2 תשובות
קיצור שולחן ערוך
סימן ו – קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך שמו ואמן
ט' אב
א. קודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך. ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים: "כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני.
לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה: "לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו'". לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו'", עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.
ב. כשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו שנאמר: "ימלא פי תהלתך".
י' אב
ג. אסור להוציא שם שמים לבטלה, וכל המוציא שם שמים לבטלה עובר על מצות עשה, דכתיב: "את ה' אלהיך תירא", וכתיב: "אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא". וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד, ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו. אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא בלשון הקודש לבד אסור, אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקדוש ברוך הוא כמו הגדול, הגיבור, והנורא, הנאמן, האדיר, החזק והאמיץ, העזוז, חנון, ורחום, קנא, ארך אפים, ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות. ובעונותינו הרבים רוב המון העם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז: "גאט זאל איהם שטראפען" (תרגום: "אלוקים, יהיה עליו עונשים") וכדומה, ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר: "אל יהיה פלוני ברוך לה'" וכדומה, אף על פי שאינו חייב מלקות, איסורא מיהו איכא. וכן אסור לכתוב בשום מכתב "שמו יתברך" בכל לשון. ורבים טועים, וכותבים "שמו יתברך" בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת "אדיע" והוא לשון צרפת, וביאורו "עם ה'" והוא איסור גמור. כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום. וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחלה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם, ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחלה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את "השם", יאמר תיבת השם, ולא כמו שטועים ההמון ואומרים "אדושם" כי אין זה דרך כבוד של מעלה.
ד. צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה. או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. ואם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל, והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חקיך" שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלוקינו, ונזכר מיד לאחר שאמר אלוקי ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר: ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם כן לשון הפסוק, בדברי הימים א' פרק כ"ט פסוק י') ומכל מקום יאמר גם בזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
י
ו. כל הברכות, חוץ מברכת המזון, אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך.
סימן ו – קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך שמו ואמן
ט' אב
א. קודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך. ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים: "כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני.
לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה: "לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו'". לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו'", עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.
ב. כשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו שנאמר: "ימלא פי תהלתך".
י' אב
ג. אסור להוציא שם שמים לבטלה, וכל המוציא שם שמים לבטלה עובר על מצות עשה, דכתיב: "את ה' אלהיך תירא", וכתיב: "אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא". וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד, ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו. אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא בלשון הקודש לבד אסור, אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקדוש ברוך הוא כמו הגדול, הגיבור, והנורא, הנאמן, האדיר, החזק והאמיץ, העזוז, חנון, ורחום, קנא, ארך אפים, ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות. ובעונותינו הרבים רוב המון העם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז: "גאט זאל איהם שטראפען" (תרגום: "אלוקים, יהיה עליו עונשים") וכדומה, ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר: "אל יהיה פלוני ברוך לה'" וכדומה, אף על פי שאינו חייב מלקות, איסורא מיהו איכא. וכן אסור לכתוב בשום מכתב "שמו יתברך" בכל לשון. ורבים טועים, וכותבים "שמו יתברך" בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת "אדיע" והוא לשון צרפת, וביאורו "עם ה'" והוא איסור גמור. כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום. וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחלה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם, ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחלה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את "השם", יאמר תיבת השם, ולא כמו שטועים ההמון ואומרים "אדושם" כי אין זה דרך כבוד של מעלה.
ד. צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה. או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. ואם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל, והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חקיך" שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלוקינו, ונזכר מיד לאחר שאמר אלוקי ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר: ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם כן לשון הפסוק, בדברי הימים א' פרק כ"ט פסוק י') ומכל מקום יאמר גם בזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
י
ו. כל הברכות, חוץ מברכת המזון, אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך.
שם ה' לשווא... אתה כאילו מזלזל בשמו של הקב"ה.. הרי למה לא קוראים להורים שלך בשמם? מפני כבוד אותו דבר הקב"ה... (בתפילה זה אחרת-מותר להוסיף תפילות אישיות עם שם ה'.),, במקום כמובן שאין בו צואה או מיני טומאה,
אותו ברכה על אותו דבר באותו הרגע זה איסור,
בקיצור לא לומר אותו נוסח באותו זמן על אותו דבר..
למשל: אל תברכי על תפוז אחרי ששניה קודם ברכת על התפוז..:)
אותו ברכה על אותו דבר באותו הרגע זה איסור,
בקיצור לא לומר אותו נוסח באותו זמן על אותו דבר..
למשל: אל תברכי על תפוז אחרי ששניה קודם ברכת על התפוז..:)