תשובה אחת
על פי היהדות, יש משמעות עמוקה לצבעים (תורת הקבלה). הצבע הכתום,
מכוון ומסוגל להחלשת מידת הדין.
אדום מסמל את מידת הדין
והצבעים החיוורים כלבן מסמל את מידת הרחמים,
התערובת בין אדום והצבעים החיוורים מסמל "המתקת הדינים".
הצבע האדום:
מיוחס לספירת גבורה. "ומפעולותיה שלל הגבורה כל הדברים שהם בסוד האדמימות והחום כאש, וכח האבנים שבהם גוון אדום, וסגולתם להטיל אימה על הבריות" אור נערב חלק ו פרק ג'
הצבע הירוק:
מיוחס לספירות בינה ותפארת. נחשב לצבע משלב, יוצר קשר, הזוהר מדבר על "קו ירוק מחדש חדשים, חדשים" המקיף את העולם וממנו נברא העולם. הירוק של הבינה היה ירוק בהיר, לעומת ירוק כהה של ספירת התפארת, שגם היא ספירה משלבת. הצהוב נחשב להופעה הנמוכה של הירוק ולפעמים סימל את ספירת התפארת.
התכלת:
מיוחס לספירת מלכות ובינה: "והנה ידוע שנקודה של הנוקבא הוא לעולם בחינת מלכות שבה. והיינו סוד נפש של הנוקבא סוד גוון תכלת שהוא במלכות. אבל בעת שנבנית בסוד פרצוף, אז מאירים בה גם ג' גוונין דאבהן חג'ת והם בדוס אי'ל אודם ירוק לבן. וז'ס אילת השחר שבקדרותא דצפרא..." הרב יצחק איזיק, ספר פתחי שערים.
התכלת נחשב לעיתים גם כצבע ספירת הבינה, מכיוון שהאור של היום מופיע לראשונה במעין תכלת חיוור על פני האופק, נגזר משחור.
שחור:
יוחס לספירת מלכות או אין סוף. שתי הקצוות של 10 הספירות.
צהוב:
יוחס לספירת תפארת
וורוד:
בשיטות אחדות – חב"ד הוא קשור לנצח ולהוד
סגול:
קשור לספירת תפארת
כתום:
קשור לספירת יסוד
4 צבעים בסיסיים שמהם נוסד העולם הם: אדום, לבן, שחור, וירוק.
"ואומנם כמו שההוויה האמיתית שבו הייתה מ4 קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההוויה הייתה מ4 קצוות התחתונים, והוא שאמרו (בפרק יא מפרקי רבי אליעזר) התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מ4 פינות הארץ, אדום, שחור, לבן, וירוק..."
רבי אשלג כותב בהקשר זה במבוא שלו לספר הזוהר: "והמשיל הזהר אלו הע'ס חו'ב תו'מ לארבעה צבעים שהם: לבן לספירת החכמה, אדום לספירת הבינה, ירוק לספירת התפארת, שחור לספירת המלכות. פירוש, שהוא בדוגמא לאספקלריא, שיש לה 4 זכוכיות צבועות ב4 צבעים הללו. ואף על פי שהאור שבה אחד הוא, מכל מקום שהוא עובר דרך הזכוכיות הוא מצטבע ונעשה 4 מיני אורות..."
הגדרת הצבעים הקבלית הבסיסית היא ראיית הצבעים כמהויות חסרות ממשות, אך כמשנות ונותנות הגדרות מחודשות לעצם שאותו הם צובעות,
ללא החלפת התכונות הטבועות בו. כלומר, התכונות והאיכויות המאפיינים את אותה הדמות נשארים כשהיו, אלא שלעיני המתבונן מן הצד, נראים הדברים בצורה, בצבע, מסוים.
מכוון ומסוגל להחלשת מידת הדין.
אדום מסמל את מידת הדין
והצבעים החיוורים כלבן מסמל את מידת הרחמים,
התערובת בין אדום והצבעים החיוורים מסמל "המתקת הדינים".
הצבע האדום:
מיוחס לספירת גבורה. "ומפעולותיה שלל הגבורה כל הדברים שהם בסוד האדמימות והחום כאש, וכח האבנים שבהם גוון אדום, וסגולתם להטיל אימה על הבריות" אור נערב חלק ו פרק ג'
הצבע הירוק:
מיוחס לספירות בינה ותפארת. נחשב לצבע משלב, יוצר קשר, הזוהר מדבר על "קו ירוק מחדש חדשים, חדשים" המקיף את העולם וממנו נברא העולם. הירוק של הבינה היה ירוק בהיר, לעומת ירוק כהה של ספירת התפארת, שגם היא ספירה משלבת. הצהוב נחשב להופעה הנמוכה של הירוק ולפעמים סימל את ספירת התפארת.
התכלת:
מיוחס לספירת מלכות ובינה: "והנה ידוע שנקודה של הנוקבא הוא לעולם בחינת מלכות שבה. והיינו סוד נפש של הנוקבא סוד גוון תכלת שהוא במלכות. אבל בעת שנבנית בסוד פרצוף, אז מאירים בה גם ג' גוונין דאבהן חג'ת והם בדוס אי'ל אודם ירוק לבן. וז'ס אילת השחר שבקדרותא דצפרא..." הרב יצחק איזיק, ספר פתחי שערים.
התכלת נחשב לעיתים גם כצבע ספירת הבינה, מכיוון שהאור של היום מופיע לראשונה במעין תכלת חיוור על פני האופק, נגזר משחור.
שחור:
יוחס לספירת מלכות או אין סוף. שתי הקצוות של 10 הספירות.
צהוב:
יוחס לספירת תפארת
וורוד:
בשיטות אחדות – חב"ד הוא קשור לנצח ולהוד
סגול:
קשור לספירת תפארת
כתום:
קשור לספירת יסוד
4 צבעים בסיסיים שמהם נוסד העולם הם: אדום, לבן, שחור, וירוק.
"ואומנם כמו שההוויה האמיתית שבו הייתה מ4 קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההוויה הייתה מ4 קצוות התחתונים, והוא שאמרו (בפרק יא מפרקי רבי אליעזר) התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מ4 פינות הארץ, אדום, שחור, לבן, וירוק..."
רבי אשלג כותב בהקשר זה במבוא שלו לספר הזוהר: "והמשיל הזהר אלו הע'ס חו'ב תו'מ לארבעה צבעים שהם: לבן לספירת החכמה, אדום לספירת הבינה, ירוק לספירת התפארת, שחור לספירת המלכות. פירוש, שהוא בדוגמא לאספקלריא, שיש לה 4 זכוכיות צבועות ב4 צבעים הללו. ואף על פי שהאור שבה אחד הוא, מכל מקום שהוא עובר דרך הזכוכיות הוא מצטבע ונעשה 4 מיני אורות..."
הגדרת הצבעים הקבלית הבסיסית היא ראיית הצבעים כמהויות חסרות ממשות, אך כמשנות ונותנות הגדרות מחודשות לעצם שאותו הם צובעות,
ללא החלפת התכונות הטבועות בו. כלומר, התכונות והאיכויות המאפיינים את אותה הדמות נשארים כשהיו, אלא שלעיני המתבונן מן הצד, נראים הדברים בצורה, בצבע, מסוים.