4 תשובות
לפי דעתי ההבדל בין החוקים הינם שחוק השבות אומר לך שכל איש יהודי אשר מעוניין לעשות עליה, עפ"י חוק השבות איש יהודי זה יכול לקבל אזרחות יהודית אם אינו מסוכן למדינה\אין לו עבר פלילי.
חוק האזרחות זה היתרונות והחסרונות שמקבלים האזרחים שבמדינת ישראל.
חוק האזרחות אומר שאם הינך אזרחית בישראל, כלומר תושבת קבע
את מקבלת זכויות וחובות כמו מסים, זכות הצבעה לממשלה וכ'ו...
חוק האזרחות זה היתרונות והחסרונות שמקבלים האזרחים שבמדינת ישראל.
חוק האזרחות אומר שאם הינך אזרחית בישראל, כלומר תושבת קבע
את מקבלת זכויות וחובות כמו מסים, זכות הצבעה לממשלה וכ'ו...
מורן
חוק השבות-מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה. שכולל סל קליטה מלא.
יש הרחבה לחוק שגם מי שאביו או אחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או מי שבן זוגו הוא בנו או נכדו של יהודי נחשב בחוק השבות.
במסגרת חוק האזרחות -תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית מיידית. החוק עוסק גם במתן אזרחות ללא יהודים, מסדירה את זה שמי שנולד בארץ להורים עם אזרחות אחת לפחות הוא אזרח ישראלי.
יש הרחבה לחוק שגם מי שאביו או אחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או מי שבן זוגו הוא בנו או נכדו של יהודי נחשב בחוק השבות.
במסגרת חוק האזרחות -תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית מיידית. החוק עוסק גם במתן אזרחות ללא יהודים, מסדירה את זה שמי שנולד בארץ להורים עם אזרחות אחת לפחות הוא אזרח ישראלי.
שלום רב
הנה הדברים לפניך ועכשיו שם ולמד
חוק השבות
במגילת העצמאות נקבע שמדינת ישראל תהא פתוחה לעליית היהודים.
ב-1950 חוקק חוק השבות שבסעיף המרכזי קובע שלכל יהודי הזכות לעלות לארץ. שנתיים יותר מאוחר נקבעה זכות האזרחות מכוח העליה.
ניתן לומר בוודאות שלמרות שזכות השבות לא נקבעה מפורשות כזכות יסודית, אין ספק כי זכות העליה נמנית עם אחת מזכויות היסוד של מדינת ישראל, אפילו הזכות היסודית ביותר.
לא ניתן להבין את המשפט הישראלי מבלי להבין את החשיבותו של חוק השבות. בן גוריון כתב שחוק השבות אינו חוק הגירה כמו בכל מדינות העולם אלא מבטא את הזכות ההסטורית של העם היהודי לחזור למולדתו.
את תולדות חוק השבות ניתן לחלק לשני חלקים מ-1950 עד תיקון חוק השבות ב-1970, ומאז עד היום.
חלק ראשון
i
בתקופה הראשונה בית המשפט העליון, שהוא הפרשן הרשמי של כל חוק, עסק בשתי שאלות מרכזיות האם עברו הפלילי של יהודי פוסל את זכאותו לעליה, ומי היהודי שזכאי לעליה.
העבר הפלילי כמכשול לקבלת מעמד עולה פרשת מאיר לנסקי: בשנת 1954 המחוקק תיקן את חוק השבות. שר הפנים מוסמך לסרב לתת אשרת עולה למי שיש עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. מאיר לנסקי שהיה אחד מראשי המאפיה בארצות הברית (יחד עם לקי לוצ'יאנו ובני סיגל) החליט בסוף שנות השישים לעלות לישראל נוכח המצור המשטרתי שהתנהל נגדו בארצות הברית.
משרד הפנים סירב להעניק לו מעמד עולה בשל עברו הפלילי והוא עתר לבג"צ.
בית המשפט העליון קבע שמדינת ישראל אינה מקלט לעבריינים, אף אם הם יהודים.
פרשת מלבסקי: בשנות התשעים בגל הגדול של עלית יהודי מברית המועצות לשעבר הגיע לארץ יהודי בשם אנטון מלבסקי שהשמועות הצביעו עליו כחלק מראשי " המאפיה הרוסית ".
על פי מידע מודיעיני בינלאומי מלבסקי היה קשור לעסקות המאפיה במספר מדינות באירופה.
משרד הפנים ביטל את אזרחותו של מלבסקי על בסיס המידע המודיעיני ובהסתמך על תקדים "מאיר לנסקי ". מלבסקי עתר לבג"צ שאישר את ביטול האזרחות למרות טענתו של מלבסקי שהוא מעולם לא הורשע ואין להתבסס על מידע מודיעיני שהעותר לא יכול להתגונן כנגדו.
פרשת גומז: גומז, אזרח קולומביאני ששהה בארץ באורח בלתי חוקי נעצר ע"י משטרת ההגירה, במהלך מעצרו התקוטט עם שוטר ו גרם לו חבלות קלות ובסוף גורש מן הארץ.
לפני גירושו גומז הכיר אשה ישראלית, יהודיה ממוצא דרום אמריקני והתפתחו ביניהם יחסים אינטימיים.
האשה נסעה בעקבותיו לדרום אמריקה, שם נישאו ונולד להם ילד יהודי שנרשם כילד ישראלי.
באורח חוקי חזרה המשפחה לארץ (על פי נוהל איחוד המשפחה ) גומז הוכר כבעלה של האזרחית הישראלית ואביו של הילד, קיבל מעמד של תושב ארעי בהליך לקבלת האזרחות.
יום אחד הופיעו בביתו שוטרי משטרת ההגירה, עצרו אותו ומשרד הפנים הוציא נגדו צו גירוש מן הארץ.
טענת משרד הפנים היתה שהתקבל מידע מודיעיני שגומז הוא אחד מראשי סוחרי הסמים בישראל.
גומז עתר לבג"ץ הכחיש בתוקף שהוא קשור לסחר בסמים או כל לפעילות פלילית אחרת והוסיף שמדובר בנקמה פרטית של שוטר שהוכה על ידו במהלך מעצרו הראשון שהבטיח שאם יחזור לארץ בעתיד הוא ידאג לגרשו שוב.
טענת בא כוחו של גומז, אנוכי, היתה שלעומת פרשת מלבסקי שהפרשיות המפעילות אותו יתרחשו, אם התרחשו, בחו"ל ולמערכת המשפטית הישראלית לא היתה סמכות לשפוט אותו, כאן המעשים הפלילים שהמשטרה טוענת שהעותר ביצע, בוצעו בישראל ויש סמכות לבית המשפט הישראלי לדון ואם יימצא אשם ניתן להרשיע אותו ולאחר שירצה את עונשו ניתן לגרשו מן הארץ בהתאם לתקדימים קודמים.
פסק דין של בית משפט העליון שלל בעצם לתת לעותר את "זכותו ויומו" בבית המשפט שהוא זכות יסודית ולאפשר לו להפריך את האשמות, מה גם שחובתה של הפרקליטות להוכיח את אשמתו, יש לתת אמון בשופטי ישראל שהם יודעים לעשות צדק.
בית המשפט העליון דחה את העתירה וגומז גורש מן הארץ. יותר מאוחר התקבלה מקולומביה תעודת יושר בה כתוב שהעותר מעולם לא היה מעורב בפלילים.
נשאלה השאלה האם זכויות יסוד כמו במקרה של גומז תלויות במידע מודיעיני, האם בית המשפט לא הרחיק לכת בקבלת מידע מודיעיני כתורה מסיני? ידוע לנו שבמקרים רבים המידע היה מוטעה, שטעו בזהות האדם, ששוטרים שיקרו וכו'. רק בהליך פלילי מסודר ניתן להיות בטוח, מבחינה משפטית, שהנאשם אשם.
ii
השאלה מי יהודי:
בחוק השבות המקורי לא הוגדר מי הוא יהודי. הדעה הרווחת היתה שמי שמכריז בתום לב שהוא יהודי צריך להאמין לו ולתת לו להשתקע בארץ.
אלה היו ימים לאחר השואה שהיהודים ניסו להסתיר את זהותם כדי להשרד. בימים אלה מי רצה להיות יהודי? רק ב- 1958 שר הפנים בר יהודה נתן הנחיה בה קבע שניתן לרשום במשרד הפנים כיהודי ילד שנולד לאב יהודי או לאם יהודיה. הנחיה זו בוטלה מאוחר יותר עקב המחאות של החוגים הדתים שראו בה סטיה מהעקרון ההלכתי כפי שנפרט יותר מאוחר.
פרשת האב דניאל רופאיזן: דניאל רופזאין היה יהודי ששרד את השואה והציל את חייהם של יהודים רבים, לאחר המלחמה התנצר ואף הפך לכומר קתולי.
בתחילת שנות הששים הגיע לארץ וביקש ממשרד הפנים להתקבל כעולה ולקבל אזרחות ישראלית בנימוק שהוא יהודי. משרד הפנים סירב לקבל את עמדתו והוא עתר לבג"ץ.
השאלה שעמדה להחלטת השופטים היתה האם יהודי שהמיר את דתו מרצון רשאי להחשב כיהודי ובתור כך לעלות לארץ.
מבחינה הלכתית " ישראל אף שחטא ישראל הוא " ( מסכת הסנהדרין ). כלומר כל מי שנולד יהודי יהיה יהודי כל החיים אפילו יהיה לאפיפיור.
בית המשפט העליון דחה את העתירה, השופט משה זילברג שהיה דתי, קבע שחוק השבות הוא חוק חילוני ויהודי שהמיר את דתו, למרות שנולד לאם יהודיה, חדל להיות יהודי. בית המשפט אימץ את מבחן חילוני-לאומי. העם היהודי יודע מי הוא יהודי ומי לא, בית המשפט העליון שם את עצמו כנציגו של העם היהודי ופירש במקומו מי הוא יהודי. פרפ' גד טדסקי במאמרו, מיהו יהודי" שפורסם בפרקליט "יט" אמר שאין הבדל ביו יהדותו של בו לאם יהודיה ושל אב יהודי, והוסיף המושג מיהו יהודי הוא מושג לא רק חילוני אלא דינמי וייתכן שהחברה הישראלית תמצא דרכים חדשות לקביעת יהדותו של אדם.
פרשת שליט: בשנת 1970 הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון פרשת שליט. שליט שירת בצבא קבע בצה"ל, כאשר שליט היה סטודנט בסקוטלנד הכיר אישה נוצריה, התחתן איתה, מהנישואין נולדו שני ילדים, חזר לישראל וביקש לרשום את ילדיו כיהודים על פי הלאום ולא על פי הדת.
משרד הפנים סירב לבקשתו של שליט והוא עתר לבג"ץ.
בית המשפט העליון קבע שלצורך רישום במשרד הפנים כיהודי מספיקה הצהרתם בתום לב של ההורים. מדובר במבחן סוביקטיבי-אוביקטיבי כי ההצהרה מבוססת על עובדה שהאם היא יהודיה או האב הוא יהודי. בית המשפט העליון החליט שילדי שליט יירשמו כיהודים על פי הלאום וחסרי דת.
החוגים הדתיים מחו נמרצות ואיימו להפיל את הממשלה אלא אם כן יתוקן חוק השבות באופן שיוגדר יהודי על פי ההלכה.
גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, נכנעה ללחצים והסכימה לשנות את חוק השבות.
חלק שני
1970 תוקן שוב חוק השבות והפעם התיקון היה משמעותי ביותר. הוכנסו שני סעיפים.
מצד אחד הוגדר מי הוא יהודי, לפי תפיסה דתית: יהודי מי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת מצד שני הרחיבו את זכויותיו של יהודי לפי חוק השבות גם לבן זוגו של יהודי, לבנו ו לבן זוגו, ולנכדו ו לבן זוגו.
בתיקון החוק יש פשרה בין שני תפיסות: הדתי, לא ניתן עוד לירות כיהודי על בן של אב יהודי, כמו במקר של שליט, אלה התגייר, אבל מצד אחד זכאים הלא יהודים לעלות לישראל ולקבל מכוח השבות אזרחות ישראלית אוטומטית.
השאלה מי הוא המתגייר או מי הרב המגייר: הדתים ניצחו בקרב, אבל הפסידו במלחמה.
נקבע שיהודי מי שנולד לאם יהודיה אבל לא נקבע שהגיור צריך להעשות על פי ההלכה.
עמדת הזרם האורתודוקסי של היהדות הדתית היתה שעל פי פקודת ההמרות תפקודה שקיימת מתקופת המנדט הבריטי, ולמעשה מתבססת עלstatus quo שהיה קיים בזמן האימפריה האותומנית, היהודים הם אחד מהעדות הקיימות בארץ ישראל ועל פי פקודת ההמרה רק ראש העדה הדתית, הרבנוים הראשים יש להם הסמכות הבלעדית לאשר המרה לדת היהודית, הן אם נעשה בארץ והן אם נעשה בחו"ל.
מטבע הדברים, הרבנים הרפורמים וקונסרבטיבים מארץ ומחוץ לארץ נשארו ללא הכשר לגיור.
הזרמים רפורמים וקונסרבטיבים תקפו מחמת זעם את תפיסה ההאורתודוקסית והחל מ-1989 התחילה להתפורר המבצר האורתוקסי.
פרשת מילר: ב-1989 הגיעה לארץ אשה שהתגיירה בארצות הברית בגיור רפורמי ו ביקשה להרשם כיהודיה במשרד הפנים. שר הפנים סירב להכיר בה כיהודיה והגב' מילר עתרה לבג"ץ בסיועה של התנועה המקדמת.
בית המשפט העליון קבע שגיור בחו"ל ע"י כל זרמי היהודת תקף.
גיור קפיצה: עדיין נשאר ללא הכרעה מה דין של הגיורים שנעשו בארץ ע"י הזרמים רפורמים וקומסרבטיבים. אלה התחילו להרגן בארץ קורסים לגיורת ולאחר תום הלימודים המועמדים לגיור נסעו לחו"ל לתקופה צרה של מספר ימים כדי להבחן ולקבל תעודת גיור בבית הכנסת הרפורמי או קונסרבטיבי של המקום. הגיור הזה מוכר כגיור "קפיצה" משום המועמדים "קופצים "למספר ימים לחו"ל לקבלת תעודת גיור. שוב משרד הפנים סירב לקבל כיהודים גרים אלה.
הפעם הנימוק היה שאנשים אלה לא מצטרפים באמת לקהילה שהם מתגיירים והגיור צריך להיות מוכר ע"י גורם מוסמך כגון הועדה לגיור בין הזרמים שקמה כדי לפתור את בעית הגיור בארץ.
שוב בית המשפט העליון קיבל את העתירה לפני מספר חודשים ודחה את הנימוקים של משרד הפנים. הנשיא אהרון ברק אמר שהגיורים לא מצטרפים בעת גיורם לקהילה כלשהו אלא לעם היהודי ואין שוני אם הדבר נעשה בחו"ל או בארץ, יחד עם זאת בית המשפט טרם קבע שכל גיור בארץ תקף, אבל אין ספק כי בשלב הבא יהיה להכריז שכל גיור בארץ או חו"ל מזרם כלשהו מהיהדות ייחשב כגיור שמקנה לו מעמד של עולה.
העליה של לא יהודים: בתיקון החוק נקבעו שקרובי משפחה של יהודי, שאינם יהודים, זכותם לעלות לישראל.
שלושה דורות של בנים ונכדים של יהודים ובני זוגם.
מטרת המחוקק היתה למנוע פיצול המשפחה, למשל שהבעל יהודי יהיה אזחח ועולה ואשתו הלא יהודיה והבנים לא יהיו עולים ולא אזרחי המדינה.
פרשנות משרד הפנים היתה שיהודי שנולד בארץ והתחתן בחו"ל, בן זוגו הלא יהודי היה מוכר כעולה וקיבל את האזרחות ישראלי באופן מידי עם הגעתו לארץ. כבר לא במאי 1999 בית המשפט העליון בבג"צ 3648/97 קיבל פסקדין לפיו רק אם המשפחה עולה לארץ מוכרת כולם כעולים ואזרחים ולא בני המשפחה הלא יהודים צריכים לעבור הליך של התאזרחות שנמשך 5 שנים עד קבלת האזרחות.
עו"ד דוקטור תיאודור שוורצברג
חוק האזרחות
חוק האזרחות, התשי"ב - 1952 הוא חוק הקובע מהם התנאים לקבלת מעמד האזרחות במדינת ישראל. כיוון שהמדינה מוגדרת כמדינת לאום יהודית, והנהגתה רואה כאחת ממטרותיה שמירה על רוב יהודי במדינה, מעדיפה ישראל את שיטת דין הדם (קרי, האזרחות עוברת בירושה מהורים לילדיהם, בלי קשר למקום הלידה) כשיטה לרכישת אזרחות, על פני שיטת דין הקרקע (קרי, אם אדם נולד בטריטוריה של המדינה, הוא זוכה לאזרחותה).
זכויות אזרחיות (עריכת קוד מקור | עריכה)
1. זכויות פוליטיות: הזכות לבחור (החל מגיל 18) ולהיבחר לכנסת (החל מגיל 21). זכות זו מוענקת רק למי שהוא גם אזרח וגם תושב קבע בישראל.
2. הזכות לקבל דרכון ישראלי ולעשות בו שימוש חוקי.
3. הזכות לצאת מהמדינה ולחזור אליה בכל עת (זכות זו מוגבלת לפעמים בצווים מיוחדים).
זכויות נוספות, כגון זכות עבודה בישראל, הקלות בתשלום מסים, קצבאות בעת הצורך מהמוסד לביטוח לאומי, זכות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות ועוד, ניתנות לכל מי שהוא תושב קבע בישראל, גם אם הוא אינו אזרח. תושב קבע עלול לאבד את מעמדו אם הוא מעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל, בניגוד לאזרח שיכול לחזור ולשבת בגבולות המדינה בכל עת.
חובות אזרחיות (עריכת קוד מקור | עריכה)
כמעט כל החובות האזרחיות מוטלות באופן שווה על כל תושבי הקבע במדינת ישראל, בין אם הם אזרחים ובין אם לא.
חובה המוטלת על אזרחים בלבד היא הצגת דרכון ישראלי, או תעודת מעבר ישראלית, בכל כניסה לישראל ויציאה ממנה (תושב קבע שאינו אזרח ממילא אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי).
שירות צבאי הוא חובה המוטלת על כלל תושבי הקבע, אולם מקפידים יותר על שירותם של אזרחים.
אזרח ישראלי חייב להימנע מסיוע לארגון או מדינה המוגדרים כאויבי מדינת ישראל, כשהם פועלים נגד המדינה. שיתוף פעולה כזה הוא אחת העילות לשלילת האזרחות, לפי החלטת בית המשפט המנהלי לבקשת שר הפנים, בנוסף להיותו עבירה פלילית.
זכאות לאזרחות ישראלית (עריכת קוד מקור | עריכה)
חוק האזרחות (1952) קובע ששה מסלולים לקבלת אזרחות ישראלית:
• מכוח שבות
חוק השבות (1950) קובע שכל אדם יהודי זכאי לעלות ארצה (סעיף 1), כשהעלייה ארצה תהיה על-פי אשרת עולה. אשרת עולה זו הופכת באופן אוטומטי-כמעט לאזרחות ישראלית, כמבואר בחוק האזרחות, סעיף 2. בשנת 1970 הורחב חוק השבות, ונקבע שגם בן זוגו של יהודי או צאצא של יהודי (עד דור שלישי) יהנו מחוק השבות, ובהתאם - מאזרחות ישראלית. בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון כי בן משפחה לא יהודי של יהודי אזרח ישראל (כל עוד אינו בנו או נכדו) אינו זכאי שבות (בג"ץ 97/3648).
המחוקק בחר ליצור הבחנה ברורה בין חוק השבות, שמעניק את הזכות להגר (לעלות) למדינה וכן אשרת עולה, לבין חוק האזרחות, שמעניק אזרחות ישראלית, בהתבסס על אשרת עולה. במילים אחרות, אין חוק השבות לבדו מעניק אזרחות ישראלית. עם זאת, בפועל, מדינת ישראל מעניקה אזרחות לכל מי שעלה לארץ על-פי חוק השבות, אלא אם-כן הוא אינו מעוניין בכך.
יש הבדל בין אזרח ישראלי שחי בחוץ-לארץ לבין אדם ממוצא יהודי שזכאי לעלות לארץ לפי חוק השבות. אדם ממוצא יהודי צריך להגיש בקשה לעלות ארצה, בקשה שמאושרת אם הוא אכן זכאי לכך, אך עשויה להידחות במקרים נדירים (אם יש לאדם עבר פלילי או אם הוא חולה במחלה מדבקת ומסוכנת). אזרח ישראלי יכול להיכנס לישראל בכל עת ללא הגבלה (למעט מס מיוחד שעליו לשלם, אם לא הקפיד להסדיר את תשלומי המסים בעת היעדרותו). מלבד זאת, אזרח ישראלי רשאי להשתמש בדרכון ישראלי במסעותיו בחוץ-לארץ (דבר המעניק הקלות משמעותיות בכניסה למדינות רבות בעולם). זכאי לפי חוק השבות אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי כל עוד לא אושרה בקשתו לאזרחות.
• מכוח ישיבה בארץ
סעיף זה מיועד ללא-יהודים (ערבים, דרוזים, בדואים ועוד) שהיו נתיני המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וישבו בתחומי מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות. לפי סעיף זה ניתנת להם אזרחות ישראלית מלאה. על מנת לקבוע אילו אנשים זכאים לאזרחות מכוח סעיף זה, ערכה המדינה בשנת 1949 מרשם אוכלוסין. אך במרשם נתגלו בעיות, ולכן נערך מרשם אוכלוסין נוסף בשנות ה-80, והחוק הורחב כך שיכלול גם את אלו שלא נרשמו במרשם האוכלוסין מ-1949.
• מכוח לידה
אדם שהוריו - שניהם או אחד מהם - ישראלים, זכאי לאזרחות ישראלית, כל עוד הוא נולד בישראל. אם אדם זה יוולד מחוץ לישראל, הוא עדיין יהיה זכאי לאזרחות ישראלית, אך אם יוליד ילדים מחוץ לישראל, ילדיו לא יהיו זכאים לאזרחות ישראלית. כלומר, שיטת "דין הדם" הוגבלה לדור אחד, אך יחד עם זאת ילדים אלו יוכלו לזכות בקלות-מה באזרחות ישראלית, מכוח שבות (אם הם יהודים) או מכוח הענקה (ראו להלן). פעמים רבות אדם שהוא אזרח זר ואחד מהוריו היה ישראלי, נחשב לאזרח ישראלי בלי ידיעתו. הדבר מעורר בעיות בעת כניסתו לישראל, כיוון שאזרח ישראלי חייב להציג דרכון ישראלי בכניסתו למדינה, וכיוון שעליו להסדיר את שירותו הצבאי.
גם על מי שאומץ על ידי בני זוג שלפחות אחד מהם ישראלי חלות הוראות דומות.
• מכוח לידה וישיבה בארץ
סעיף זה הינו סעיף ספציפי, שבא לפתור בעיה מיוחדת של תושבי ישראל שנולדו לאחר קום המדינה, והם חסרי אזרחות כלשהי. כדי לקבל אזרחות מכוח סעיף זה, על המבקש לעמוד במספר תנאים, כפי שנקבע בחוק:
"מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא הייתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21, ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו".
• מכוח התאזרחות
אדם המעוניין להפוך לאזרח ישראלי, אך אינו זכאי לכך לפי אף אחד מהקריטריונים, יכול לפנות לשר הפנים ולבקש ממנו אזרחות, אך קודם לכן עליו לעמוד במספר תנאים:
1. נמצא בישראל.
2. היה בישראל שלוש שנים, מתוך תקופה של חמש שנים שקדמה להגשת הבקשה.
3. זכאי לתושבות קבע.
4. השתקע בישראל, או שיש בדעתו להשתקע.
5. יודע ידיעת-מה את השפה העברית.
6. ויתר על אזרחותו הקודמת, או הוכיח שיחדל להיות אזרח חוץ לכשיהיה אזרח ישראלי.
הערות: "ישראל" בחוק זה ובחוקים רבים אחרים נחשבת השטח שבריבונות אזרחית ישראלית. שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה אינם נחשבים לחלק מישראל לעניין זה. הדרישות מאדם המגיש בקשה מיוחדת חמורות יותר מאלה הנדרשות ממי שנכלל בקריטריונים הרגילים לאזרחות.
גם אם האדם המבקש עומד בכל התנאים הללו, עדיין הענקת האזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. עד כה, מדיניות משרד הפנים היא לסרב לבקשת אזרחות על-פי סעיף זה, מתוך מטרה לשמור על רוב יהודי בישראל.
הוראות אחרות בחוק קובעות פטור מחלק מתנאים אלה, למשל, למי ששירת שירות סדיר בצה"ל. בנוסף, במקרה של בני זוג נשואים, נדרש רק אחד מבני הזוג לקיים את התנאים (או לקבל פטור מהם).
• מכוח הענקה
לשר הפנים ניתנת הסמכות והיכולת להעניק אזרחות ישראלית לאנשים שהמדינה חפצה ביקרם, כגון חסידי אומות העולם, הדרוזים שלחמו לצד ההגנה במלחמת העצמאות, אנשי מדע, רוח, ספורט ועוד. סעיף זה מתייחס בעיקר ללא-יהודים, שלא יכולים לקבל אזרחות מכוח סעיף אחר. שר הפנים אלי ישי, לדוגמה, העניק אזרחות מכוח סעיף זה לסנדרה סמואל, אזרחית הודו שהצילה את מוישי הולצברג בן השנתיים במתקפת הטרור במומבאי.
על פי אמנות בינלאומיות המבטיחות את חופש הנישואין ואיחוד משפחות - על מדינת ישראל לפעול כדי להסדיר את מעמדם של זרים הנישאים לישראלים. כשמדובר ביהודים בעלי אזרחות זרה, מחילים עליהם ממילא את חוק השבות. כשמדובר בלא-יהודים, עליהם להסדיר את מעמדם במסגרת ההליך המדורג. עם זאת חוק מיוחד אוסר הענקת אזרחות לאזרח מדינת אויב שנישא לאזרחית ישראל.
על כל המבקש לקבל אזרחות ישראלית להצהיר נאמנות על פי הנוסח:
אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל.
בברכה
מאיר שמחוני
הנה הדברים לפניך ועכשיו שם ולמד
חוק השבות
במגילת העצמאות נקבע שמדינת ישראל תהא פתוחה לעליית היהודים.
ב-1950 חוקק חוק השבות שבסעיף המרכזי קובע שלכל יהודי הזכות לעלות לארץ. שנתיים יותר מאוחר נקבעה זכות האזרחות מכוח העליה.
ניתן לומר בוודאות שלמרות שזכות השבות לא נקבעה מפורשות כזכות יסודית, אין ספק כי זכות העליה נמנית עם אחת מזכויות היסוד של מדינת ישראל, אפילו הזכות היסודית ביותר.
לא ניתן להבין את המשפט הישראלי מבלי להבין את החשיבותו של חוק השבות. בן גוריון כתב שחוק השבות אינו חוק הגירה כמו בכל מדינות העולם אלא מבטא את הזכות ההסטורית של העם היהודי לחזור למולדתו.
את תולדות חוק השבות ניתן לחלק לשני חלקים מ-1950 עד תיקון חוק השבות ב-1970, ומאז עד היום.
חלק ראשון
i
בתקופה הראשונה בית המשפט העליון, שהוא הפרשן הרשמי של כל חוק, עסק בשתי שאלות מרכזיות האם עברו הפלילי של יהודי פוסל את זכאותו לעליה, ומי היהודי שזכאי לעליה.
העבר הפלילי כמכשול לקבלת מעמד עולה פרשת מאיר לנסקי: בשנת 1954 המחוקק תיקן את חוק השבות. שר הפנים מוסמך לסרב לתת אשרת עולה למי שיש עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. מאיר לנסקי שהיה אחד מראשי המאפיה בארצות הברית (יחד עם לקי לוצ'יאנו ובני סיגל) החליט בסוף שנות השישים לעלות לישראל נוכח המצור המשטרתי שהתנהל נגדו בארצות הברית.
משרד הפנים סירב להעניק לו מעמד עולה בשל עברו הפלילי והוא עתר לבג"צ.
בית המשפט העליון קבע שמדינת ישראל אינה מקלט לעבריינים, אף אם הם יהודים.
פרשת מלבסקי: בשנות התשעים בגל הגדול של עלית יהודי מברית המועצות לשעבר הגיע לארץ יהודי בשם אנטון מלבסקי שהשמועות הצביעו עליו כחלק מראשי " המאפיה הרוסית ".
על פי מידע מודיעיני בינלאומי מלבסקי היה קשור לעסקות המאפיה במספר מדינות באירופה.
משרד הפנים ביטל את אזרחותו של מלבסקי על בסיס המידע המודיעיני ובהסתמך על תקדים "מאיר לנסקי ". מלבסקי עתר לבג"צ שאישר את ביטול האזרחות למרות טענתו של מלבסקי שהוא מעולם לא הורשע ואין להתבסס על מידע מודיעיני שהעותר לא יכול להתגונן כנגדו.
פרשת גומז: גומז, אזרח קולומביאני ששהה בארץ באורח בלתי חוקי נעצר ע"י משטרת ההגירה, במהלך מעצרו התקוטט עם שוטר ו גרם לו חבלות קלות ובסוף גורש מן הארץ.
לפני גירושו גומז הכיר אשה ישראלית, יהודיה ממוצא דרום אמריקני והתפתחו ביניהם יחסים אינטימיים.
האשה נסעה בעקבותיו לדרום אמריקה, שם נישאו ונולד להם ילד יהודי שנרשם כילד ישראלי.
באורח חוקי חזרה המשפחה לארץ (על פי נוהל איחוד המשפחה ) גומז הוכר כבעלה של האזרחית הישראלית ואביו של הילד, קיבל מעמד של תושב ארעי בהליך לקבלת האזרחות.
יום אחד הופיעו בביתו שוטרי משטרת ההגירה, עצרו אותו ומשרד הפנים הוציא נגדו צו גירוש מן הארץ.
טענת משרד הפנים היתה שהתקבל מידע מודיעיני שגומז הוא אחד מראשי סוחרי הסמים בישראל.
גומז עתר לבג"ץ הכחיש בתוקף שהוא קשור לסחר בסמים או כל לפעילות פלילית אחרת והוסיף שמדובר בנקמה פרטית של שוטר שהוכה על ידו במהלך מעצרו הראשון שהבטיח שאם יחזור לארץ בעתיד הוא ידאג לגרשו שוב.
טענת בא כוחו של גומז, אנוכי, היתה שלעומת פרשת מלבסקי שהפרשיות המפעילות אותו יתרחשו, אם התרחשו, בחו"ל ולמערכת המשפטית הישראלית לא היתה סמכות לשפוט אותו, כאן המעשים הפלילים שהמשטרה טוענת שהעותר ביצע, בוצעו בישראל ויש סמכות לבית המשפט הישראלי לדון ואם יימצא אשם ניתן להרשיע אותו ולאחר שירצה את עונשו ניתן לגרשו מן הארץ בהתאם לתקדימים קודמים.
פסק דין של בית משפט העליון שלל בעצם לתת לעותר את "זכותו ויומו" בבית המשפט שהוא זכות יסודית ולאפשר לו להפריך את האשמות, מה גם שחובתה של הפרקליטות להוכיח את אשמתו, יש לתת אמון בשופטי ישראל שהם יודעים לעשות צדק.
בית המשפט העליון דחה את העתירה וגומז גורש מן הארץ. יותר מאוחר התקבלה מקולומביה תעודת יושר בה כתוב שהעותר מעולם לא היה מעורב בפלילים.
נשאלה השאלה האם זכויות יסוד כמו במקרה של גומז תלויות במידע מודיעיני, האם בית המשפט לא הרחיק לכת בקבלת מידע מודיעיני כתורה מסיני? ידוע לנו שבמקרים רבים המידע היה מוטעה, שטעו בזהות האדם, ששוטרים שיקרו וכו'. רק בהליך פלילי מסודר ניתן להיות בטוח, מבחינה משפטית, שהנאשם אשם.
ii
השאלה מי יהודי:
בחוק השבות המקורי לא הוגדר מי הוא יהודי. הדעה הרווחת היתה שמי שמכריז בתום לב שהוא יהודי צריך להאמין לו ולתת לו להשתקע בארץ.
אלה היו ימים לאחר השואה שהיהודים ניסו להסתיר את זהותם כדי להשרד. בימים אלה מי רצה להיות יהודי? רק ב- 1958 שר הפנים בר יהודה נתן הנחיה בה קבע שניתן לרשום במשרד הפנים כיהודי ילד שנולד לאב יהודי או לאם יהודיה. הנחיה זו בוטלה מאוחר יותר עקב המחאות של החוגים הדתים שראו בה סטיה מהעקרון ההלכתי כפי שנפרט יותר מאוחר.
פרשת האב דניאל רופאיזן: דניאל רופזאין היה יהודי ששרד את השואה והציל את חייהם של יהודים רבים, לאחר המלחמה התנצר ואף הפך לכומר קתולי.
בתחילת שנות הששים הגיע לארץ וביקש ממשרד הפנים להתקבל כעולה ולקבל אזרחות ישראלית בנימוק שהוא יהודי. משרד הפנים סירב לקבל את עמדתו והוא עתר לבג"ץ.
השאלה שעמדה להחלטת השופטים היתה האם יהודי שהמיר את דתו מרצון רשאי להחשב כיהודי ובתור כך לעלות לארץ.
מבחינה הלכתית " ישראל אף שחטא ישראל הוא " ( מסכת הסנהדרין ). כלומר כל מי שנולד יהודי יהיה יהודי כל החיים אפילו יהיה לאפיפיור.
בית המשפט העליון דחה את העתירה, השופט משה זילברג שהיה דתי, קבע שחוק השבות הוא חוק חילוני ויהודי שהמיר את דתו, למרות שנולד לאם יהודיה, חדל להיות יהודי. בית המשפט אימץ את מבחן חילוני-לאומי. העם היהודי יודע מי הוא יהודי ומי לא, בית המשפט העליון שם את עצמו כנציגו של העם היהודי ופירש במקומו מי הוא יהודי. פרפ' גד טדסקי במאמרו, מיהו יהודי" שפורסם בפרקליט "יט" אמר שאין הבדל ביו יהדותו של בו לאם יהודיה ושל אב יהודי, והוסיף המושג מיהו יהודי הוא מושג לא רק חילוני אלא דינמי וייתכן שהחברה הישראלית תמצא דרכים חדשות לקביעת יהדותו של אדם.
פרשת שליט: בשנת 1970 הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון פרשת שליט. שליט שירת בצבא קבע בצה"ל, כאשר שליט היה סטודנט בסקוטלנד הכיר אישה נוצריה, התחתן איתה, מהנישואין נולדו שני ילדים, חזר לישראל וביקש לרשום את ילדיו כיהודים על פי הלאום ולא על פי הדת.
משרד הפנים סירב לבקשתו של שליט והוא עתר לבג"ץ.
בית המשפט העליון קבע שלצורך רישום במשרד הפנים כיהודי מספיקה הצהרתם בתום לב של ההורים. מדובר במבחן סוביקטיבי-אוביקטיבי כי ההצהרה מבוססת על עובדה שהאם היא יהודיה או האב הוא יהודי. בית המשפט העליון החליט שילדי שליט יירשמו כיהודים על פי הלאום וחסרי דת.
החוגים הדתיים מחו נמרצות ואיימו להפיל את הממשלה אלא אם כן יתוקן חוק השבות באופן שיוגדר יהודי על פי ההלכה.
גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, נכנעה ללחצים והסכימה לשנות את חוק השבות.
חלק שני
1970 תוקן שוב חוק השבות והפעם התיקון היה משמעותי ביותר. הוכנסו שני סעיפים.
מצד אחד הוגדר מי הוא יהודי, לפי תפיסה דתית: יהודי מי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת מצד שני הרחיבו את זכויותיו של יהודי לפי חוק השבות גם לבן זוגו של יהודי, לבנו ו לבן זוגו, ולנכדו ו לבן זוגו.
בתיקון החוק יש פשרה בין שני תפיסות: הדתי, לא ניתן עוד לירות כיהודי על בן של אב יהודי, כמו במקר של שליט, אלה התגייר, אבל מצד אחד זכאים הלא יהודים לעלות לישראל ולקבל מכוח השבות אזרחות ישראלית אוטומטית.
השאלה מי הוא המתגייר או מי הרב המגייר: הדתים ניצחו בקרב, אבל הפסידו במלחמה.
נקבע שיהודי מי שנולד לאם יהודיה אבל לא נקבע שהגיור צריך להעשות על פי ההלכה.
עמדת הזרם האורתודוקסי של היהדות הדתית היתה שעל פי פקודת ההמרות תפקודה שקיימת מתקופת המנדט הבריטי, ולמעשה מתבססת עלstatus quo שהיה קיים בזמן האימפריה האותומנית, היהודים הם אחד מהעדות הקיימות בארץ ישראל ועל פי פקודת ההמרה רק ראש העדה הדתית, הרבנוים הראשים יש להם הסמכות הבלעדית לאשר המרה לדת היהודית, הן אם נעשה בארץ והן אם נעשה בחו"ל.
מטבע הדברים, הרבנים הרפורמים וקונסרבטיבים מארץ ומחוץ לארץ נשארו ללא הכשר לגיור.
הזרמים רפורמים וקונסרבטיבים תקפו מחמת זעם את תפיסה ההאורתודוקסית והחל מ-1989 התחילה להתפורר המבצר האורתוקסי.
פרשת מילר: ב-1989 הגיעה לארץ אשה שהתגיירה בארצות הברית בגיור רפורמי ו ביקשה להרשם כיהודיה במשרד הפנים. שר הפנים סירב להכיר בה כיהודיה והגב' מילר עתרה לבג"ץ בסיועה של התנועה המקדמת.
בית המשפט העליון קבע שגיור בחו"ל ע"י כל זרמי היהודת תקף.
גיור קפיצה: עדיין נשאר ללא הכרעה מה דין של הגיורים שנעשו בארץ ע"י הזרמים רפורמים וקומסרבטיבים. אלה התחילו להרגן בארץ קורסים לגיורת ולאחר תום הלימודים המועמדים לגיור נסעו לחו"ל לתקופה צרה של מספר ימים כדי להבחן ולקבל תעודת גיור בבית הכנסת הרפורמי או קונסרבטיבי של המקום. הגיור הזה מוכר כגיור "קפיצה" משום המועמדים "קופצים "למספר ימים לחו"ל לקבלת תעודת גיור. שוב משרד הפנים סירב לקבל כיהודים גרים אלה.
הפעם הנימוק היה שאנשים אלה לא מצטרפים באמת לקהילה שהם מתגיירים והגיור צריך להיות מוכר ע"י גורם מוסמך כגון הועדה לגיור בין הזרמים שקמה כדי לפתור את בעית הגיור בארץ.
שוב בית המשפט העליון קיבל את העתירה לפני מספר חודשים ודחה את הנימוקים של משרד הפנים. הנשיא אהרון ברק אמר שהגיורים לא מצטרפים בעת גיורם לקהילה כלשהו אלא לעם היהודי ואין שוני אם הדבר נעשה בחו"ל או בארץ, יחד עם זאת בית המשפט טרם קבע שכל גיור בארץ תקף, אבל אין ספק כי בשלב הבא יהיה להכריז שכל גיור בארץ או חו"ל מזרם כלשהו מהיהדות ייחשב כגיור שמקנה לו מעמד של עולה.
העליה של לא יהודים: בתיקון החוק נקבעו שקרובי משפחה של יהודי, שאינם יהודים, זכותם לעלות לישראל.
שלושה דורות של בנים ונכדים של יהודים ובני זוגם.
מטרת המחוקק היתה למנוע פיצול המשפחה, למשל שהבעל יהודי יהיה אזחח ועולה ואשתו הלא יהודיה והבנים לא יהיו עולים ולא אזרחי המדינה.
פרשנות משרד הפנים היתה שיהודי שנולד בארץ והתחתן בחו"ל, בן זוגו הלא יהודי היה מוכר כעולה וקיבל את האזרחות ישראלי באופן מידי עם הגעתו לארץ. כבר לא במאי 1999 בית המשפט העליון בבג"צ 3648/97 קיבל פסקדין לפיו רק אם המשפחה עולה לארץ מוכרת כולם כעולים ואזרחים ולא בני המשפחה הלא יהודים צריכים לעבור הליך של התאזרחות שנמשך 5 שנים עד קבלת האזרחות.
עו"ד דוקטור תיאודור שוורצברג
חוק האזרחות
חוק האזרחות, התשי"ב - 1952 הוא חוק הקובע מהם התנאים לקבלת מעמד האזרחות במדינת ישראל. כיוון שהמדינה מוגדרת כמדינת לאום יהודית, והנהגתה רואה כאחת ממטרותיה שמירה על רוב יהודי במדינה, מעדיפה ישראל את שיטת דין הדם (קרי, האזרחות עוברת בירושה מהורים לילדיהם, בלי קשר למקום הלידה) כשיטה לרכישת אזרחות, על פני שיטת דין הקרקע (קרי, אם אדם נולד בטריטוריה של המדינה, הוא זוכה לאזרחותה).
זכויות אזרחיות (עריכת קוד מקור | עריכה)
1. זכויות פוליטיות: הזכות לבחור (החל מגיל 18) ולהיבחר לכנסת (החל מגיל 21). זכות זו מוענקת רק למי שהוא גם אזרח וגם תושב קבע בישראל.
2. הזכות לקבל דרכון ישראלי ולעשות בו שימוש חוקי.
3. הזכות לצאת מהמדינה ולחזור אליה בכל עת (זכות זו מוגבלת לפעמים בצווים מיוחדים).
זכויות נוספות, כגון זכות עבודה בישראל, הקלות בתשלום מסים, קצבאות בעת הצורך מהמוסד לביטוח לאומי, זכות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות ועוד, ניתנות לכל מי שהוא תושב קבע בישראל, גם אם הוא אינו אזרח. תושב קבע עלול לאבד את מעמדו אם הוא מעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל, בניגוד לאזרח שיכול לחזור ולשבת בגבולות המדינה בכל עת.
חובות אזרחיות (עריכת קוד מקור | עריכה)
כמעט כל החובות האזרחיות מוטלות באופן שווה על כל תושבי הקבע במדינת ישראל, בין אם הם אזרחים ובין אם לא.
חובה המוטלת על אזרחים בלבד היא הצגת דרכון ישראלי, או תעודת מעבר ישראלית, בכל כניסה לישראל ויציאה ממנה (תושב קבע שאינו אזרח ממילא אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי).
שירות צבאי הוא חובה המוטלת על כלל תושבי הקבע, אולם מקפידים יותר על שירותם של אזרחים.
אזרח ישראלי חייב להימנע מסיוע לארגון או מדינה המוגדרים כאויבי מדינת ישראל, כשהם פועלים נגד המדינה. שיתוף פעולה כזה הוא אחת העילות לשלילת האזרחות, לפי החלטת בית המשפט המנהלי לבקשת שר הפנים, בנוסף להיותו עבירה פלילית.
זכאות לאזרחות ישראלית (עריכת קוד מקור | עריכה)
חוק האזרחות (1952) קובע ששה מסלולים לקבלת אזרחות ישראלית:
• מכוח שבות
חוק השבות (1950) קובע שכל אדם יהודי זכאי לעלות ארצה (סעיף 1), כשהעלייה ארצה תהיה על-פי אשרת עולה. אשרת עולה זו הופכת באופן אוטומטי-כמעט לאזרחות ישראלית, כמבואר בחוק האזרחות, סעיף 2. בשנת 1970 הורחב חוק השבות, ונקבע שגם בן זוגו של יהודי או צאצא של יהודי (עד דור שלישי) יהנו מחוק השבות, ובהתאם - מאזרחות ישראלית. בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון כי בן משפחה לא יהודי של יהודי אזרח ישראל (כל עוד אינו בנו או נכדו) אינו זכאי שבות (בג"ץ 97/3648).
המחוקק בחר ליצור הבחנה ברורה בין חוק השבות, שמעניק את הזכות להגר (לעלות) למדינה וכן אשרת עולה, לבין חוק האזרחות, שמעניק אזרחות ישראלית, בהתבסס על אשרת עולה. במילים אחרות, אין חוק השבות לבדו מעניק אזרחות ישראלית. עם זאת, בפועל, מדינת ישראל מעניקה אזרחות לכל מי שעלה לארץ על-פי חוק השבות, אלא אם-כן הוא אינו מעוניין בכך.
יש הבדל בין אזרח ישראלי שחי בחוץ-לארץ לבין אדם ממוצא יהודי שזכאי לעלות לארץ לפי חוק השבות. אדם ממוצא יהודי צריך להגיש בקשה לעלות ארצה, בקשה שמאושרת אם הוא אכן זכאי לכך, אך עשויה להידחות במקרים נדירים (אם יש לאדם עבר פלילי או אם הוא חולה במחלה מדבקת ומסוכנת). אזרח ישראלי יכול להיכנס לישראל בכל עת ללא הגבלה (למעט מס מיוחד שעליו לשלם, אם לא הקפיד להסדיר את תשלומי המסים בעת היעדרותו). מלבד זאת, אזרח ישראלי רשאי להשתמש בדרכון ישראלי במסעותיו בחוץ-לארץ (דבר המעניק הקלות משמעותיות בכניסה למדינות רבות בעולם). זכאי לפי חוק השבות אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי כל עוד לא אושרה בקשתו לאזרחות.
• מכוח ישיבה בארץ
סעיף זה מיועד ללא-יהודים (ערבים, דרוזים, בדואים ועוד) שהיו נתיני המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וישבו בתחומי מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות. לפי סעיף זה ניתנת להם אזרחות ישראלית מלאה. על מנת לקבוע אילו אנשים זכאים לאזרחות מכוח סעיף זה, ערכה המדינה בשנת 1949 מרשם אוכלוסין. אך במרשם נתגלו בעיות, ולכן נערך מרשם אוכלוסין נוסף בשנות ה-80, והחוק הורחב כך שיכלול גם את אלו שלא נרשמו במרשם האוכלוסין מ-1949.
• מכוח לידה
אדם שהוריו - שניהם או אחד מהם - ישראלים, זכאי לאזרחות ישראלית, כל עוד הוא נולד בישראל. אם אדם זה יוולד מחוץ לישראל, הוא עדיין יהיה זכאי לאזרחות ישראלית, אך אם יוליד ילדים מחוץ לישראל, ילדיו לא יהיו זכאים לאזרחות ישראלית. כלומר, שיטת "דין הדם" הוגבלה לדור אחד, אך יחד עם זאת ילדים אלו יוכלו לזכות בקלות-מה באזרחות ישראלית, מכוח שבות (אם הם יהודים) או מכוח הענקה (ראו להלן). פעמים רבות אדם שהוא אזרח זר ואחד מהוריו היה ישראלי, נחשב לאזרח ישראלי בלי ידיעתו. הדבר מעורר בעיות בעת כניסתו לישראל, כיוון שאזרח ישראלי חייב להציג דרכון ישראלי בכניסתו למדינה, וכיוון שעליו להסדיר את שירותו הצבאי.
גם על מי שאומץ על ידי בני זוג שלפחות אחד מהם ישראלי חלות הוראות דומות.
• מכוח לידה וישיבה בארץ
סעיף זה הינו סעיף ספציפי, שבא לפתור בעיה מיוחדת של תושבי ישראל שנולדו לאחר קום המדינה, והם חסרי אזרחות כלשהי. כדי לקבל אזרחות מכוח סעיף זה, על המבקש לעמוד במספר תנאים, כפי שנקבע בחוק:
"מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא הייתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21, ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו".
• מכוח התאזרחות
אדם המעוניין להפוך לאזרח ישראלי, אך אינו זכאי לכך לפי אף אחד מהקריטריונים, יכול לפנות לשר הפנים ולבקש ממנו אזרחות, אך קודם לכן עליו לעמוד במספר תנאים:
1. נמצא בישראל.
2. היה בישראל שלוש שנים, מתוך תקופה של חמש שנים שקדמה להגשת הבקשה.
3. זכאי לתושבות קבע.
4. השתקע בישראל, או שיש בדעתו להשתקע.
5. יודע ידיעת-מה את השפה העברית.
6. ויתר על אזרחותו הקודמת, או הוכיח שיחדל להיות אזרח חוץ לכשיהיה אזרח ישראלי.
הערות: "ישראל" בחוק זה ובחוקים רבים אחרים נחשבת השטח שבריבונות אזרחית ישראלית. שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה אינם נחשבים לחלק מישראל לעניין זה. הדרישות מאדם המגיש בקשה מיוחדת חמורות יותר מאלה הנדרשות ממי שנכלל בקריטריונים הרגילים לאזרחות.
גם אם האדם המבקש עומד בכל התנאים הללו, עדיין הענקת האזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. עד כה, מדיניות משרד הפנים היא לסרב לבקשת אזרחות על-פי סעיף זה, מתוך מטרה לשמור על רוב יהודי בישראל.
הוראות אחרות בחוק קובעות פטור מחלק מתנאים אלה, למשל, למי ששירת שירות סדיר בצה"ל. בנוסף, במקרה של בני זוג נשואים, נדרש רק אחד מבני הזוג לקיים את התנאים (או לקבל פטור מהם).
• מכוח הענקה
לשר הפנים ניתנת הסמכות והיכולת להעניק אזרחות ישראלית לאנשים שהמדינה חפצה ביקרם, כגון חסידי אומות העולם, הדרוזים שלחמו לצד ההגנה במלחמת העצמאות, אנשי מדע, רוח, ספורט ועוד. סעיף זה מתייחס בעיקר ללא-יהודים, שלא יכולים לקבל אזרחות מכוח סעיף אחר. שר הפנים אלי ישי, לדוגמה, העניק אזרחות מכוח סעיף זה לסנדרה סמואל, אזרחית הודו שהצילה את מוישי הולצברג בן השנתיים במתקפת הטרור במומבאי.
על פי אמנות בינלאומיות המבטיחות את חופש הנישואין ואיחוד משפחות - על מדינת ישראל לפעול כדי להסדיר את מעמדם של זרים הנישאים לישראלים. כשמדובר ביהודים בעלי אזרחות זרה, מחילים עליהם ממילא את חוק השבות. כשמדובר בלא-יהודים, עליהם להסדיר את מעמדם במסגרת ההליך המדורג. עם זאת חוק מיוחד אוסר הענקת אזרחות לאזרח מדינת אויב שנישא לאזרחית ישראל.
על כל המבקש לקבל אזרחות ישראלית להצהיר נאמנות על פי הנוסח:
אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל.
בברכה
מאיר שמחוני
למה הבגרות באזרחות היא כל כך קשה