יש כאן מישהי שרוצה דמייני מושלם על הארי סטיילס?

לא.
זה עושה אותי עצובה 3>
אני קוראת ואז מפסיקה, כי זה חמוד ועצוב באותו זמן.

"אני לא רוצה לדבר איתך!" אני צועקת על הארי, אחרי שראיתי אותו מתנשק עם לורליי, שוב."אפיק, בייבי, בבקשה, אני מצטער, זה באמת לא כמו שזה נראה." הוא אומר "כל הזמן אתה מורח אותי עם המשפט הזה! נמאס לי הארי! פשוט נמאס לי שכל פעם שאני שוב מאמינה למילה שלך אני מתאכזבת כל פעם מחדש, אתה פוגע באמון שלי בך כל הזמן!" אני מתעצבנת, מרגישה שהדמעות מתחילות לעלות. אני אוהבת את הארי, אבל אני לא יכולה ככה, כל פעם שאני רואה אותו עם לורליי, או עם כל בחורה אחרת שמתחילה איתו אני מתחילה לקנא, והארי כל הזמן אומר לי 'זה לא מה שאת חושבת' ואני כמו תמיד נופלת ברשת שלו והוא שוב פוגע בי."אתה יודע מה? נמאס לי, אל תדבר איתי יותר." אני אומרת בקרירות והולכת משם, כשאני עדיין שומעת אותו מנסה לקרוא לי בייאוש, הגיע הזמן להפסיק להאמין למילה שלו, בעיקר כשהוא כל הזמן מפר את האמון שלי.
אני מגיעה הביתה ומתרסקת על הספה. אני מוצאת את עצמי בוהה בתקרה וחושבת על הארי, לא יעזור כלום, אני כל הזמן אחשוב עליו, זה כל מה שיהיה לי בראש. הוא פוגע בי ומפר את האמון שלי כל הזמן, אבל זה לא עוזר, אני לא יכולה לשכוח אותו, קשה לי להיות רחוקה ממנו. כשאני רחוקה ממנו אני מרגישה שחלק ממני נלקח איתו. אבל לא. אסור לי להישבר. אני חייבת לעמוד במילה שלי. עם כמה שאני אוהבת את הארי, ואני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי, אני לא יכולה לוותר לו בכל פעם שהוא בוגד בי. אני שומעת דפיקה בדלת וניגשת לפתוח, בתקווה שזה לא הארי, וכשאני פותחת אני רואה שזה לואי, החבר הכי טוב שלו."אה.. היי לואי." אני אומרת לו והוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת "מה שמעתי? את והארי שוב רבתם?" הוא שואל ואני מהנהנת "הפעם זה סופי.. אני לא יכולה לסבול את זה אתה מבין? כמה הוא יכול להפר את האמון שלי בו וכמה אני יכולה לסלוח לו שוב ושוב?" אני נאנחת, בנוסף לזה שלואי החבר הכי טוב של הארי הוא גם כמו אח בשבילי, אני יכולה לדבר איתו על הכל."אני מבין.. אבל נכון שהארי לפעמים מטומטם וחסר אחריות, אבל תאמיני לי שהוא אוהב אותך, בחיים לא ראיתי אותו מאושר כל כך." הוא אומר "אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה הולך להתנשק עם לורליי שוב, או עם כל אחת אחרת." אני אומרת, אני מבינה את הרצון של לואי להגן על החבר הכי טוב שלו, אבל אני לא יכולה להמשיך ככה."אז מה אני אעשה?" אני שואלת "אני לא יכולה להביא לו עוד הזדמנויות, הוא חוזר על אותן טעויות כל הזמן, בכל יום שעובר האמון שלי בו הולך ונפגע יותר ויותר." אני נאנחת."יודעת מה? תתני לעצמך הפסקה, תחשבי על זה קצת, תנסי לחיות בלעדיו, הוא ינסה לחיות בלעדייך, ואז תראו מה יקרה." הוא אומר "אתה חושב?" אני שואלת והוא מהנהן "אולי העניין הזה שאתם כל הזמן ביחד זה מה שמשפיע, פשוט קחו פסק זמן אחד מהשנייה, ותראו מה יקרה." הוא אומר "ואני אציע את זה גם להארי" הוא מגחך "תודה לואי." אני מחייכת ומחבקת אותו "אין על מה, אני תמיד פה בשבילכם את יודעת." הוא אומר. אני כל כך שמחה שיש את לואי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו ובלי העצות שלו, תמיד יהיה לו את הדבר הנכון להגיד, והעצות שלו תמיד עובדות, אבל אני בספק שזה אפשרי במקרה עם הארי. ואולי זה אפשרי? אולי אני יכולה להסתדר תקופה בלי הארי? יכול להיות שאני אצליח להיות בלי להסתכל על העיניים הירוקות שלו שממיסות אותי כל פעם מחדש? האם אני אצליח להתרגל לימים בלי הנשיקות שלו? המרחק הזה אפשרי בכלל? עם כל הכעס והכאב שבתוכי, קשה לי לחשוב על תקופה בלעדיו. מאז שפגשתי אותו כל החיים שלי השתנו לטובה. הוא העלה לי את הביטחון. לפני שפגשתי אותו הייתי חסרת ביטחון, אפילו בתיכון זה היה ככה ורדף אותי עד שפגשתי את הארי. בתיכון כולם שנאו אותי, ועד היום אני לא יודעת על מה. תמיד הייתי יושבת בצד לבד בלי תקשורת עם אף אחד, את אף אחד לא עניין מה קורה איתי, כשהייתי חולה אף אחד לא טרח להביא לי שיעורים אפילו כשביקשתי, אפילו כשהבעתי את הדעות שלי בשיעורים כולם מיהרו לקטוע אותי ואת מה שיש לי להגיד. הייתי מנודה. כשפגשתי את הארי, הבנתי שאפשר אחרת. הוא גרם לי להבין שאני יפה ולא מכוערת כמו שכולם אמרו עלי בתיכון. אם פעם כל מילה שאמרו לי השפיעה עלי, מאז שהכרתי את הארי, לא עניין אותי מה כולם חושבים עלי, עניינה אותי רק העובדה שהארי אוהב אותי ואת מי שאני. הוא תמיד היה שם בשבילי, והפך אותי לבחורה הכי מאושרת שיש. אבל אז הוא התחיל להפר את האמון שלי. פעמים רבות תפסתי אותו מתנשק עם בנות אחרות, ספק אם הוא נישק אותן או הן אותו, כי בכל זאת, הארי נראה ממש טוב, אין אחת שלא הייתה רוצה אותו אם הוא היה לומד איתי בתיכון. אחר כך הוא תמיד בא אליי להתנצל ותמיד סלחתי לו כמו מטומטמת, אפילו שעמוק בלב כאב לי. אני מרגישה שהייתי כל כך תלויה בהארי אחרי כל מה שעברתי בתיכון שהייתי מסוגלת לסלוח לו על הכל, כי הוא היחיד שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי ולהאמין בעצמי בזמן שכולם בחברה נהגו לשפוט אותי על כלום. אולי בכל זאת אני צריכה את החופש הזה שלואי מציע, להשתחרר מהתלותיות הזאת בהארי.
"מה קורה אפיק?" שואלת אותי סוזן, החברה הכי טובה שלי בזמן שאנחנו באמצע העבודה בחנות הבגדים. את סוזן הכרתי כשהתחלתי לעבוד בחנות הבגדים ובאופן מידי התחברנו ונהיינו חברות ממש טובות."שום דבר." אני משקרת, אפילו שאני יודעת שלסוזן אי אפשר לשקר, היא מריחה שקרים מקילומטרים."שום דבר או שלא בא לך כל כך לדבר על זה?" היא שואלת "אני לא רוצה לדבר על זה.. " אני ממלמלת ומתחילה לקפל בגדים שהיה צריך לקפל."הבנתי, בעיות עם הארי?" היא שואלת ואני מהנהנת "אוקיי, אז זה מספיק, את לא צריכה לפרט יותר מדי, אם תרצי לדבר על זה את יודעת שאת יכולה לספר לי" היא מחייכת ואני מהנהנת בהכרת תודה ומחייכת אליה בחזרה ואנחנו חוזרות לעבודה. זה מה שאני אוהבת בסוזן, גם אם היא תעלה על שורש הבעיה היא לא תתחיל לנסות להוציא כל פיסת מידע אפשרית על המקרה, כמו שרוב האנשים היו עושים.
אני רואה את הפלאפון שלי מצלצל וכשאני רואה שזה הארי אני כמעט עונה לו, אבל ברגע האחרון אני מנתקת ומחזירה את הפלאפון לכיס, לפחות לנתק לו אני יכולה, אולי המצב לא כל כך נואש אם פעם ראשונה אני מצליחה לנתק לו ולא לענות.
נקודת מבט הארי.
אני מנסה שוב להתקשר לאפיק, והיא שוב מסננת אותי, לעזאזל למה אני כל כך מטומטם?! למה פגעתי בה?! אני כל כך אוהב אותה, מה חשבתי לעצמי שנתתי ללורליי לנשק אותי ולא עשיתי נגדה כלום? אני חייב להפסיק לפשל עם אפיק כל הזמן, אני חייב להחזיר את האמון שלה בי, אבל איך? אחרי עוד ניסיונות להתקשר אליה והיא עדיין מסננת אני זורק את הפלאפון על השידה ונשכב על המיטה, אולי לואי יוכל לעזור לי. אני מתקשר ללואי ואחרי שאנחנו קובעים להיפגש בסטארבקס אני נוסע לשם ומתיישב ליד אחד השולחנות הפנויים. אחרי כמה דקות אני קולט את לואי נכנס ומתיישב מולי "דבר, מה קרה?" הוא שואל ומניח את המפתח של המכונית ואת הפלאפון שלו על השולחן."אני לא יכול יותר, אני לא יכול בלי אפיק" אני נאנח "כל כך קשה לך בלעדיה?" הוא שואל ואני מהנהן ונאנח "אז תחזיר אותה אליך" הוא אומר "איך אני אחזיר אותה? היא מסננת אותי בפלאפון, היא לא רוצה לשמוע ממני ודי בצדק, אני יודע שאמרת שאולי אנחנו צריכים את הספייס הזה אחד מהשני, אבל אני לא יכול בלעדיה" אני מגחך בעצב."אז תפתיע אותה" הוא אומר "מה? איך אני אפתיע אותה?" אני שואל "תחשוב רומנטי, תעשה לה הפתעה מאחורי הבית, או שתיקח אותה לאן שהוא, תהיה רומנטי" הוא אומר "אתה יודע שאני גרוע בזה" אני מגחך "תאמין לי אם אתה באמת רוצה אותה אתה תצליח לחשוב על משהו, הפעם אני לא עוזר לך, אם אתה באמת אוהב אותה, אתה תמצא לבד רעיון" הוא אומר ואני מהנהן ופתאום הוא קם "מה? לאן אתה הולך?" אני שואל "יש לי כמה סידורים, אתה תחזור הביתה ותתחיל לחשוב איך אתה מפתיע את מליסה, אם אתה רוצה אותה ואת האמון שלה בך בחזרה, הפעם אתה חייב להשקיע, ולא למרוח אותה עם המשפטים הקבועים של 'זה לא מה שאת חושבת', ברור?" הוא מגחך ואני מהנהן "נתראה, תעדכן אותי לגבי מה קרה בסוף" הוא טופח על שכמי, לוקח את המפתחות והפלאפון שלו והולך משם, ואני נשאר בסטארבקס מנסה לחשוב איך אני מפתיע עכשיו את מליסה ומחזיר אותה אליי סופית.
סוף נקודת מבט הארי.
אני יושבת בבית ורואה טלוויזיה, או לפחות מחפשת משהו מעניין לראות ופתאום אני שומעת שאני מקבלת הודעת אסמס בפלאפון וכשאני קולטת שזאת הודעה מהארי אני באה להתעלם ממנה ולמחוק אותה, אבל משהו אומר לי שאולי בכל זאת עדיף שאני אקרא אותה. אני פותחת את ההודעה וקוראת 'אני יודע שאת כועסת עלי ושאת לא רוצה לדבר איתי, אבל בבקשה, תתני לי הזדמנות אחת לתקן את העוול שעשיתי לך, אני לגמרי אבין אותך גם אם לא תסלחי לי אחרי זה, כי זה באמת מגיע לי, אבל לפחות אני אדע שניסיתי ושקיבלתי את ההזדמנות הזאת לתקן הכל. בבקשה אל תדחי אותי ותבואי לחצר האחורית של הבית שלך עכשיו, אני מחכה לך'. אני נושכת את השפה התחתונה ויוצאת לחצר האחורית בסקרנות, אולי בכל זאת מגיעה לו עוד הזדמנות ואני רואה נרות בכל החצר האחורית ואת הארי יושב ביניהם על מפה של פיקניק ומחייך אליי את חיוכו הממיס "בואי לפה" הוא טופח על המקום הפנוי שמולו ואני מתיישבת מולו."וואו.. מה.. מה זה?" אני שואלת בחיוך קטן "הדרך שלי להתנצל, זה המינימום שאני יכול לעשות כדי לפצות אותך" הוא מחייך "וכל זה בשבילי?" אני שואלת והוא מהנהן."תקשיבי, מגיעה לך התנצלות, אני מצטער שהתנהגתי כמו חמור ונתתי ללורליי להמשיך לנשק אותי במקום לעצור אותה, אני מצטער על כל הפעמים שפגעתי בך והפרתי את האמון שלך בי, אני כל כך מתחרט על זה. בחיים לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך, באמת, אף אחת לא הטריפה אותי כמו שאת מטריפה אותי, אני לא יכול בלעדייך, אני צריך אותך איתי, אני מצטער, אני מבטיח לך שאני בחיים יותר לא אעשה לך את זה, אני לא רוצה לאבד את האמון שלך, אני לא רוצה לאבד אותך" הוא אומר ומחזיק בידיי ואני שותקת ומסתכלת עליו, טובעת שוב בתוך עיניו הירוקות והמהפנטות."אפיק.. בבקשה.. תגידי משהו, מצדי תדחי אותי, אבל תגידי משהו.." הוא אומר בדאגה ואני מנשקת אותו. עם כמה שלא קל לי להודות, אני לא יכולה בלעדיו, אני צריכה אותו, אני מרגישה ריקה בלעדיו, בלי הנוכחות שלו. אחרי כמה דקות אני מתנתקת ממנו "אני אוהבת אותך." אני מחייכת אליו והוא מחייך אליי בחזרה "גם אני אוהב אותך" הוא אומר בחיוך ומנשק אותי, הנשיקה שהייתי זקוקה לה כל כך הרבה זמן. הפעם אני באמת בטוחה שהוא לא יפר את האמון שלי שוב.
הנה הדמייני הכי מושלם!

אני לא מאמינה שקראתי את זה.
עכשיו אני עצובה ושמחה.
לא לבכות
לא לבכות
לא לבכות
פאק.
(לא באמת בכיתי, אני לא בוכה בגלל דברים כאלה).
טוב, תודה בכל זאת!