנה הבת של **** (השם של אמא שלי) " והתביישתי בזה, התביישתי בה, אני ואחותי לא באנו לבקר אותה,
אמרתי להם שזאת לא אמא שלי, הכחשתי, המצאתי כל מיני סיפורים, המצאתי שאמא שלי
עובדת בחו"ל והיא בקושי בבית, המצאתי מליון סיפורים, שיקרתי, הכחשתי שיש לי קשר אליה,
אבל דאגתי לה, פחדתי שיקרה לה משהו, פחדתי שהיא תמות מרעב או משיגעון
או מבדידות או מדיכאון או מעצב... בכיתי הרבה על זה, ביקשתי כל יום שהיא תקבל כסף,
שיהיה לה חשמל, שיהיה לה אוכל.. וזה התגשם. היא עדיין משוגעת והיא לא מתנהלת
כמו בן אדם רגיל וכמו אמא רגילה, היא בחיים לא תיהיה כזאת... אף פעם לא תיהיה לי
אמא נורמלית, וגם אף פעם לא הייתה לי, גם כשהייתי קטנה היא לא היתה באה איתנו
למקומות, היא לא הייתה יוצאת מהבית, היא הייתה עקרת בית, תמיד בבית,
אבל עכשיו אני לא מתביישת בה, כולם יודעים שאני הבת שלה, אני לא מכחישה יותר,
לא נאה לכם? בעיה שלכם..

מה הקטע של המינוסים אני לא מבינה?!

גם אני לא

בשנת 1815, בתחילת חודש אוקטובר, נכנס לעיר דיניה אדם שהלך ברגל.
התושבים המועטים שעמדו באותה שעה בפתחי הבתים הביטו על ההלך במעט דאגה.
כמעט אף פעם לא נתקלו באדם שנראה עני יותר ממנו. הוא היה גבר ממוצע קומה, חסון ורחב, ונראה כבן ארבעים ושש או ארבעים ושמונה. מכנסיו הכחולים היו ישנים ודהויים. על גבו נשא תרמיל חיילים מלא וגדוש. ראשו היה מגולח ומסנטרו ירד זקן ארוך.

איש לא ידע מיהו ומנין בא. אולי מהדרום, אולי מחוף הים? תשוש היה.

סוף דף ראשון, פרק א׳. (עלובי החיים)

בכיתה א' -ב' הייתי תלמידה שכל היומן שלה היה מלא בהיערות של אי הכנת שיעורי בית, עברתי בית ספר והייתי שם כיתה ג' -ד' ואז עברתי עוד בית ספר כי הקודם נסגר. בבית ספר החדש הייתי לבד עד שילדה אחת התחברה אלי. הייתי כמו חיילת שלה ולא שמתי לב שהיא אפילו לא חברה אמיתי. כולם תמיד ירדו עלי כי הייתי גם שמנה. ואכלתי גם טוסט עם גבינה ונקניק והתחילו עוד פעם לרדת עלי. כל הזמן התלוננתי להורים. ואז גיליתי שהילדה הזאת לא חברה אמיתי והיא כל הזמן רצתה לבוא אלי לעשות שיעורים ולא אליה ( זה היה בכיתה ה' ) בכיתה ו' התחברה אלי ילדה ומאז אנחנו חברות כבר שלוש שנים או אפילו יותר. ( היא הייתה גם חברה של החברה הכי טובה שלי ). וממש התחברתי איתה. עליתי לכיתת מצוינות איתה ועכשיו אני בכיתה ט'. לפני כשלושה חודשים אמא של חברה שלי נפטרה מסרטן והיא הייתה חולה בו רק 4 חודשים ומתוכם 2 היא הייתה בבית חולים. ולחשוב שביקרתי אותה יום לפני שהיא נפטרה. לפני חודש-חודשיים גילו לאמא שלי סרטן השד והתחלתי לבכות באמצע בית חולים. ולמזלה של אמא שלי ולמזלנו המחלה נעלמה. אמא שלי עובדת קשה ואני כבר בערך 3 שנים עוזרת לה בעבודות כמו ניקיון בניינים וכ'ו. אני יודעת שאני צריכה לעזור לה כי בלעדי היא פשוט לא תוכל להתמודד עם כל זה. אני חוגגת יום הולדת עוד מעט (:. יש ילד שאני מאוהבת בו והוא קטן ממני בשנה וחברות לשי ( הכרתי אותן לפני איזה חצי שנה ) איתו בכיתה והוא מדבר איתי והן עוזרות לי איתו. אני תמיד חולמת שיהיו לי הרבה ילדים, כי אני בת יחידה ואני רוצה להיות רופאה בעתיד. המקצועות הכי אהובים עלי ביותר הם היסטוריה ומדעים. האיידול שלי זאת סלינה. אז הסיפור עוד ימשיך וימשיך (:

באחד הימים בעודנו עובדים בניסור בולי עץ עבור התנורים במפעל, סטה הגרזן מהגזע שניסרתי ובקע את רצפת העץ עליה עבדתי. נבהלתי מאוד כי ידעתי שאשלם על הנזק שעשיתי. חיפשתי פתרון יצירתי ומהיר והחלטתי לנסות ולהרים את הקרש השבור ולתמוך אותו בבול עץ על מנת להסתיר את הנזק.
בעודי מכניס את ידי לחלל שבין רצפת העץ לבין האדמה, חשתי בנוזל סמיך. הוצאתי את היד בבהלה וראיתי שהיא מגואלת בדם. מבט נוסף לתוך החלל גילה לי שלולית ענקית של דם. הייתי בהלם. לא הצלחתי להבין מה מקור הדם. רק מאוחר יותר הבנתי שמדובר בדם היהודים שנרצחו ממש מתחת לאפנו מבלי שנדע על כך דבר.
שנים רבות אחרי המלחמה היו פוקדים אותי סיוטי לילה בהם חזר לעיני המראה הנורא הזה.

לאט לאט הורע מצבנו. גם התנאים הורעו וכוח ההישרדות שלנו הלך ונחלש. כל יום היינו רעבות יותר, רזות יותר וחלשות יותר.
היינו חשופות למחלות ולמגפות שהשתוללו במחנה. כל יום נפטרו מספר בנות ונאלצנו להתמודד עם כאב הפרידה מחברות ומבנות משפחה. אני הייתי צמודה לאחותי. לא עזבנו זו את זו אפילו לרגע.
נשלחנו לעבוד בחצר בתוך השלג כשלגופנו כותונת דקה בלבד. לפעמים האיר לנו המזל ומצאנו בתוך השלג לפת, סלק או תפוח אדמה, ואכלנו אותם קפואים לפני שיילקחו מאיתנו.
הרעב היה בלתי נסבל. היו שאכלו צפרדע שהצליחו ללכוד או עכבר שהסתובב בצריף והיה רעב לא פחות מאיתנו.

זה התחיל כשהייתי בת 4 - דוד שלי אנס אותי, עכשיו בגיל 11 גיליתי שאבא שלי בוגד באמא שלי, בשנה הזאת של גיל 12 סבלתי מלא הצקות בשכונה צוחקים לי על השם משפחה הגעתי למצב שבא לי פשוט למות כי במלא החיים האלה לא באמת שווים כי בסוף מגלים שאף אחד לא באמת חבר שלך או באמת אוהב אותך- כולם משקרים ואף אחד לא באמת עוזר... אני בת 12 ועכשיו אני בתיכון בכיתה ז', יש לי עכשיו הרבה חברים אבל ההצקות בשכונה לא מפסיקות- הרבה אומרים לי שאני יפה ובנים אומרים לי שאני כוסית- ואם אתם חושבים שאני משקרת- אתם יכולים להמשיך לחשוב!

בת 14.5, כל היסודי הציקו לי ועברתי חרם, ההורים שלי כל הזמן רבים, גרתי כבר שנה בלי אבא..
בכה ז' ההצקות לא הפסיקו אבל הרגשתי יותר טוב, לקראת סוף שנה חתכתי בפעם הראשונה מברייקינג, בכתה ח' הכרתי מישהו אחר אבל גם בגללו זה הגיע לפגיעה נפשית. בכתה ט' אני מרגישה יותר טוב, יש לי מישהו חדש שאנחנו יוצאים וחברות טובות ואני ממש מאושרת, זה רק מראה שבלי ירידות אין עליות (:

עד תחילת השנה הקודמת הכל היה בסדר למרות גירושים של ההורים וכל זה. בתחילת השנה הקודמת כל החברות שלי עזבו אותי ונשארתי לבד. התחלתי להרגיש לא טוב עם עצמי והתחלתי לחתוך ולהקיא.. זהו נראלי

יש לי חיים טובים וחברות וכמה צבועות שהורסות לי את היום, אני חיה עם אמא ואבא ואחותי
אני רגישה מאוד ( העלבה אחת מהבנות האלה אני כבר רוצה לעבור בית ספר... ) ובדיוק עכשיו אני מנסה לצאת מהפרעות אכילה.
אבל בעיקרון הכל טוב אצלי (:

ילדה שההורים שלה התגרשו בגיל 4, עברנו לעיר אחרת ואמא שלי התחתנה שוב ונולד לי אח קטן, לא שמעתי מאבא שלי (לא החורג) כלום, ממש שום דבר, אין קשר ואפילו אני לא יודעת אם הוא עדיין חיי, שום מזל טוב שום שיחה, אמא שלי נראה לי היא חושבת שאני לא יודעת שהיה לי אבא אחר כי הייתי ממש קטנה, ובחיים אפילו לא פעם היא דברה עליו או בכלל מישהוא דיבר עליו,

אחת שעברה ביריונות ושהרביצו לה בבצפר, ניסתה להיתאבד עברה עיר וישלה חברים חדשים פתחה דף חדש והאיידוליםשלה שהם כבר 4 שנים הם מיילי וגסטין

אז ככה החיים שלי מאז שאני זוכר את עצמי עוד בגן תמיד הייתי שונו שמיד הייתי לבד כולם הרביצו לי קיללו אותי הייתי לבד עברתי 3 גנים לא בגלל שעברנו דירה מכיוון שבכל מקום אותו סיפור בבית ספר אותו סיפור אפילו המורי שנאו אותי הייתי לבד לא היה לי אף אחד בכיתה ג עברתי דירה למקום חדש חשבתי יהיה טוב וטעיתי אותו סיפור חשבתי שהיה לי חבר משהו ולא כולם שנאו אותי כן פשות חיים טובים אז אסרתי עוד בית ספר וככה וככה החיים אותו דבר חברי חחח רק נצלו אותי לא ספרו אותי ובחתיבה ביניים סמו אותי בכיתה תיפולית שבא זרקו אלי כיסה ונחשו כן אני הייתי אשם איך שהו אני הושאתי חשבתי שמצאתי חבר טוב חבר אחד סמכתי אליו כמו החיים שלי אבל הוא דפק אותי גנב ממני מצאתי חבר חדש אבל אני כלום בשבילו הוא מצע משהו לדש עוד חברי ושכך אותי ובפולין זה היה הסי לא היה לי עם מי להיות בחדר סמו אותי עם שני ילדים ידידם אבל הם האיפו אותי מהחדר בלי סיבה אז הייתי בחדר חדש גם כן אותו סיפור "חברים" שיום החופשי הייתי לבד שראיתי אותם הם אמרו "אנחנו לא רוצים להסתובב איתך" באותו יום חתכתי ויריד בפעם הראשונה ואז עוד פעם ופעם פעם הייתי נעש פניתי לאותו חבר שהפסיק לדבר איתי חבר 5 שנים ובקשתי ממנו עזר שאני רוצה למות ושאני חותך ורידים הוא לא התעניין בי אז זהו חיים טובים ועם אתם חושבים שבבית יותר טוב אני עבד בבית

חיים נוראים. אין לי מקבוק פרו. עצוב כל כך.

כשהייתי בת 6 או 7 הייתי בצהרון של הקיבוץ והיה שם ילד שניסה לדקור אותי באתם יודעים איפה עם מזלגות וסכינים.. היום הוא במוסד לחולי נפש או משהו

חיים נורמלים וממוצעים-הורים גרושים טריים לפני פחות משנה אני גר עם אמא אבא גר עם אימא שלו אני רואה אותה כמעט כל שבוע ולפעמים פחות מכל שבוע כי הוא עובד בתור מאבטח אמא שלי מנקה אנחנו בקשיים כלכליים אבל חיים די טוב יש אוכל טוב ושתייה ובית והכל אהה ואני בפנימיית יום חיים ממוצעים וסבירים לא צריך יותר מזה!

זה קרה בחורף 69', נולד לו לעולם איש
איש שאף אחד לא חשב שיהפוך למה שהוא היום.
הוא נולד לאב כורת עצים ולאמא עקרת בית, שגידלה ביחד איתו עוד 18 ילדים, שהם 18 אחיי היקרים.
בגיל 5 ועשרה חודשים הילד הגיע לבית הספר המקומי של העיירה,
ושם כל חבריו לבשו בגדים מכובדים, אך רק הוא לבש סמרטוטים תפורים אחד לשני. משפחתו הייתה ענייה מאוד.
בהמשך, האיש התדרדר לסמים. זה קרה בגיל 8 וחודשיים.
הוא עזב את הבית, כי הוריו השתגעו ממיגרנה קשה. ו18 אחיו מתו
לאחר מכן, הוא הגיע לשדה גדול מאוד של וניל.
ושם הוא החל לעסוק במקלות וניל, הוא מכר אותם ולאט לאט זה הפך לעסק גדול.
הוא ייצר תמצית וניל, פודינג וניל, סוכר וניל, חלב וניל
ומוצרים אלו הפכו להצלחה. וכך גם אותו איש
בזכות הוניל, חייו ניצלו. כעת הוא אבא לשלושת ילדיו החמודים. וניל, ונילה, וונילו.
בזכות אותו איש, נשים רבות נהנות לקום כל בוקר ולהתמרח בוניל. כדי שהגברים אותם הן מנסות לצוד ישימו לב אליהם
סבתות רבות מודות לו כל לילה ויום, על כך שגילה את הוניל. ובזכותו הן יכולות להכין תבשילים מדהימים לנכדיהם

האיש הזה, הציל את האנושות. והכל בזכות הוניל

החיים שלי טובים,
קצת ריבים עם ההורים פה ושם אבל חיים עם זה ^^
-ואתם יכולים לעשות מינוסים כמה שבאלכם אלה החיים שלי-

ההורים שלי גרושים לפני שנולדתי ואני חי רק עם אחד ההורים,
היסודי זאת הייתה התקופה הכי בלתי נסבלת בשבילי כי כול הזמן היו מציקים לי והיו חושבים שאני לא יודע לדבר אבל פשוט הייתי מאוד ביישן ולא מדבר אם אפאחד אבל ככה בהפסקות הייתי מדבר רק לא בשיעורים, המורה שלי חשבה שאני מפגר כי אף פעם לא הייתי מדבר איתה, כול הזמן הייתי אדום.
בכיתה ד ילדה אחת גזרה לי את השיער והייתי נראה נורא.
היסודי הסתיים וככה גם חלום הבלהות, פעם אחת גנבו לי את התיק ושמו אותו למעלה על העץ, לא הצלחתי להוריד אותו \:
אחרי שסיימתי יסודי בחטיבה נהיה יותר קל נהיו ציונים טובים ושכחתי מיסודי וזה החיים נהיו יותר קלים ושכחתי מהעבר מהלך החטיבה אבא שלי מת, לא ממש הכרתי אותו אבל הייתי מאוד מדוכא.
אחרי כחצי שנה גילתי שניסו לרצוח את בת דודה שלי. נהייתי עוד יותר מדוכא ומעוצבן.
אחרי כיתה ט הכול חזר לרגיל..
ועד היום הכול סבבה אני כבר ביא:) הציונים העלו וכול זה כבר מאחוריי העיקר שיש לי עתיד ואני חי.. אני יוצר אותו..

יש לי אחות תאומה, שהייתי בגיל 2 עד גיל 5 גרתי בארצות הברית עם המשפחה שלי (אני, אחותי, אמא ואבא) שחזרתי לארץ הייתי בגן עם ילדים שכל הזמן רבו, וצעקו וקיללו אחד את השני, והיתה לי רק חברה אחת בגלל שעד אז בחיים לא הייתי במקום שאחותי לא הייתה איתי בו, אפילו שגם אז יחסית כל הזמן היינו ביחד, נכנסתי לכיתה א' במחזור הראשון בבית ספר אנטרופוסופי קטן בשם "רימון", אבל כל שאר הילדים היו בגיל 7 ואני ואחותי היינו ממש קטנות, ולא הבנו מה רוצים מאיתנו שהיינו צריכים לכתוב ולעשות עבודות וןכאלה אז כל הזמן ברחתי מהשיעורים, ולא היו לי חברות חוץ מאחותי. אחרכך לא הסכימו לי לעלות לכיתה ב' אז הייתי צריכה לעשות את כיתה א' שוב ובפעם ההיא כבר הבנתי הכל וזה שיעמם אותי, הייתי בעיקר עם אחותי עד סוף השנה ובכיתה ג' עברתי לבית ספר אחר, שכל הזמן הרעישו, ושכחתי להגיד שעד כיתה ג' הייתי בבית ספר אנטרופוסופי ולא ידעתי לקרוא, אז אחותי למדה לקרוא ואני לא למדתי, עד שיום אחד ביקשתי מאבא שלי משהו, והוא אמר שעם אני אסיים לקרוא את הארי פוטר 1 הוא יקנה לי, אז כל יום הקראתי לו עד שסיימתי ובדרך כבר למדתי לקוא וקראתי את כל שאר הספרים (היום אני קוראת נון-ספטוף.), בכיתה ג' יום אחד הם הביאו לנו מבחן שבודק עם אנחנו "מצטיינים"- שזה אומר יותר סקרנים וחכמים, ולא חשבתי שאני אצליח כי הורידו אותי כיתה ובאתי מבית ספר אנרופוסופי וזה, אבל הצלחתי ועברתי גם את המבחן השני, בגלל שהילדים כל הזמן הרעישו וקיללו אותי, עברתי בכיתה ד' לבית ספר אחר שהיה דווקא בסדר בהתחלה אבל הייתי שקטה כזאת שכל היום קוראת ספרים והולכת פעם בשבוע לכיתת מצטיינים במקום בית ספר (בקיצור חנונית), בכיתה ה' באיזשהוא שלב החלטתי שנמאס לי ליהיות שקטה כל הזמן, והתחלתי לדבר ולהביע את הדעה שלי, והבנות בכיתה שלי ( שממילא כל הזמן רבו) רבו איתי, זה התחיל שילדה שהייתה חברה שלי ( ולא בדיוק היו לי הרבה כאלה.) החליטה שאני יותר מדי מביע את דעתי ושאני ילדה אלימה, והסיתה את כל שאר הבנות נגדי, והייתי נורא בודדה, כי בכל מקרה הייתי בודהה וקראתי יותר מדי ספרים, אז כשכל הבנות שכן היו חברות שלי שנאו אותי הפכתי לאיזה צל של עצמי, בכיתי כל הזמן למרות שאני כמעט אף פעם לא בוכה, והסתגרתי בירותים, ורבתי עם אנשים כי הרגשתי שנמאס לי שרומסים אותי, בסוף השנה החלטתי שלמרות שזה רק לשנה- אני רוצה בכיתה ו' ליהיות בבית ספר אחר אז עברתי לכיתה ה5 ולבית ספר ה4 שלי ו

טוב סליחה אבל נמאס לי לכתוב יותר, הידיים שלי כואבות כבר.
נ. ב - בגלל שזה כל כך ארוך לא בדקתי שגיאות כתיב אז עם יש לי שגיאות סורי

ילדה בת 13, אחות ל-4 אחים, ובת להורים מעצבנים!
נולדתי בחוץ לארץ, ועליתי לארץ בגיל 3..
החיים בתור ילדה חדשה היו ממש סיוט!
מאז הגן, או כיתה א', הייתי עוברת מסכת התעללויות מצד ההורים שלי, והאחים שלי. (עד היום).
אני זוכרת אותי, ילדה בכיתה א' באה עם צלקות לבית ספר.
בכיתה ב' הוכרזתי בתור הילדה החכמה, וכמובן שזה הקנה לי ביטחון, ורכשתי לי חברות חדשות.
בכיתה ה', הייתי חוטפת מכות מ-3 בנים מהכיתה שלי. כול יום הם חיכו שארד מההסעה והרביצו לי.
ועשו עלי חרם, בגלל שלא הקשבתי למלכת הכיתה!, חודש ויותר שבו התעלמו ממני, ושנאו אותי.
בכיתה ו', הייתה ילדה אחת שהיא הייתה ממש חברה טובה שלי!, אבל אחרי כמה זמן הבנתי, שהיא מנצלת אותי כדי להעתיק ממני את שיעורי הבית, ומרכלת עלי מאחורי הגב.
במשך כול חיי נהגתי לחיות לפי חוקי התורה, עדד שהבנתי שזה חרא אחד גדול!
כן, אני אתאיסית, ואני גאה בזה!
אני מפחדת לספר לחברות שלי ולמשפחה שלי.
אם חברותיי יגלו זאת, הן ינדו אותי ולא ירצו להיות חברות שלי יותר.
והמשפחה שלי היא דתייה, כולם!
ופתאום אני מגלה שאני האתאיסטית היחידה! מצב לא נעים.
קיבלתי מהחברות שלי את הכינויים "אדישה","מוזרה","שונה".. הן לא יודעות שזה ממש פוגע בי! הן צריכות לראות איך אני בוכה לסדין בגלל הכינויים האלה.
5 ניסיונות התאבדות, וכולם כשלו! ניסיון בריחה מהבית בגיל 10. וזה כמובן כשל גם!.
אתם יודעים למרות שהחיים שלי ממש לא קלים, למדתי מספר דברים.
1. אין דבר כזה חברות אמת.
2. לא לתת לאף אחד לרמוס לי את הכבוד.
3. אף אחד לא שווה את החיים שלי.
4. כול תקופה נוראית נגמרת בסופו של דבר.
5. ושאני לא צריכה להתבייש במי שאני.

שואל השאלה:
נולדתי למשפחה בהודו בגיל 4 עליתי לארץ כי ההורים שלי האמיתיים התאבדו.
שלחו אותי למשפחה של ערבים שהיו שיכורים והם לימדו אותי לעשן בגיל 5 ועד גיל 10 חייתי איתם
ושתיתי ועישנתי. בגיל 10 הם מתו ממנת יתר של סמים ושלחו אותי למשפחה של יהודים שגרו בתל אביב, משפחה עשירה מאוד ולא היה חסר לי כלום. שהייתי בת 12 האבא אנס אותי.
אני לא זוכרת בדיוק איך זה קרה אבל אני הייתי בדיכאון במשך שנה שלמה ולא הפסקתי לפחד ממנו.
דיברתי עם היועצת באחד הימים ושלחו אותו לכלא.
הם זרקו אותי לרחוב כי הם כעסו עלי שסיפרתי למשטרה.
גרתי ברחוב שבוע עד שיועצת שלי ראתה אותי ישנה ברחוב ולקחה אותי אליה.
ישנתי אצלה שנה ועוד שנה והייתי כבר בת 14.
היא הייתה כמן אימא שלי ובעלה והילדים שלה היו המשפחה שלי.
היא כל הזמן ניסתה לברר מי יכול לקחת אותי
ובסוף השנה הלכתי למשפחה שאימצה אותי
ועד היום הם המשפחה שלי
ואני סובלת
ואבא כל הזמן מתעלל בי מינית והאימא גונבת לי דברים ומשפילה אותי
זהו

בת 14 ילדה עם משפחה מעצבנת אבל מצד שני סבבה..
אההמ.. גם בי התעללו גם קיללו גם השפילו.. לא חסר..
לאמא שלי היה סרטן.. יש עלי שמועות שהם בכלל לא נכונות
ניסו לאנוס אותי זה לא הצליח.. ילד מהשיכבה הטריד אותי לפני שנה ועד עכשיו
אני בטראומה וחברות שלי עושות מזה צחוק וצוחקות עלי תמיד..!
בנים היתערבו עלי איזה אחד הכחיש שנה שהייתי חברה שלו..
בתכלס.. אפילו לבן אדם שאני הכי לא סובלת אני בחיים לא יאחל את מה שעברתי בחיים
האלו.. אני שמחה עם מי שאני.. תאמת.. יוצאות לי דמעות כשאני כותבת את זה..:)
ניסיתי להיתאבד אבל זה כשל ואז הבנתי שאני לא צריכה יותר לנסות...
ושכנראה מישהו לא רוצה שאני ימות.. אני לא אתאיסטית פעם הייתי..
בשנה האחרונה הכול היתחיל להיסתדר... עכשיו הכול סבבה אני לא יכולה להגיד שהכול מצוין
אבל אמא שלי הבריאה הילדים מיתייחסים אליי יותר טוב.. יש לי יותר חברות שבאמת אכפת להן ממני..
בקיצור אני מקווה שלא חפרתי..♥♥

ואוו, לכו למשפחה בהפרעה, ממש יופי של סיפורים...

אתה מזלזל? זה כאילו מצחיק אותך? לא הבנתי..
הסיפורים האלה אמיתיים, ככה עברו חייהם של אותם ילדים.
אולי החיים שלך מושלמים, אבל זה לא אומר שכול ילד חווה את אותן רגעים קסומים שאתה חווית.

אוי יש לי משפחה מטורפת!
יש לי שני אבות, אמא אחת, אולי עוד אמא אין לי מושג אני לא בקשר עם אבא שלי הדפוק.
יש לי דיי הרבה אחים ורובם חורגים.
אממ, פעם היה לי דיכאון אבל איכשהוא הצלחתי להתגבר עליו.
וזהו אני חושבת.

טוב בסדר כי נולדתם בהודו למשפחה של אינדיאנים ובגיל תשע הcia גייס אותכם למלחמה בטרור

ליה למה אבא שלך דפוק?

כי ככה הוא בן אדם דפוק, מפגר, מטומטם ומה לא.
יש מיליון סיבות, וממש אין כוח לפרט אותן.

אומצתי מחו"ל

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 7, ואני זוכרת אותם כל הזמן צועקים, כל הזמן, איכשהו הרגשתי הקלה כשהם החליטו להגרש כי כבר לא יכולתי לשמוע אותם צועקים, זה עשה לי תמיד רע.
אבל אמא שלי התחילה לפתח מחלה נפשית של הזיות וכל מיני התנהגויות מוזרות והיא התחילה לקבל מידי פעם התקפי עצבים והיא הייתה נורא צועקת עלי ומתעצבנת עלי ולפעמים מרביצה לי אבל עם הזמן פיתחתי שיטה, ופשוט תמיד רצתי לשירותים ונעלתי את עצמי עד שהיא הייתה נרגעת, והעיפו אותה מהעבודה בגלל זה והיא התחילה להיפגש אצל פסיכיאטר ונתנו לה הרבה תרופות ולקחו אותי ממנה ובנתיים אני גרה אצל משפחה אומנה מדהימה♥

אני טיפה מתגעגעת לאמא שלי, ולפעמים העובדת סוציאלית שלי מעדכנת אותי במצבה.

פיליפ תעשה טובה ותלך מהשאלה לאף אחד לא אכפת ממה שאתה אומר שהסיפורים שלנו הם המצאות אז לא טוב לך ביי!

מאז שהייתי קטנה אני זוכרת שההורים שלי כל הזמן רבו, היו המון פעמים שאבא שלי עזב את הבית לשבוע ואפילו יותר. הייתה פעם אחת שפשוט בכיתי לו בפלאפון שיחזור ושאני מתגעגעת אליו מאוד.
חוויתי דברים לא נעימים (דברים שקרו בין ההורים שלי) וזה היה בילדות בעיקר
אבל הם לא התגרשו. הרבה פעמים הם חשבו על להתגרש אבל ביטלו את זה
מאז ומתמיד הייתי ילדה ביישנית וחסרת ביטחון. בלי הרבה חברים. היסודי עבר לי חלק.
בחטיבת הביניים לא היו לי חברים בכלל. הייתי בודדה. וגם כשהשגתי, הן היו חברות לא אמיתיות.
בכיתה ט' נכנסתי לדיכאון. הרגשתי שכולם שונאים אותי, כולל המשפחה שלי והחברים שבקושי היו לי. והחברה הכי טובה שלי פגעה בי כל הזמן. זה היה ממש כואב.
השנה דברים עברו טוב יותר, עדיין קשה לי מבחינה חברתית. וגם משפחתית, מאוד. ההורים שלי מאוכזבים ממני. אני ילדה מאוד עצלנית ואני לא עוזרת הרבה בבית. לפעמים יש לי התפרצויות של כעס ועצבים על אנשים חפים מפשע (שהם המשפחה שלי) והם באמת כועסים עלי בגלל זה. וקשה לי להתמודד עם זה. אני ממש מקווה שהדברים ישתפרו ושזו סתם תקופה רעה.. אני מקווה שאני אהפוך להיות טובה יותר ממה שאני. שהביטחון העצמי שלי יעלה.. ושאני סוף סוף אמצא חברים אמיתיים, שאני אוכל לסמוך עליהם ולצחוק איתם תמיד. הלוואי שהאכזבה הזו תחלוף כבר

אה ושכחתי להוסיף עוד לסיפור של החיים שלי: כמעט כל הזמן אני בכיתי בגלל שהרגשתי לבד. לא היה לי כבר על מי לסמוך ופשוט רציתי להתאבד. עכשיו אני עושה תדיאטה של החיים שלי רק כדי להוכיח לכל החלאות שאי פעם אמרו עלי משהו רע שאני יותר טובה מהם ושאני לעומתם משהו שווה. אל תביאו לאחרים לרדת עליכם זה לא שווה את זה! שכולם יכנסו לתחת כי אותי לא מעניין כבר אף אחד חוץ ממי שאני מעריצה ואני בינתיים נשארת חזקה. ואני מקווה שהכל יהיה טוב. כל הזמן אני אמרתי לעצמי " הכל לטובה " תנסו גם אני מקווה שתצליחו כולכם. אני רק קוראת ומסתכלת על כל מה שילדים כתבו פה ונקרע לי הלב באמת. אני משתתפת בצערכם שזה מה שקורה אצלכם בבית ואני ממש מקווה שהכל יהיה אצלכם בסדר. באמת, אני מאחלת לכולם הכל טוב!

האמת, יש לי משפחה מדהימה, אבל רוב הבעיות שלי בחיים מרוכזות בי.
יש לי הפרעת פאניקה חמורה ואגרופוביה, אני כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית בגלל זה. בכיתה ו' הייתי אצל פסיכולוגית שלא עזרה לי בכלום, ומכיתה ז' עד עכשיו (4 שנים) אני מטופלת אצל פסיכיאטר שוזר בקצת, אני לוקחת גם כדורים בנוסף וזה גורם לי להרגיש נורא רע, מאז שהתחלתי אני מרגישה כל הזמן עצבות ודיכאון וזה לגמרי מבאס אבל אני חושבת על העתיד לבוא ושאולי בעזרת זה יום אחד אזכה לחיות חופשי בלי חששות ודאגות סתמיות.
ויש לי בעיה בריאותית בכליות ובבלוטת התריס, ובונסף לזה אני לוקחת כדורים.
ואני כ"כ מבואסת כי יוצא שאני לוקחת הרבה כדורים ביום ואני מפחדת שהגוף שלי יקרוס מהעומס, כי אניי בכל זאת ילדה.
ובגלל כל הדברים האלה אני לא מסוגלת לעשות דברים נורמטיבים שאחרים עושים: כמו לצאת לקניון, לבלות עם חברות, לצאת סתם לפארק, להופעות, לבתי מלון, כלום אני פשוט לא מסוגלת לעשות כלום.
אני כמעט בטוחה שלכולכם הדברים האלו נראים כמובן מאליו. אז אני רוצה שתדעו שזה לא מובן מאליו ותעריכו כל דבר שיש לכם ושתנצלו כל דקה ודקה בחיים! אני באמת מקווה שכולנו נזכה רק לטוב.
אם אני אחלים מההפרעה, אני מבטיחה שאני הולכת ליהנות מהחיים האלו עד הסוף.

אנונימית את מדהימה ובהצלחה <3!

יאו יחסית לאנשים אחרים פה החיים שלי הם גן עדן (והם ממשש לא)
כאילו; לא אנסו אותי, ולא התעלו בי, ויש לי שני הורים בערך מאושרים שהם לא גרושים, אבל קרו ליי מספיק דברים אחרים

חחח.. ארוך מדיי. ~.~

ואו בקשו לספר את סיפר חייכם לא את הדברים הרעים בחייכם
כל אלא שלא התיחסו אליהם כשהיו קטנים זה היה כשהייתם קטנים או אלא שההורים שלהם גרושים או לא יודעת איזה עוד ספורים מה זה משנה עכשיו התבגרתם (אלא אם כן נשארת באותו מצב) תתבגר מה שהיה היה לא צריך להתאבל על מה היה יכול לקרות ואם זה קרא זה קרא אי אפשר לשנות את זה זה בטוח לטובה לא משנה מה היה ההורים שלכם התגרשו זה חישל אתכם עכשיו אתם יכולים להתמודד בלי אחד ההורים חבר שלכם בגד בכם יופי עכשיו אתם יודעים שאי אפשר לסמוך על אנשים יותר מידי עברתם אונס יופי אתם עכשיו לא צריכים לפחד ממה שיקרה אתם יודעים איך זה אבא שלך מכה אותך תלמד מעכשיו לא להתנהג ככה כלפי הילדים שלך נשברת וחתכת עכשיו אתה יודע איזה כואב זה ולא תחזור לזה
מכל דבר רע תמצאו את הדבר הטוב תמיד יש טוב לא תמיד הוא שווה את הרע אבל תמיד יש טוב
אבל אם כל הזמן תסתכלו איזה זבל החיים האלא וכמה קשה לך לעולם לא תהיה מאושר תסתכל על הדברים הטובים כי יש כאלה שלא ימצאו דבר טוב יש כאלה שהחיים שלהם באמת בזבל במיץ של הזבל אבל הם מחייכים למה כי הם יודעים להסתכל על הדברים הטובים גם כשקשה למצא אותם כי רק ככה תהיה מאושר באמת

יש לי משפחה מדהימה
הורים ביחד, אחות אחת ואח אחד שהם קטנים ממני.
הרבה פעמים אני עצבנית עליהם והכל אבל זה עובר בסוף.. הם עושים בשבילי הכל
לא קרו לי הרבה דברים רעים פה כמו שחלק כתבו.. וזה יהיה לגמרי משעמם.
אני מדלגת על הגן והיסודי וכל זה כי אין לי מה לספר שם.. כל הקטעים "המעניינים" אצלי מתחילים בעיקר בחטיבה.
טוב אז בחטיבה הכרתי הרבה ילדים חדשים ובנות חדשות ואת כיתה ז' ביליתי הכי בסבבה שיש.
כולכם יודעים שכיתה ז' היא כיתת חפיף כזאתי.. לא משקיעים בלימודים ובעיקר מבלים עם חברים. יצא לי די שם של זונה בשנה הזאת כי תמיד יצאתי בערבי שישי עם חברים והרבה פעמים גם שתיתי.. היו שמועות שאפילו שכבתי עם בנים אבל זה מעולם לא קרה.. אני מאוד מתחרטת על זה עכשיו כי הייתי טיפשה ונלהבת מדי.
בכיתה ח', הגיע ילד חדש לכיתה. אני ממש התאהבתי בו. לא היינו ממש בקשר אבל כל פעם שדיברנו בערך הרגשתי שאני מתאהבת בו יותר
ואז לא יכולתי לשמור את זה יותר בלב ואמרתי לו שאני אוהבת אותו.. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי גם. והתנשקנו, וזה היה הדבר הכי מושלם שקרה לי.
השם של חבר שלי- עידן (שם בדוי)
השם של חברה שלי- נועה (שם בדוי)
השם של ידיד של חברה שלי- ליאור (שם בדוי)
אחרי חודש בערך שהיינו ביחד נועה אומרת לי שליאור סיפר לה שעידן בכלל לא אוהב אותי ושהוא איתי רק כי אני "נותנת".. הייתי מאוהבת בו כל כך ולא הקשבתי לה.. חשבתי שהיא ממציאה כדי להפריד ביננו ואז רבתי איתה.
המשכתי להיות עם עידן והכל ואז אחרי חודשיים בערך, נפגשנו. באתי לישון אצלו.
ואז הוא אמר לי שהוא רוצה לשכב איתי אבל לא הסכמתי. כי היו לי גבולות. הוא די נעלב..
יום אחרי, הוא נפרד ממני והמציא עלי שמועות מגעילות שבחיים לא קרו.. בקיצור זה היה ממש לא נעים. עברה עלי תקופה קשה.. ישר דיברתי עם נועה והתנצלתי בפניה. חזרנו להיות חברות והיא ממש עוודדה אותי והיא והחברות האחרות שלי עזרו לי לעלות מהבור אל ההר..
ואני כבר לא סומכת על בנים יותר. אני לא סומכת על אהבה. זה ממש פגע בי שהוא רצה אותי רק בגלל זה. אני מקווה שמתישהו מישהו באמת ירצה אותי בגלל מי שאני..

לא היית צריכה להגיב בנוגע לזה, הם כבר יודעים הם פשוט סיפרו את סיפור חייהם וזה מעולה הם שיתפו ולא השאירו את זה בלב, הם ממשיכים הלאה והם חיים עד היום לא משנה איך אבל הם ממשיכים לחיות כול זה בעבר הם מתקדמים וחיים ולא צריך להדגיש את זה הם זוכרים את העבר כי זה חלק מהם, והם רוצים חיים יותר טובים וזה מעולה כי הם לא רוצים להישאר באותו המצב.
אז בהצלחה כי יש עתיד לכול אחד תשנו אותו.

לא נכון!
כול הדברים שנכתבו, הם בעצם צלקות.
וכפי שידוע לך צלקות לא נעלמות, וזה מה שהם זוכרים.
כאחת שעברה חיים לא קלים,, ויודעת בוודאות שלא היה לרגע רגע קסום בחייה, אזכור תמיד את הרע.
אילו מישהו היה מפריח חיים בתוך החיים שלהם ועוזר להם להיות טיפה יותר נפלאים, אני בטוחה שהזכרונות הטובים היו נחרטים להם בזיכרון, אבל רובם הגדול עברו דברים רעים, עד שלא יקרה להם משהו טוב, הם יזכרו את הדברים הרעים.. כולל אותי כמובן.

צלקות נועדו כדי להסתכל עליהן ולחייך ולדעת לעולם לא לגרום לעוד צלקת כזו
לא לבהות בה כל החיים ולהצטער עד כמה היא כואבת

אין משהו מיוחד, סתם עוד ילדה חסרת חברות שנאנסה.
אבל אל דאגה, הוא בכלא.

חחח כולם נאנסו פה? די עם הסיפורים המפוברקים. וקפצו לי עם המינוסים שלכם...

לצערנו כן מה אתה מתנפל מה זה אשמתם? תהיה בטוח שהם לא רצו את זה

זה לא משנה את העובדה שחצי מהם חיו בזבל.
לא תמיד אפשר לעבור הלאה, לא תמיד יש האדם שמחייך אלייך ועוזר לך לעבור את זה.
זה לא משנה!
אם כל חייך חיית בחרא, זה מה שתזכרי.
העבר זה משהו שנחקק בזיכרון לתמיד.
זהו הדבר שבונה את האדם...

זה כ"כ עצוב לקרוא את הסיפורים שלכם... אני באמת מאחלת לכולכם הצלחה ושמחה לתמיד!
ושתמיד תהיו מאושרים:)

פיליפ לא מאמין לא צריך ביוש

את עדיין כועסת עלי נכון? יש!

אני בת 17 גרה בשכונת מצוקה עם אבא ואמא מובטלים ו3 אחים ו2 אחיות
אחות של אבא שלי משותקת בכל הגוף גרה איתנו באותו הבית, אפשר להגיד שבזכותה אנחנו חיים (אבא שלי הוא האפוטרופוס שלה זה שדואג לה או איך שלא אומרים את זה)
בכיתה ב' עברתי מבחן למחוננים אבל בסוף היסודי התדרדרתי בלימודים זלזלתי הברזתי אף אחד לא האמין בי לא נתנו לי הזדמנות המורים והמנהלים דחו אותי בהרבה בתי ספר עשו ממני סתומה השאירו אותי ללמוד עוד פעם בכיתה ט' (לא מספיק שנשארתי עוד שנה בגן) והתחלתי להשתפר לעלות על דרך המלך והנה אני בדרך בע''ה לתעודת בגרות עומדת להתגייס שנה הבאה וזהו כאילו נראה לי אין לי הרבה חברות טובות יש לי קשיים ביחסי אנוש אני קצת סוצויומטית אני חושבת שזה בגלל שקיבלתי כל כך הרבה כאפות וצלקות מאנשים במהלך החיים אני יותר מידי רגישה ולוקחת הכל ללב כל מילה שזורקים לי יכול להגיע אצלי למכות מכות וקללות של אללה יוסטור למדתי ביותר מ6 בתי ספר אני חולה על עמיר בניון הוא קצת מזכיר לי את עצמי וזהו נראה לי

גירושין של ההורים בגיל 9, אבא שניתק את הקשר איתי, ועכשיו הוא מאושפז בבית חולים עם בעיות בכבד ויש לי הפרעות אכילה שכנראה נבעו מכל הבעיות האלו במשפחה...

לא מותק פיליפ, אתה פשוט ילד כאפות חופר ( (-;

ילדה בת - 16 שלעולם לא פגשה את אבא שלה כי ההורים שלי התגרשו שאימא שלי הייתה בחודש השביעי שהייתי בבטנה, אפילו בתמונות לא ולא יצרתי איתו קשר עד היום מלדתי ואני חייה היום אם אבא חורג ו2 אחיות חורגות והאבא הזה שאני חייה איתו לא כ''כ נחמד אבל בכול זאת די סבבה לי בחיי'ם:)

אמא שלי נפטרה כשהייתי תינוקת ושלוש שנים אחר כך אבא שלי התחתן עם אישה אחרת ( הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שהייתי שושבינה) מאז שהייתי בגן יש לי בעיות שליטה בעצבים, ואף פעם לא היו לי יותר מדי חברים, היו בריונים, היו פסיכולוגים. היו, ועכשיו עוברים הלאה ושמים ***:)

הסיפור שלי ארוך... (אבל כדי לכם לקרוא יש לו מסר )

אז ככה...
עליתי בגיל שנה לארץ (מאתיופיה). עליתי עם ההורים ו2 אחיות שלי. ( והיה לנו כבר משפחה בארץ שהיהו פה כבר יותר מי 18-20 שנה והם גרו במרכז הארץ ולא פגשנו אותם שעלינו עי לא ידענו איך ליצור איתם קשר ). ישר אחרי עליה עברנו לגור בצפת. שגרנו בצפת גילנו שאמא שלי בהריון והיא ילדה את האחי הקטן. ואז היתחילו הבעיות.. אחותי הגדולה (אז בת 8-9 ) יתחילה להיות חולה באסטמה ואנמיה (מאוחר יותר הבנו שיש לה גם בעיות לב ). היא הייתה הרבה בבתי חולים לבד והיא היחידה שיבינה עברית אז (היהו בערך שלושה שבועות בארץ שהיא יתחילה להיות חולה ). אז רק היא ידע מה יש לה והיא היית היחידה שיכולה להסביר לההורים שלי מה יש לה ואיזה טיפולים היא עוברת. ובגלל שהיא פחדה שיקרה לאמא שלי משהו (בגלל ההריון ) אז היא אמרה שיש לה רק שפעת ושזה יעבור עוד כמה זמן. (במקביל ההורים שלי למדו עברית ושהם גמרו את הלימודים עברנו למרכז הארץ ).
ואז ההורים שלי יבינו שהמצב של האחותי יותר גרוע ממה שהיא אומרת (וגילנו שיש לה מום בלב ). והיא יתיחלה לעבור הרבה ניתוחים וטיפולים. ושהיא עלתה לחטיבה (היה צום והיא צמה והרופא אמר לה שאסור לה ) - (ולפני הצום הרופא דיבר עם אמא שלי ואמר לה שיש לאחותי חודש לחיות ). וביום של הצום היא יתעלפה והיא היית עם חברות והם לא ידעו מה לעשות כי הם פחדו לספר לאמא שלי שהיא צמה "לסבך " אותה עם ההורים שלי. (אז הם ביזבזו זמן על מה כדי לעשות במקום להזמין מד"א ובמקביל לאמא שלי היית הרגשה שמשהו רע קורה והיא חיפשה את אחותי ושהיא מצא אותה היא היית במצב לא טוב ואמרה לאמא שלי (שהיא אוהבת אותה ושתשמור עלינו ועל אבא שלי ויתעלפה שוב ואמא שלי הזמינה מד"א ובבית חולים אחותי עברה ניתוח והניתוח לא עבר! והיא נפטרה. )

אז אני היית בת 5 בגן חובה ולא הבנתי מה קרה (וזה היה יום לפני מסיבת פורים ) והלכתי לגן והגננת עשתה שעת ריכוז (אני הגעתי בסוף כי אחרתי - סבתא שלי לקחה אותי באותו יום לגן )
ואני שמעתי אותה מספרת לילדים שאחותי נפטרה ושלהיות יותר עדינים איתי ושלא לדבר איתי עליה. ושהיא שמה לב שנכנסתי אז היא שתקה פיתאום ואיזה ילד מהגן אמר לי "*** אוחתך נפטרה? (אני לא ידעתי מה זה נפטרה ) והגננת צעקה עליו. ואני זוכרת שאחרי הגן שאלתי את בני דודים שלי (שבאו לשבעה מה זה נפטרה ואיפה אחותי ואף אחד לא אמר לי מה זה ולא אמר לי מה קרה לה ). ולאט לאט פשוט הבנתי לבד שהיא לא תחזור.

ואחרי השבעה אמא שלי טסה חזרה לאתיופיה עם אחי הקטן (אז בן 3 ). לבקר את אבא שלה ולספר לו מה קרה לאחותי. היא טסה לתקופה ארוכה ושם היא גילתה שגם אמא שלה נפטרה חודש אחרי שעלינו לארץ ושכבר 3 שנים אמא שלה מתה והיא בכלל לא ידע! ואז היא נכנסה לדיכון. (שלקח לה שנים לצאת ממנו ).

והגן יחלטו לעלות אותי לכיתה א' למרות שהיית קטנה ולמרות המקרה עם אחותי. רק שאני לא ממש אהבתי את הרעיון. ובמשך שלוש שנים (עד ג) היית עסוקה בלהבין מה קרה לאחותי ולאן היא נעלמה ואז לא למדתי ולא נכנסתי כמעט לשיעורים והיית ילדה מאוד אלימה ומאוד שקטה

בתקופה היסודי האבא שלי יתחיל להיות חולה בסכרת.

והוא עשה לי שיחה. הבנתי שהם אני ימשיך ככה לא היה לי עתיד אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולצאת מהמצב השאני נמצאת בו עכשיו. אז התחלתי ללמוד ולהשקע בעצמי ובלימודים שלי ולבנות לי עתיד טוב יותר.

ובשנים האחרות החיים שלי נראים אחרת לגמרי. לפני כמעט 3 שנים נולד לי עוד אח שיביא "אור " לבית. והוא יחזיר את ההורים שהיהו לי לפני המוות של אחותי ושל סבתא שלי (למרות שסבא שלי נפטר 3 חודשיים אחרי שהוא נולד והוא לא יספיק לראות אותו - אמא שלי טסה עליו עם אחי ויום לפני שהיא יגיעה הוא נפטר - אבל אמא שלי היא אישה חזקה והיא עמדה בזה היה לה קצת קשה אבל היא יחזיקה מעמד!)

(למרות שעדין מאוד עצוב לי שפספסתי את הילדות שלי על להיות עצובה ולהיות בדיכון ). היום החיים שלי הרבה יותר טובים ולמדתי לעריך את החיים כי כל יום כל רגע הם יכולים ליגמר. (היום אני תלמידה טובה, ויש לי קשר מעולה עם אחותי הגדולה (השניה ), וגם האחים הקטנים שלי יש לי קשר טוב ואמא שלי יצא מהדיכון וחזרה לעצמה. אבא שלי ברוך השם ' בסדר והסכרת לא עושה לו יותר מדי בעיות! )

הסיפור שלי הוא סיפור שאני מספרת לרבה מאוד אנשים אני חושבת שיש לסיפור שלי הרבה מה ללמוד! שבאמת אפשר לצאת מכל דבר! ואני היית במקום מאוד נמוך בחיים ומשם עלתי למקום גבוהה! (אני הגעתי למצבים נפשיים קשים ודיכון בגיל צעיר מאוד והנה אני כאן היום במקום טוב! כי הבנתי שאני לא יכולה כל החיים לתת תירוצים לאנשים כמו "אחותי נפטרה שהיית קטנה ". כי באיזה שלב התירוץ כבר לא יעבוד ואז אני לא יוכל ליתמודד עם החיים!

אז אני בחרתי בדרך הטובה! לקחת את עצמי בידים ולהיות הכי טובה שאפשר ולהגיע לעתיד טוב יותר.
אבל יכולתי לבחור גם בדרך הרעה! ולהיות במצב שבו אני מעשנת ושותה ונכנסת לדיכון ולהיות בלי בגרות ובלי עתיד!
בקיצור! אין תירוצים בחיים! אין דבר כזה קשה!
משפט לחיים!
קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים!

אני היחידה שמפחדת לרשום כאן?!

חופר? כן. ילד כאפות? את.

חחח חחח חחח חחח ברור כי לי אנשים לא עושים מינוסים וכשאני עונה תשובות, אני לא עונה בציניות.! אני זוכרת שפעם ילדה שאלה איך להתלבש ליום הראשון שלה או משהו כזה וענית לה ' תתלבשי ' כאילו מה הקטע? אתה מנסה להצחיק את עצמך או משהו? כי על אחרים זה לא עובד. אז אל תחפור ביי

לחפור זאת העבודה שלי, אני מקצועי מאוד. חוץ מזה, מה את רוצה שהיא תלבש? חולצה של בלרינה? שתשים חולצת בית ספר וגינס מה אני יגיד לך...

יופי אף אחד לא אוהב חופרים כפרה...

אז למה את מקשיבה לגסטין ביבר הזה? o.o

מה הקשר הוא בכלל? זאנדיה משייק המציאה תמילה סוואג אז שקט

חמודונת, וסועד היא מילה שהומצאה בתחילת שנות השישים ושימשה הומואים לתיאור של יחסי מין. חכמה.

החיים שלי לא מושלמים.
נולדתי להורים שרבים כל הזמן.. הם התרגשו רק כשהייתי בת חמש. בכל חמשת השנים האלה הם לא הפסיקו לריב לרגע ולקח זמן עד שהם התגרשו (היו כל מיני סיבוכים)
אני גרה עם אמא שלי. ואין לי אחים. אני היחידה. המצב הכלכלי בבית אף פעם לא היה משהו.. אבל אמא תמיד רצתה לתת לי הכל והיא תמיד חלמה שלילדים שלה יהיה טוב (היא תכננה 3 ילדים לפחות אבל בגלל שהזוגיות עם אבא שלי לא הלכה אז רק אני יצאתי.)
אז היא באמת תמיד ניסתה לתת לי כל מה שהיא יכלה. לפעמים אם זה אפילו לוותר על דברים בשבילה.
פעם רציתי ממש אופניים ורודות ויפות, והיא קנתה לי את זה במקום ביקור שהיא הייתה צריכה לעשות אצל הרופא. באותה התקופה לא הבנתי שהבריאות הרבה יותר חשובה מסתם אופניים טיפשיים.
בבית הספר אף פעם לא קיבלו אותי. תמיד חשבו שאני מוזרה ומפונקת. היה לי קשה וכל הזמן הייתי חוזרת הביתה עצובה, וככה גם אמא שלי.
בהמשך אובחנתי בתור אנורקסית. בערך בכיתה ה'. בקושי שהכנסתי משהו לפה. אמא שלי נלחמה ביחד איתי אבל פשוט לא הערכתי את זה
הייתי גם בדיכאון בכיתה ז'.. בגלל המצב החברתי
אני כבר לא אנורקסית אבל עד היום יש לי המון בעיות עם אוכל..
אני לא בקשר עם אבא שלי בכלל. הוא הקים משפחה חדשה.
רק היום כשאני מסתכלת במבט לאחור על כל מה שאמא שלי עשתה בשבילי ואני מעריכה את זה כל כך. אמא שלי היא הבנאדם היחיד שהיה שם בשבילי מהרגע שנולדתי ועד היום. ולקח לי המון זמן להבין את זה.
אני עוזרת לה לעבוד ולהשיג כסף, אני כבר בת 16.
תבינו שאתם חייבים להעריך את אמא שלכם, או בכלל את המשפחה שלכם. כי עם כמה שאתם מרגישים בודדים הם תמיד יהיו שם בשבילכם, אולי אפילו בלי שאתם שמים לב..

בבקשה ממכם תקראו את זה! זה חשוב לי שתבינו כולם!
נולדתי למשפחה עם מלא מלא כסף.
קיבלתי כל מה שרציתי, בלי לעשות כלום, הייתי הבן אדם הכי מפונק בעולם ואני עדיין.
אני בת 16 בחיים לא שטפתי כלים לא הורדתי את הזבל לא סידרתי את החדר שלי לא שטפתי לא קיפלתי כסיבה לא יודעת... כל עבודות הבית...
עברתי חיים לא קלים בגיל 13 נכנסתי לדיאכונות והיה לי מחשבות אובדניות הייתי אצל כל דבר שקיים: פסיכולוג, פסיכולוגית, פסיכיאטר, קנסיולוגית, קאוצר, קואצרית, אימון בס"ד, פסיכוטרפיסטית, ומישהי לבריאות הנפש והוגף.
ההורים שלי בזבזו ים של כסף על הטיפולים האלה...
והגעתי למצב שרציתי לקחת כדורים.
בסוף לא לקחתי הרמתי את עצמי לבד! טיפלתי בעצמי לבד! בלי פסיכולוגים ובלי כלום!
והיום אני זמרת אני מנגנת על גיטרה ועל פסנתר דוגמנית שחקנית אני כותבת שירים מונולוגים אני מדגמנת לאיפור פנים ואני יכולה לספר לך עוד שעות.. ;)
אבל מה אני באה להגיד לכם?! שכמה שהיה לי כסף זה לא הספיק לי ולא עזר לי במקומות שלי שבאמת הייתי צריכה.
כל אחד יכול להרים את עצמו בכל מצב! אבל בכל מצב! גם לבד.
אם מישהו רוצה עזרה, עידוד, להתייעץ (יש לי המון כלים לתת) או כל דבר אחר אני פה...:-)

היי,
אני עומר כהן,
בן 16 מפתח תקווה, נהג מירוצים ובלה בלה בלה..

הסיפור מתחיל בנקודה די יחודית שאותה תבינו בהמשך..
אני הילד שתמיד אהבו לרדת עליו בב"ס וגרמו לו להרגיש שאין בו כלום,
בקושי קיבלתי מילים טובות ואפילו מההורים שלי.

יום אחד ידידה הכירה לי את סטיפס,
אתר שהיא הייתה בו כי דיי משעמם לה,
אתם יודעים.. מאלה שהם מעל שנה וחצי באתר עם פחות מ50 תשובות.
דיי התלהבתי כי היא ידעה שאני אוהב לעזור לאנשים,
והייתי על האתר מלא - על היום הראשון כבר 69 פרחים (כן אני זוכר, את זה שיש לי זיכרון מעולה כבר אמרתי?)

בתקופה שהייתי כאן באתר לראשונה היו מלא שאלות על פגיעה עצמית,
רציתי לעזור במה שאני יכול, למרות שהידע שלי לא היה רב בנושא.
למדתי מתשובות של אחרים בקשר לנושא,
בגלל הידע של אחרים למדתי הרבה,
בגלל הרצון לעזור השקעתי בתשובות.
לא שמתם לב שכבר בקושי יש פה שאלות של אנשים שחותכים או בדיכאון?
למה נראה לכם הם נעלמו?
כמה שעזרתי בשאלות עזרתי עוד יותר בפרטי.

בגלל הרצון לעזור מאוד השקעתי בכל תשובה,
מידע כליי שרכשתי ב15 שנה (שזה דיי הרבה בלי להשתחצן)
השקעתי מלא, ועזרתי בהכל.
עניתי מלא ואנשים שמו לב לזה,
התחילו לקרוא לי הסבל של האתר, ובעצם לעשות שאלות עלי.
כמו זאת לדוגמא -
http://www.stips.co.il/singleask.asp?stipid=1381525
וזוכרים שהזכרתי שגרמו לי להרגיש שאין בי כלום?
אז אחרי כל מה שהלך,
סוף סוף הרגשתי שכן יש בי משהו ואנשים כן רואים בי משהו טוב..
מה אני אעשה, עד שגבר רואה שכן יש בו משהו ומרגיש טוב עם עצמו, הוא מתלהב בזה. הוא מראה את זה.
השתחצנתי, אני מודה.
אבל ברגע ששמתי לב לזה מיד הפסקתי.

אבל כל המשתמשים לא כל כך?
הגיעה תקופה שקטה,
נעלמו השאלות עלי ואני חייב להגיד שזה דיי הקל, לא אהבתי את כל זה..
כולה רציתי לעזור וללת מעצמי כאן באתר, לא רציתי הוכרה בקשר לזה.
ואז אני רואה שאלות רעות עלי, אנשים ששונאים אותי.. ולאט לאט הכל מצטבר.
אני רואה אנשים שכותבים שאני שחצן שעף על עצמו, תמלהב מתנשא שחושב שהוא דגול..
מה שקיום בכלל לא ככה,
כן הייתי כזה בעבר, אבל לא עד לרמה כזאתי..
ומה שקרה שגם גררו אחרים.. יש כאלו שבכלל לא ידעו על התשובות שלי, רק בגלל שכולם שנאו בלי סיבה גם הם התחילו..

אני עדיין משקיע בתשובות ואני עדיין עוזר במה שאני יכול.. ואני מודף במלא אנשים שלא מעריכים את מה שאני עושה ואפילו להפך, רק רוצים שאני אלך.
רק היום דיווחתי על שלה כזו שמחקו..
תראו מה הוא כתב -

לפני 15 שעות
קיבלנו את הדיווח שלך על התשובה: "נכון זה בעיה שלנו הבעיה שלנו גם שאתה אידיוט שהרבה שונאים אותו. למחוק לאנשים שצירכים עזרה לא שווה את זה ביי אידיוט מתנ..."
הדיווח ששלחת: "ברצינות?"
התשובה שעליה דיווחת נמחקה!
תודה על תרומתך לניהול איכותי ונקי של התכנים באתר

ההמשך היה "אידיוט מתנשא שחש את עצמו דגול אבל בעצם סתם פחדן" ועוד דברים שאני מעדיף לא להיזכר כרגע..

ומה לעשות, אני מנסה לא להתייחס אבל זה מאוד מדכא.
תמיד אומרים לי שאיפה שקיימת השנאה קיימת הקנאה,
ואם קיימת הקנאה סימן שיש סיבה לקנאה.
כנראה שהיא צודקת..
(ליאם, אני אוהב אותך)
אבל זה עדיין מדכא לא מבין למה..

המצב שלי כיום?
אחת שמעריכה אותי בין קהל של שונאי חינם שרוצים שאעוף.

היי אני גם מעריכה אותך עומר!
באמת שאתה עוזר פה להמוני אנשים והם לא מעריכים אתזה, אתה צריך פשוט לשים עליהם ז** ולהמשיך הלאה ולא להראות להם שאתה נפגע, כי אם הם רואים שאתה נפגע הם רק ממשיכים וממשיכים עד שלגמרי אתה נשבר.
בהצלחה עומר we love you ♥

עומר, למה את לוקח את הדברים האלו ברצינות?! באיזו סיבה יש להם רצון להעיף אותך... סתם אין להם מה לעשות. אף אחד לא שונא אותך ולא נעליים ומי שכן כנראה לא מכיר אותך.

בת 16.5, תמיד הייתי ילדה שמנה ובאתי ממשפחה שמנה
אבא שלי חולה סכרת, אבל לא מטפל בעצמו כמו שצריך
אמא שלי אח שלי ואחותי הצליחו לרזות
לאחותי היו הפרעות אכילה
אני הייתי צריכה להתמודד עם הבלאגן בבית בתור ילדה קטנה כשאחותך חולה
לדודה שלי יש סכיזופרניה
2 הדודות השניות שלי אמהות חד הוריות ואין להן כסף
אמא שלי חלתה בסרטן לפני שנה
ולמרות שאני שמנה ולפעמים עוברת ירידות וכאלה יש לי חברים
אבל אני מרגישה שאף אחד מהם לא אמיתי..

well..
אני לוקאס, עדיין מתרגל לשם תום (כבר עשר שנים -_- )
אומצתי מחו"ל כשהייתי בן שש וחצי-שבע, וכל מה שלפני הגיל הזה.. סוג של ענן שחור. אני לא זוכר כלום, מדחיק סביר להניח, כי למרות הכל משהו ממש רע קרה לי בתקופה הזאת, בעיקר החרדות שאני נכנס אליהן כשאני מנסה להיזכר.

בכל אופן אימצו אותי בטעות, יש לי מזל מאוד גדול. למדתי עברית יחסית מאוד מהר ונכנסתי לבית ספר. וברור, ילד עם עין כחולה עין חומה שנראה לא מישראל: למה שלא נרד עליו? אז כן, הציקו לי מאוד, אבל הצקות שדרשו התערבות משטרתית, ברמה הזאת שהייתי חוזר מדמם כל יום הביתה. אפשר להבין, ילדים זה עם מרושע, שאוהב להציק לכל מי ששונה. ובנוסף למראה החיצוני שלי גם אהבתי לחתוך. עד היום: אבל זה לא לחתוך של ילד דכאוני שרוצה להעביר את הכאב, ממש לא. התחלתי לעשות לעצמי חתכים כאלה כבר מגיל קטן כל כך. ואין לי כל כך סיבה, פשוט עשיתי את זה כי.. זה היה כזה מובן מאליו. הכאב היה מובן מאליו, כאילו זה צריך להיות שם.
היום אני חותך בלי לשים לב כי.. כמו שאמרתי זה לא כואב, זה כמו לגרד את השיער בהיסח הדעת. אתה לא שם לב נכון? אז ככה עם הדימום: שאני יכול פתאום אחרי שעה לראות דם ביד שלי. כמה פעמים הגעתי לבית חולים בגלל זה. אה והצלקות שלפני כן.. כשאימצו אותי הייתי עם צלקות (שהיסרתי עד היום באמצעות משחות) ויש לי עוד צלקת אחת, מכוערת ממש בגב שאני מתכנן להסיר בניתוח. אז כן, עוד צ'ק לרשימת המוזרות של הילד החייזר.

בקיצור בית ספר. חרא. היו מרביצים לי בצורה נוראית, עד שעברתי בסופו של דבר בית ספר, והתחלתי ללמוד אומנויות לחימה כמה שנים. נעשתי ענק בחיי, לא נתתי לאף אחד לגעת בי ובבית ספר החדש גם לא התקרבו אליי: כי פחדו ממני. הייתי מאוד אגרסיבי (מאוד) אבל יחד עם זאת שקט.. כלומר האגרסיביות באה כשמישהו התקרב אליי. כיתה ז' שוב בית ספר חדש, חברים חדשים. הכל השתנה. הפסקתי להיות שקט: ואגרסיבי. עכשיו אני ה-מרכז. אני דומיננטי ואין מישהו שמודה לחיים שקיבלתי יותר ממני.

מודה להורים שלקחו אותי מהמקום הנוראי הזה, שלא וויתרו עלי למרות שהייתי ילד בעייתי מאוד מבחינה נפשית (ועד היום) מודה לחברים שלי, כי באמת הם מחזיקים אותי חזק כל כך, אני חולה עליהם. ועל החברה שלי, שאנחנו כבר ארבע שנים ביחד ולמרות שחשבה שאני עיוור בגלל העיניים המוזרות.. היא הדבר הכי מקסים שתראו אי פעם ;)

אני בן, נולדתי בדנמרק.
ואני עברתי לישראל בגיל 4 וחצי.
יש לי אחות קטנה, אח קטן.
3 חתולות, חברה נחמדה.
בית גדול, חיים מאושרים.

ויש לי הפרעות קשב וריכוז ברמה בינונית.
יש לי קארה ג'ינג'ית, אני 1.58.
אני בכיתה י'
גר בפתח תקווה, וחורש על סטיפס.

יש לי קוצר ראייה ברמה קלה מאוד.

ואני נולדתי עם עצם רגל ימין עקומה.
ההורים שלי הכירו בנובמבר 1999 והם התחתנו אחרי חצי שנה.

אני ישראלי-יהודי-ימני נוטה למרכז.