אם הייתם מתבודדים כל הזמן מה הייתם חושבים או מרגישים?

יותר נכון אם היית כותבת מרגישים ואני הייתי חושבת שלא היו רוצים בי

הרבה פעמים אני מתבודדת אבל אני רק שומעת מוזיקה ומרוקנת את הראש. לא חושבת על כלום

אני מתבודדת כמעט כל יום
אני חושבת מה יקרה איתי בעתיד עם אני יעשה כלום עכשיו ולא השתנה בדברים אני אשאר ככה.
אני מרגישה תחושת סיפוק אחרי שהתבודדתי ודברתי עם ה'

שאין לנו אף אחד שקשיב למה שיושב לנו על הלב..

חושבת ומרגישה.. אני מיתבודדת שעה ביום ומדברת עם אלוקים על הכול! כול דבר אפילו על משהו שהוא ניראה טיפשי וקטן.. בהיתבודדות עצמה אני מרגישה מחוברת לכוח המחשבה, ופשוט מנותקת מהגשמיות, כי בן אדם איפוא שהוא חושב- שמה הוא נימצא.. קשה להסביר את זה אבל זה בערך תמצית למה שאני מרגישה בהיתבודדות..
אחריי ההיתבודדות אני מרגישה שמשהו שישב לי על הלב לפניי שהיתבודדתי- ירד ונעלם. זו תחושה של מן סיפוק כזה נפשי.. קשה לי להסביר לך את זה, אבל בעיקרון בהיתבודדות אני גם מרגישה וגם חושבת.

אני צריכה להתבודד בשביל לדעת

מידי פעם הייתי נשברת אבך הייתי שמחה שמהצד אני לפחות מהמתבודדות האלה שנראות חזקות, לא מהאנשים האלה שמפחדים מהצל של עצמם
הייתי מנסה להתחבר ואם לא הייתי שמחה שהם לא רוצים אותי כי מי הם בכלל פחח

כשאני מתבודדת אני חושבת על דברים מוזרים כמו שריפות בבצפר

אני ככה כל הזמן וזה בסדר בשבילי

אני אחשובעל מה שקרה לי באותו יום ועל מה שיכול לקרות מחר או בעתיד, ועל מה שאני מקווה שיהיה לי בחיים.. דברים כאלה.. ומה ארגיש? אממ.. לא יודעת..

שהחיים לא שווים כלום, לא היה לי בשביל מה לקום בבוקר, לא הייתי רוצה לעשות כלום.. הייתי נכנסת לדיכאון עמוק ואולי אפילו מדברת עם עצמי לפעמים, אם למשל לא היה לי חברות בכלל וגם אם לא הייתי בקשר טוב עם המשפחה.. אז זה המצב שהייתי מגיעה אליו, יכול להיות שהייתי משתגעת עם הזמן. ושונאת את העולם.. וזה גם היה משפיע על האכילה שלי, אולי הייתי אוכלת יותר או פחות.. לא יוצאת מהבית.. וכו'

הייתי יום אחד לבד ובכיתי שבוע

כל הזמן שאני נמצאת במקום שאני לא מכיקה אף אחד אני מתבודדת ומדברת עם אלוהים אני מאמינה שנוא מקשיב לי ושומע אותי והוא גם עוזר לי הקבה פעמים

בדידות

אני מתבודדת. אני בן אדם מתבודד, זה באופי שלי, זה בטבע שלי, זאת אני.
אני לא מבינה מה אני אמורה לחשוב פה.
אני לא אוהבת להיות בחברת אנשים. אני לא אוהבת אנשים. זה לא טוב לי וזה לא כיף לי אז למה אני צריכה לגרום לעצמי לסבול?
אני מרגישה שאם אני כן אהיה בחברת אנשים אני אהיה צבועה. אני אשקר להם ולעצמי שאני נהנית איתם אבל בתכלס אני לא. אז למה שאני אהיה צבועה? מעדיפה להישאר לבד כל החיים מאשר לשקר את עצמי ואת כולם.
אני שונאת את כולם ואת הכל ועוד לא פגשתי את הבן אדם שיגרום לי לרצות להיות בחברתו, אם אפגוש אותו אני מניחה שכן אהיה ארצה להיות בחברתו. אבל כרגע זה לא נראה ככה וטוב לי לבד. רק אני. עם המחשבות שלי ועם המוסיקה שלי. בלי לשקר לכולם ולזייף חיוכים.
אני לא סומכת על אף אחד, אני לא קונה את החיוכים של אף אחד, מבחינתי כולם זה שקר אחד גדול. כולם אגואיסטים ושקרנים. כמו שאמרתי אנחנו בני אדם, זה בטבע שלנו.
אז מצדי שכולם ישנאו אותי, כולם שונאים אותי בגלל הגישה שלי ולא אכפת לי בשיט. כי גם אני שונאת את כולם.
לשנוא את הכל אני כבר רגילה, העיקר שאני נאמנה לעצמי. כי לשנוא את עצמי זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות.

אני מזדהה ^

תוהה אם למישהו אכפת ממני

אם הייתי מתבודד כל הזמן
אז הייתי מתאבד בסוף כי זה לא כיף להיות בודד כל הזמן
אבל אני לא לבד (:

הייתי מכונסת בתוך עצמי ובדיכאון ועצובה