אתאיסטים, הייתם פעם מאמינים או שאף פעם לא האמנתם?

אני לא מאמינה מילדות, אבל כן יש שלב שבו האמנתי.
בכל זאת, מאז שאת מתחילה להבין כשמדברים איתך אומרים לך בכל מקום שיש אלוהים, מעין 'שטיפת מוח' ובתור ילדים קטנים שלא יודעים מה נכון ומה לא מאמינים למה שכולם אומרים להם

הייתי מאמינה, איזו תקופה עלובה -,-

אוקיי אז אף פעם לא הייתי ממש הדוק לאמונה באלוהים.
אבל אחרי כמה שנים אני החלטתי שאני לא מאמין באלוהים, ושאני לא צריך משהו להאמין בו.
אין לי שום בעיה עם אנשים שמאמינים כי אמונה היא זכות.

כן, באותה תקופה שהאמנתי בפיות קסומות ושבובות הן בני אדם שמכשפה מרושעת הפכה לבובות כעונש

אני מאמינה עכשיו!
ובעזרת ה' עד 120 שנה!
:-)

פעם האמנתי.

אף אחד מההורים שלי לא שומר כשרות או שום דבר אבל אמא שלי מאמינה באלוהים של הדת, אבא שלי מאמין בישות עליונה אבל מתעב את הדת.
גידלו אותי להאמין בישות עליונה אבל לקיים את החוקים של הדת. בערך בגיל חמש אמא שלי קנתה לי ספר שקוראים לו "אז מה זה אלוהים" שלפיו אלוהים הוא ישות חמה ואוהבת שמשגיחה עלינו מכל מקום. לא אהבתי את הספר כי פקפקתי בתוכן שלו ודיברתי על זה עם דודה שלי, שגם היא מתעבת את הדתות ואת היהדות בפרט, והיא הסבירה לי שהיא מאמינה בטבע וביקום, שהכל פועל בהרמוניה אחת מושלמת ואנחנו מפתחים את ה"אלוהים" הזה אבל גם פוגעים בו. עד גיל 12 אימצתי לעצמי את האמונה של דודה שלי, במיוחד אחרי שקראתי את "הסוד" אבל אז התחלתי לפקפק גם בזה ועד היום אני מאמינה שאין שום כוח שפועל עלינו ושום ישות עליונה, שאנחנו חלק בלתי נפרד מהיקום ושאנחנו אלה שקובעים ומשנים. מאז, ככל שעברו השנים האמונה הזו רק הלכה והתחזקה אצלי, אז אני יכולה לומר שאף פעם לא באמת האמנתי כי תמיד הייתה לי נטייה לפקפק בדברים שלא יכלו לענות על השאלות שלי.

מי אלו התאיסטים שעושים לנו פה מינוסים? אחרי זה גם שואלים אותי למה אני אנטי תאיסטית…

אני דווקא חושבת שאלו שנותנים את המינוסים הם מאמינים כי המינוסים מיועדים לאתאיסטים ש"העליבו" את התקופה שבה הם האמינו

זה בדיוק מה שהתכוונת, תאיסטים זה מאמינים

שואל השאלה:
ומי שהאמין פעם, למה הפסקתם?

במילה אחת - מדע
בשתי מילים - דת רעה
בשלוש מילים - יהוה לא קיים

הממ אתיאסטים אני אוהב.. חושבים שהם נעלים מכולם ומזלזלים באנשים המאמינים כי חושבים שהם מבזבזים תזמן שלהם.. ( חחח עלוב ביותר.) אנשים כאלו מחליאים אותי.. פתחו תעיניים..

גדלתי בבית מאמין, היו תקופות אפילו שהייתי הולך עם אבא שלי לבית כנסת ודברים כאלה.
הפסקתי להאמין בכיתה ח'-ט' בערך, כשהבנתי בכמה שטויות אני מאמין.

מה שרואים זה מה שקיים אנשים, ומי שמאמין שיהיה לו בהצלחה, מכבדת אתכם לגמרי

למי שאמר קודם שאתאיסטים לא מכבדים, זה ממש לא נכון.
ברור שיש כאלה שלא מכבדים אבל אי אפשר להכליל.
רוב האתאיסטים שאני מכירה כן מכבדים, ויש גם המוני מאמינים שלא מכבדים,
לא פעם ולא פעמיים יצא לי לשמוע שבגלל שאני אתאיסטית אני צריכה למות ולא מגיע לי מקום בעולם הזה, מה עשיתי כשאמרו לי את זה? צחקתי לבן אדם בפרצוף, לא מכוונה רעה, פשוט המחשבה שבתנך כתוב לא לקלל, וזה בדיוק מה שהם עושים, ולא עם סיבה מובנת, אלא סתם כי אתאיסטית.

אפעם לא

האמנתי בתמימות דעות עד גיל 15

אני למדתי בבית ספר דתי ושטפו לנו שם את המוח עם הרבה שיעורי תורה, דינים, נביאים, יאדה יאדה יאדה. בקיצור, יום אחד, אני התחלתי לפקפק בזה. למה אני מפחדת כל כך מדבר שאף פעם לא הראה לי את קיומו? אז התפללתי כמו שלימדו אותי לאלוהים לתת לי סימן, חיכיתי עד שאני אסיים יסודי, ולא קרה כלום. מאז, אני אתאיסטית, אבל אני מכבדת דעות של אחרים ואלה שמאמינים, לבריאות.

אני לא חושבת שאי פעם באמת האמנתי. עד כיתה ח' עשיתי את עצמי מאמינה רק בגלל שפחדתי מתגובות של אנשים... אבל היום אני כבר שמה על זה זין.