4 תשובות
קח אותי איתך!
ואו זה באממת חלק מאוד משמעותי בחיים בכל זאת תנסה להרגע מה יכול לקרות תחשוב חיובי היה בסדר אני בדרך כלל מסתכלת מה היה בעוד כמה שעותת/ימים ואז זה עובר מהר ואני לא מרגישה ואז אני נזכרת שזה כבר מאחורי ומתרגלת
אנונימי
תהיה אתה זה הכי חשוב אל תחשוב על מה שיהיה שתגיע לשם כבר תדע מה לעשות בהצלחה...
אנונימית
פשוט תשב בכיתה, ותראה שלאט לאט, תלמד.
אם תקבל שיעורי עזר באנגלית, זה בטח ילד עוד יותר טוב.
אני אומרת את זה מהנסיון שלי.
בתחילת כיתה ד׳, והייתי בת 9, (עכשיו אני בכיתה ח׳), עברתי לגור בארה"ב, ברובע ברוקלין שבעיר ניו-יורק, עם אבא שלי, אמא שלי, האח התאום שלי, והאח הקטן שלי, שהיה אז בערך בן 5 וחצי.
לא ידעתי כמעט מילה באנגלית, לא יכולתי לדבר, או לכתוב. בקושי ידעתי משפט אחד.
הלכתי לבית-הספר היסודי שם. לא הבנתי מה שהאנשים אמרו. לא יכולתי לתקשר עם המורה, או עם הילדים. לא היו לי חברים.
לא הבנתי מה שאמרו בשיעור. להצביע ולדבר בכיתה היה אתגר ענקי בשבילי.
כתבתי עם הרבה מאוד שגיאות כתיב, ולא השתמשתי בחוקי דקדוק.
אני והאחים שלי, קיבלנו שיעורי עזר באנגלית, או כפי שקראו לזה שם, esl (ראשי תיבות של english as a second language - אנגלית כשפה שנייה).
ואז, התחלתי להבין את האנגלית טוב יותר. ולהבין את הילדים. ואת המורים. ואת כולם.
סיימתי את כיתה ד׳, אחרי שנת לימודים מלאה במאורעות.
בשנה שאחרי זה, הייתי בכיתה ה׳. ידעתי אנגלית, די בסדר, אבל פחות ממושלם. אבל עדיין, ידעתי יותר טוב מאשר בתחילת כיתה ד׳.
כיתה ה׳ הייתה השנה האחרונה של בית הספר היסודי. בכיתה ה׳, היה לי קצת יותר טוב, אבל זאת הייתה השנה שהכי שנאתי שם.
בבית הספר היסודי שליבארה"ב, מה שקרה, היה שבכל שכבה היו הרבה תלמידים, והרבה כיתות של בערך 26 תלמידים בכיתה. אחת הכיתות, הייתה כיתה שאליה הלכו תמיד תלמידי החינוך המיוחד שלמדו בבית הספר, בשכבה הזו. באותה כיתה היו גם תלמידים שלא היו תלמידי חינוך מיוחד, שנבחרו שייכנסו לכיתה זו באופן רנדומלי (ערבבו את הכיתות מחדש בכל שנת לימודים).
ובכיתה ה׳, אני הייתי אחת התלמידים שנבחרו ללכת לכיתה הזו באופן רנדומלי.
בכיתת החינוך המיוחד היו שתי מורות.
ואת שתיהן ממש שנאתי. הן לא היו נחמדות ולא התייחסו לבעיות שלי כמו שצריך. אז לא אהבתי את
כיתה ה׳. ממש, ממש לא.
ואז, הגעתי לכיתה ו׳, לחטיבת הביניים. היה שם יותר טוב מבשנים קודמות, אבל לא היו לי חברים.
ואז, בכיתה ז׳, היה לי טוב. זאת הייתה, בשבילי, השמה הכי טובה מכל השנים האלה. היו לי כמה חברים טובים. היו לי מורים נהדרים (בחטיבה, היו מורים שונים לכל מקצוע). ידעתי את האנגלית. כתבתי חיבורים וסיפורים.
ואז, בסוף כיתה ז׳, חזרתי לפה, לארץ ישראל, אחרי שרכשתי את האנגלית.
אז בסוף, הכל בארה"ב היה טוב, ומאוד כיף. יצא לי לטייל עם המשפחה במקומות יפים. לחוות הרפתקאות שונות ומסעירות. לעשות ספורט.
אז בעצם, אפילו שהיה מפחיד מאוד בהתחלה, היה טוב.
אז הנה מה שיש לי להגיד אליך, לסיכום:
תהיה חזק. יהיה טוב וכיף.
אם תקבל שיעורי עזר באנגלית, זה בטח ילד עוד יותר טוב.
אני אומרת את זה מהנסיון שלי.
בתחילת כיתה ד׳, והייתי בת 9, (עכשיו אני בכיתה ח׳), עברתי לגור בארה"ב, ברובע ברוקלין שבעיר ניו-יורק, עם אבא שלי, אמא שלי, האח התאום שלי, והאח הקטן שלי, שהיה אז בערך בן 5 וחצי.
לא ידעתי כמעט מילה באנגלית, לא יכולתי לדבר, או לכתוב. בקושי ידעתי משפט אחד.
הלכתי לבית-הספר היסודי שם. לא הבנתי מה שהאנשים אמרו. לא יכולתי לתקשר עם המורה, או עם הילדים. לא היו לי חברים.
לא הבנתי מה שאמרו בשיעור. להצביע ולדבר בכיתה היה אתגר ענקי בשבילי.
כתבתי עם הרבה מאוד שגיאות כתיב, ולא השתמשתי בחוקי דקדוק.
אני והאחים שלי, קיבלנו שיעורי עזר באנגלית, או כפי שקראו לזה שם, esl (ראשי תיבות של english as a second language - אנגלית כשפה שנייה).
ואז, התחלתי להבין את האנגלית טוב יותר. ולהבין את הילדים. ואת המורים. ואת כולם.
סיימתי את כיתה ד׳, אחרי שנת לימודים מלאה במאורעות.
בשנה שאחרי זה, הייתי בכיתה ה׳. ידעתי אנגלית, די בסדר, אבל פחות ממושלם. אבל עדיין, ידעתי יותר טוב מאשר בתחילת כיתה ד׳.
כיתה ה׳ הייתה השנה האחרונה של בית הספר היסודי. בכיתה ה׳, היה לי קצת יותר טוב, אבל זאת הייתה השנה שהכי שנאתי שם.
בבית הספר היסודי שליבארה"ב, מה שקרה, היה שבכל שכבה היו הרבה תלמידים, והרבה כיתות של בערך 26 תלמידים בכיתה. אחת הכיתות, הייתה כיתה שאליה הלכו תמיד תלמידי החינוך המיוחד שלמדו בבית הספר, בשכבה הזו. באותה כיתה היו גם תלמידים שלא היו תלמידי חינוך מיוחד, שנבחרו שייכנסו לכיתה זו באופן רנדומלי (ערבבו את הכיתות מחדש בכל שנת לימודים).
ובכיתה ה׳, אני הייתי אחת התלמידים שנבחרו ללכת לכיתה הזו באופן רנדומלי.
בכיתת החינוך המיוחד היו שתי מורות.
ואת שתיהן ממש שנאתי. הן לא היו נחמדות ולא התייחסו לבעיות שלי כמו שצריך. אז לא אהבתי את
כיתה ה׳. ממש, ממש לא.
ואז, הגעתי לכיתה ו׳, לחטיבת הביניים. היה שם יותר טוב מבשנים קודמות, אבל לא היו לי חברים.
ואז, בכיתה ז׳, היה לי טוב. זאת הייתה, בשבילי, השמה הכי טובה מכל השנים האלה. היו לי כמה חברים טובים. היו לי מורים נהדרים (בחטיבה, היו מורים שונים לכל מקצוע). ידעתי את האנגלית. כתבתי חיבורים וסיפורים.
ואז, בסוף כיתה ז׳, חזרתי לפה, לארץ ישראל, אחרי שרכשתי את האנגלית.
אז בסוף, הכל בארה"ב היה טוב, ומאוד כיף. יצא לי לטייל עם המשפחה במקומות יפים. לחוות הרפתקאות שונות ומסעירות. לעשות ספורט.
אז בעצם, אפילו שהיה מפחיד מאוד בהתחלה, היה טוב.
אז הנה מה שיש לי להגיד אליך, לסיכום:
תהיה חזק. יהיה טוב וכיף.
באותו הנושא: