אתם יכולים לספר את סיפור חייכם?

לשם מה

הוא ארוך ומייגע, אני לא חושבת שתרצי שאספר לך.

קיבלתי חבילה כמו כולם פה שם בעיות שם קצת יש שמח רגיל

אז ככה הכל התחיל בבטן של אמא ואז..
המשך בפרטי מי שרוצה לשמוע

שואל השאלה:
אני מאוד ארצה לראות אם מי אני יכולה להזדהות... בבקשה (:
בשבליכם... תפרקו קצת מה אכפת לכם, אפילו באנונימי, זה טוב לספר

אם תספרי את שלך נוכל להגיד לך אם אנחנו אותו הדבר,

נולדתי בבית דתי, למדתי רק בדתי, בגיל 12 בערך קצת ירדתי מהדת, ומעט אחרי הבר מצווה אמא שלי היקרה נפטרה, ומאז התחזקתי חזרה ברוך השם.

לא בשאלה הזאת xd

ובכן הכול התחיל ביום בו נולדתי אומישם גדלתי והתפתחתי עם הימים למדתי להגיד אמא אבא במבה וכדומה מילים רבות הגעתי לגן והייתה לי גננת מקסימה בשם ציפי בגן הכרתי חברים רבים את עומרי שליו ואפילו את טל יום אחד אני ושליו רבנו בגן על הפאזל של דורה רבנו מאוד מאוד הגננת הזמינה את אמא שלי וכו..

אחרי הגן וכול הגנים הבאים עליתי לבית ספר בבית ספר היה לי המון חברים כמו שלי רותם שני ועומר וכו'... הם היו חבריי הטוים עד כיתה ו אבל בכיתה ה רבתי עם רותם על הילד החתיך בכיתה שבסוף אני זכיתי באהבתו ונישארנו חברים אבל לא התנשקנו כי זה מגעיל...

כשעליתי לתיכון הרגשתי כה ניפלא הכרתי חברים נוספים כמו אבי נאור טלי רועי חושן וכו'.. הם היו חבריי הטובים אבל יום אחד היה לנו מבחן וחברתי לכיתה העתיקה מימני והלשנתי עליה אז היא עשתה עלי חרם אבל עדיין היו לי המון חברים בכיתה ט אברהם אכל לי את הארטיק אז בכיתי ושלומי נישק אותי כי בכיתי אז הייתי מאושרת אבל עכשיו בכיתה י היה לי קשה עשינו בגריות וזה אז שמתי תחברים בצד


עכשיו החופש הגדול ואברהם לא מפסיק לנג'ס לי חוצפן!



אני מקווה שהיה יפה הסיפור עידכונים בהמשך השנים

טוב, זה פחות או יותר הולך ככה:
בגן הייתה לי חברה ממש טובה, היינו עושות הכל ביחד, בחופש הגדול שבין גן ל-א' היא עזבה לאנגליה ומאז דיברנו פחות ופחות משנה לשנה.
כיתה א', שום דבר מיוחד.
כיתה ב' התחלתי לאבד את הביטחון העצמי. בהתחלה היו לי מלא חברות, אבל בגלל מישהי שאני אכנה פה א' בקושי שיחקתי איתן בהפסקות והתחלתי לצייר לבבות בוכים כל הזצן. היא גם גרמה לי להרגיש לא בנוח שאני לובשת בגדים ישנים של אח שלי, אז התחלתי באותה תקופה להתלבש יותר "נשי".
כיתה ג' עברתי לבית ספר חדש ועשו עלי חרם, הייתי שוכבת על הספסל בהפסקות ובוכה.
כיתה ד' התחיל לעבור הרם, אבל עדיין לא היו לי הרבה חברים. החלטתי באותה שנה שאני רוצה להיות פסיכולוגית
כיתה ה', לא התחלתי להסתובב עם "המקובלות" והבנתי שזו לא אני. בנסוף, בתקופה הזו היו לי נסיונות התאבדות. גם התחלתי לחשוד שאני לסבית.
כיתה ו', הפסקתי להתלבש "נשי" וחזרתי להתלבש בצורה שאני אוהבת.
כיתה ז', הפסקתי לנסות להתאבד, הפסקתי לדבר עם בן דוד שלי.
כיתה ח', יצאתי מהארון, סבא שלי מת מסרטן, חזרתי לדבר עם בן דוד שלי, אח שלי (שבגללו נסיתי להתאבד) עבר ללמד בפנימיה, נוספו לי המון חברים וסוף סוף באמת הייתי עצמי.
חופש גדול שבין ח' לט', אני בתקופה הכי טובה בחיים שלי, ובכל זאת אני מלאה בחששות באשר לבעיות נפשיות ומפחדת שאני אתחיל לחתוך.
אני חושבת שזה מסכם באופן כללי את החיים שלי.

שואל השאלה:
טוב... זה סיפור חיי -
עד גיל 8-9 בערך היה אלימות במשפחה שלי אבל אחותי התלוננה ולקחו אותה לשבוע. הבית עבר טראומה, אמא ואבא שלי נכנסו לדכאון ומאז שהיא השתחררה אבא שלי לא נוגע באף אחד אבל זה כן גרם לי לאמנזיה דיסוציאטיבית, שכחון בשל טראומה. לטווח קצר ולטווח הארוך במקרים מיוחדים.
אמא שלי חולת אפילפסיה ואבא שלי בסוכרת... הם רבים הרבה מאוד ביניהם.
עברתי בריונות בכול תקופת היסודי ובחטיבה. מה שגרם לי להיות ביישנית וסגורה לפעמים
ההורים שלי עובדים הרבה לשלם על חובות והרבה מהזמן אני לבד בבית ספר ובבית...
אני לא מתלוננת על פאקינג כלום ההפך אני מודה על הכול שהפך אותי למי שאני היום ומי שאני אהיה ובסהכ הדמיון והתקווה שלי עוזר לי לחייך אני יודעת שהכול יסתיים וזה עניין של גישה (:

אני מאוד אוהבת את מה שכתבת בשתי השורות האחרונות, גם אני מודה על הדברים שקרו לי כי הם עיצבו אותי להיות מי שאני.

סיפור מר ואכזר.
אבל היום אני פה זה כבר נס...
עברתי הכל אבל הכל..

שואל השאלה:
אני מקווה שתצליחו יותר להיפתח, תקשיבו זה משחרר ועוזר:)

לילדים בני 16-17 אין סיפור חיים ממש..
נולדתי, עברתי חוויות שונות, עברתי עיר, הכרתי חברים, היום אני עצלן ומשועמם

אני בת 14 ויש לי סיפור חיים (את יכולה לראות בתגובות).

אתה שם למעלה זה ממש לא נכון. הרבה אנשים חושבים שבני נוער לא עברו הרבה בחיים כי הם בני נוער. אבל למעשה אנחנו עוברים כל כך הרבה בחיים, כל כך הרבה ולפעמים אנחנו מרגישים שאין לנו כוח יותר ובגלל זה הרבה מתאבדים.

תש"ס - נולדתי (2000 למניינם).
בגיל שנתיים עברתי מאזור למודיעין.
בגיל 3 אני זוכר שאבא התחיל להרביץ לי.
גיל 4 - אבא המשיך להרביץ לי.
גיל 4 וחצי - אבא לימד אותי שחמט.
גילאים 5, 6 אבא המשיך להרביץ לי.
חופש גדול לפני שנת הלימודים 2007 טסתי עם אמא שלי, אבא שלי ואחותי להולנד, באמצע הטיול הבייביסטר של האחיות הקטנות שלי (אחותי שטסה איתנו יותר גדולה מהן ויותר קטנה ממני) התקשרה להודיע לנו שגזמו לנו את הפסיפלורה.
אבא הרביץ לי הרבה פחות כזכור לי.
חופש גדול בין 2007 ל2008 עברתי דירה לחור נידח בצפון.
כיתה ב' - מצבי החברתי הדרדר.
כיתה ג' - עשו עלי חרם, העבירו אותי כיתה, התחלתי להחזיר לאבא שלי.
כיתה ד' - מצבי החברתי השתפר מעט, המשיכו לעשות עלי חרם.
כיתה ה' - מצבי החברתי השתפר מאוד, נמשכו מכות מצד אבא.
כיתה ו' - תחילת שנה ואמצע שנה מצבי החברתי היה מעולה סוף שנה החרימו אותי.
כיתה ז' - התחלתי לחזור בתשובה (ללא ההורים), העבירו אותי בית ספר בגלל החרם, נעלמו החברים שהיו לי כאילו שבלעה אותם האדמה.
כיתה ח' - נכנסתי לאשפוז פסיכיאטרי בנהריה, התקופה הקשה ביותר בחיים שלי למיטב זכרוני, עברתי קשירה, זריקה, טראומות שלא חלמתם עליהם בסיוטים הגרועים ביותר שהיו לכם!
כיתה ט' - התחלתי את השנה בפנימיית נווה צאלים, הלכתי מכות עם ילדים, ילדים הלכו מכות איתי, העיפו אותי מהפנימייה בסביבות סוף מרץ.
20 לאפריל 2015 (למניינם) הכניסו אותי לאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים זיו בצפת.
היום: אני כותב את סיפור חיי באתר שמה שמעניין את רוב משתמשיו הוא האם הגודל של השטרונגול שלהם נורמלי.

הסיפור חיים שלי דעי טנלובלה..
נולדתי בשמת 97 לזוג הורים ואחות בכורה כיום אנחנו משפחה דיי מרובת ילדים ואז בגיל 3/4 ניכנסתי לגן שבו אחת הבנות הייתה הבת של הגננת שנאתי ללכת לגן בגללה כל הזמן הייתה מציקה לי מתגרה ובקיצורמקרציה
ואז בחופש הגדול בן גן חובה לכיתה א' כאב לי האוזן פשוט לא יכולתי לתפקד מרוב כאבים ולקחו אותי לרופא גילו שיש לי פקק באוזן ושצריך לנתח בכיתה א. לא ממש למדתי כי עברתי תניתוח הייתי מאושפזת שבועיים +/- בכיתה ב. החור של האוזם נסתם והצריך ניתוח חדש ושוב חזרתי לשיגרא של ניתוח ולקום בבוקר וללכת לצד השני של בית החולים להחליף תחבושת
ואאז בכיתה ג קרה אותו מקרה ואז הרופא נתן לי פין פלסטיק כזה לאוזן שלא יחדור מים לאוזן אז החסרתי המון המוןנחומר לימודי בשנים האלו ושלוש ימים לפני סיום לימודים רצו להעיף אותי ואת אחותי מהבית ספר ואבא שלי לקח את זה כל כך קשה שהוא חזר בשאלה והיה מקלל המון את אלוהים הבית הפך לסדום ועמורה והערייה והרווחה התערבו רצו לפרק את כל המשפחה לפנמיות בסוף הכניסו שני אחים שלי לפנימיה מתוך כל השאר בבית ספר החילוני למדתי כיתה ד שהיו עושים עלי המון חרם מכות ואלימות כלפי שנאתי ללכת לבית ספר וכל פעם שפניתי לצוות והם דיברו עםהתלמידים זה לא עזר
בכיתה ו בבהריון האחרון של אימא שלי בחנוכה אימא שלי הלכה ללדת בבית חולים רחוק מהבית ואז יום שישי זה היה הלכנו לבקר את אימא שלי בבית חולים והלכנו לסבתא שלי וישנו שבת ובעצם מאז אנחנו גרים בעיר של הבית חולים... הרווחה שוב התערבה דודים שלי היו האטרופוסטים שלנו (שלי ושל אחיות שלי.. אימא שלי גרה אצל אחות של אבא והשאר חיו אצל סבתא
בטו בשבט נכנסו לבית ספר דתי שבו לא הייתי ממש מקובלת למדתי בו כיתות ו. ז. ח' ובט עברתי לתיכון אחר שבו אני למדתי עד השנה שסיימתי פה ושם היו חברים ואכזבות וריגושים וטיולים וארועים משפחתיים אחותי זו שמעלי עוד חודש מתחתנת ברוך ה' הבית פחות או יותר מתפקד אני בספטמבר מתגייסת וכרגע אני עובדת בשני עבודות ההורים שלי גם עובדים במה שאנחנו הילדים יכולים אנחנו עוזרים להורים כרגע אני רווקה וטוב לי עם זה... בעזרת ה' שלא יגיעו למצב כמו שלנו של רצון מהערייה לפרק את המשםחות במקום לבוא ולתמוך ולהיות עזר הרבה פעמים חשבתי לעשות סרט על החיים שלי.. בכיתות ד' ה' וכיתה ו' הייתי במועדיוניות שלא הייתי מחזיקה בהם הרבה ופשרתי כי לא היה לי כח אז תמיד אחרי בית ספר חזרתי לבית...
מאחלת לכולנו שנידע חיים יותר טובים מאלו
אני הכי אוהבת את ההורים שלי את המשפחה שלי ולא תקום ולא תהיה משפחה כזו למרות שלפעמים יש לי התפרצויות של זעם ואי שליטה עצמית.. אני בנאדם שלא מאמין ולא סומך על אפ אחד בעקבות כל החיים האלו יש לי צלקת עד היום ליד העין שניפגעתי במשחק ביסודי צלקת שתזכיק לי לעולם מה הייתי פעם ואיפה אני היום.. אני יודעת שיש משפחות עם מצב כלכלי הרבה יותר גרוע משלי אבל לקום ולהיות עזר ולבנות את הבית שלך מחדש זה קשה לא פשוט בכלל אבל עיצה שלי אחת תלמדו ותשקיעו בלימודים תוציאו ציונים טובים זה בונוס לחיים תאמינו בעצמכם... אל תוותרו המוטו שלי לחיים הוא קשה משמעו אפשרי!

הסיפור חיים שלי דעי טנלובלה..
נולדתי בשמת 97 לזוג הורים ואחות בכורה כיום אנחנו משפחה דיי מרובת ילדים ואז בגיל 3/4 ניכנסתי לגן שבו אחת הבנות הייתה הבת של הגננת שנאתי ללכת לגן בגללה כל הזמן הייתה מציקה לי מתגרה ובקיצורמקרציה
ואז בחופש הגדול בן גן חובה לכיתה א' כאב לי האוזן פשוט לא יכולתי לתפקד מרוב כאבים ולקחו אותי לרופא גילו שיש לי פקק באוזן ושצריך לנתח בכיתה א. לא ממש למדתי כי עברתי תניתוח הייתי מאושפזת שבועיים +/- בכיתה ב. החור של האוזם נסתם והצריך ניתוח חדש ושוב חזרתי לשיגרא של ניתוח ולקום בבוקר וללכת לצד השני של בית החולים להחליף תחבושת
ואאז בכיתה ג קרה אותו מקרה ואז הרופא נתן לי פין פלסטיק כזה לאוזן שלא יחדור מים לאוזן אז החסרתי המון המוןנחומר לימודי בשנים האלו ושלוש ימים לפני סיום לימודים רצו להעיף אותי ואת אחותי מהבית ספר ואבא שלי לקח את זה כל כך קשה שהוא חזר בשאלה והיה מקלל המון את אלוהים הבית הפך לסדום ועמורה והערייה והרווחה התערבו רצו לפרק את כל המשפחה לפנמיות בסוף הכניסו שני אחים שלי לפנימיה מתוך כל השאר בבית ספר החילוני למדתי כיתה ד שהיו עושים עלי המון חרם מכות ואלימות כלפי שנאתי ללכת לבית ספר וכל פעם שפניתי לצוות והם דיברו עםהתלמידים זה לא עזר
בכיתה ו בבהריון האחרון של אימא שלי בחנוכה אימא שלי הלכה ללדת בבית חולים רחוק מהבית ואז יום שישי זה היה הלכנו לבקר את אימא שלי בבית חולים והלכנו לסבתא שלי וישנו שבת ובעצם מאז אנחנו גרים בעיר של הבית חולים... הרווחה שוב התערבה דודים שלי היו האטרופוסטים שלנו (שלי ושל אחיות שלי.. אימא שלי גרה אצל אחות של אבא והשאר חיו אצל סבתא
בטו בשבט נכנסו לבית ספר דתי שבו לא הייתי ממש מקובלת למדתי בו כיתות ו. ז. ח' ובט עברתי לתיכון אחר שבו אני למדתי עד השנה שסיימתי פה ושם היו חברים ואכזבות וריגושים וטיולים וארועים משפחתיים אחותי זו שמעלי עוד חודש מתחתנת ברוך ה' הבית פחות או יותר מתפקד אני בספטמבר מתגייסת וכרגע אני עובדת בשני עבודות ההורים שלי גם עובדים במה שאנחנו הילדים יכולים אנחנו עוזרים להורים כרגע אני רווקה וטוב לי עם זה... בעזרת ה' שלא יגיעו למצב כמו שלנו של רצון מהערייה לפרק את המשםחות במקום לבוא ולתמוך ולהיות עזר הרבה פעמים חשבתי לעשות סרט על החיים שלי.. בכיתות ד' ה' וכיתה ו' הייתי במועדיוניות שלא הייתי מחזיקה בהם הרבה ופשרתי כי לא היה לי כח אז תמיד אחרי בית ספר חזרתי לבית...
מאחלת לכולנו שנידע חיים יותר טובים מאלו
אני הכי אוהבת את ההורים שלי את המשפחה שלי ולא תקום ולא תהיה משפחה כזו למרות שלפעמים יש לי התפרצויות של זעם ואי שליטה עצמית.. אני בנאדם שלא מאמין ולא סומך על אפ אחד בעקבות כל החיים האלו יש לי צלקת עד היום ליד העין שניפגעתי במשחק ביסודי צלקת שתזכיק לי לעולם מה הייתי פעם ואיפה אני היום.. אני יודעת שיש משפחות עם מצב כלכלי הרבה יותר גרוע משלי אבל לקום ולהיות עזר ולבנות את הבית שלך מחדש זה קשה לא פשוט בכלל אבל עיצה שלי אחת תלמדו ותשקיעו בלימודים תוציאו ציונים טובים זה בונוס לחיים תאמינו בעצמכם... אל תוותרו המוטו שלי לחיים הוא קשה משמעו אפשרי! ופה ושם אני מתנדבת...

כשהייתי תינוק אבא שלי נרצח ועלינו עם אמא לארץ לבד (היינו אמורים לעלות איתו)
הייתי ממש קטן אז אני לא זוכר כלום אבל תמיד היה קשה כלכלית ואמא היתה בוכה הרבה... אני זוכר שהייתי אומר לה כילד שאני אוהב אותה ויהיה בסדר והיא רק בכתה יותר...
כל חודשיים בערך העיפו אותנו מדירה לדירה כי לא היה לאמא מספיק כסף והיא עבדה כל הזמן אז הייתי נשאר לבד בבית עם הטלוויזיה כי לא היה כסף למטפלת, אבל לפעמים סבתא היתה מטפלת בי שזה היה כיף ויש לי זכרונות טובים מזה...
אני זוכר את כל החברים שהיו לאמא שלי, כי תמיד בקשתי אבא.. וכולם הפחידו אותי תמיד ולא אהבתי אותם...

כשהייתי ביסודי תמיד היו מרביצים לי כי הייתי שתקן וחשבו שבגלל שאני מתבייש אז אני סנוב או משהו כזה..
והייתי בוכה כל כך הרבה..

כשעליתי לתיכון עדיין היה לי רק חבר אחד והיינו די מנודים אבל עכשיו אני ממש שמח כי מצאתי אנשים כמוני ויש לי הכי הרבה חברים שאי פעם היו לי, המצב הכלכלי עדיין זוועה אבל אני עדיין מאושר, מאושר שהגעתי לאיפה שאני היום ושיש לי את אמא שלי שלמרות הדאגנות המוגזמת שלה היא תמיד דואגת לי ואני ממש שמח שיש לי חברים אמיתיים ואני לא צריך להעמיד פנים עם אנשים שלא כיף לי איתם... תכלס יש לי מזל למרות הכל:)

בטעות נשלח פעמיים...

אני אוהבת אוכל.

שואל השאלה:
אני מתה עליכם (:

טוב אין לי ממש סיפור חיים אבל זה גם קצת משהו..
בגן ובכיתה א הייתי הילדה הכי מקובלת כמעט בכיתה
בכיתה ב כבר לא הייתי ממש מקובלת אבל היו לי חברות קצת בכיתה ג התאהבתי במישהו שבחר בילדה אחרת ועד היום הם מול הפרצוף שלי כיתה ד התחלתי להיות מנודה כיתה ה וכיצה השנים הנוראים והטראומטים מלא השפלות שמועות בדידות קללות היה מקרה של בריונות ברשת.. כיתה ז אותו דבר אני בודדה בלי חברה אחת.. זהו

אוכל
הסוף.

טוב אז אני אקצר:
אני בעיקרון ילדה ביישנית ולכן כל החיים היו לי קשיים חברתיים ועדיין יש לי חברות טובות.
היו הרבה רגעים בחיים שלי שרציתי להתאבד חשבתי שאין תקווה לחיים אבל החזקתי את עצמי. חזק חזק. אף אחד גם לא ידע כי אני לא מראה רגשות, המשפחה שלי היא גם ממש סגורה ןמסוגרת אין דבר כזה להראות רגשות כי אם כן אז יצחקו עליך לכן אני לא מראה. בכל אופן בתקופה הזו הייתי ממש לבד ואף אחד לא ידע מה עובר עלי כולל החברות הכי טובות שלי כולל המשפחה ורציתי פשוט להתאבד. אבל אז גיליתי בנאדם מדהים ביוטיוב הרצאה שלו שפשוט נתנה לי תקווה לחיים וקראתי בספר הסוד ושניהם לימדו אותי לחייך לעולם והעולם יחייך אלייך בחזרה וכך עשיתי והלך לי מצוין. אני לא אומרת שהחיים פרפקט אבל יותר טובים מלפני שנתיים.
כרגע המצב במשפחתי רעוע מבחינה כלכלית נפשית והכל, אני חושבת שעוד שנייה היא תתפרק.
אבל עדיין יש לי תקווה כי החיים יכולים להפתיע ובגדול חוויתי בחיים כל כך הרבה חוויות מטלטלןת נפשית ולמדתי כל כך הרבה לקחים לחיים ואני פשוט שמחה, שמחה כי מפה יצאתי חזקה יותר ואני מאמינה שהחיים יחייכו אליי בעתיד...

יש לי חיים מושלמים לדעתי

עד כיתה ה הייתי ילדה חמודה וחברותית
בכיתה ה התחילו לצחוק עלי שאני שמנה (ולא הייתי שמנה בכלל) הפסקתי לאכול בבית ספר ובכללי מול אנשים
בכיתה ו עשו צחקו עלי כי קיבלתי מחזור ראשונה ומישהו הפיץ את זה לכולם
בכיתה ז עד אמצע ח עשו עלי חרם וכמעט אף אחד לא דיבר איתי חוץ מידיד ממש טוב שלי שהייתי מאוהבת בו שנה והוא לארצה אותי בסוף הוא והחברה הכי טובה שלי נהיו ביחד ואנחנו היינו במין חבורה ובסוף שנה עברנו לתיכונים שונים וניתקנו קשר
בתחילת ט הכרתי מישהו שהיה איתי ביסודי אחרי כמה זמן נהיינו בקשר ממש טוב והתאהבתי בו הוא אמר לי שהוא לא אוהב להיות בזוגיות ושהוא לא רוצה חברה אחרי חצי שנה הוא החליט שהוא כן רוצה
נהיינו ביחד ואחרי חודשיים מושלמים הוא נפרד ממני בטענה שאני ילדותית והוא לא ידע את כל הסיפור חיים שלי מלפני וכמה התבגרתי בין כיתה ו ל ט
שבוע אחרי שנפרדנו הוא נישק אותי כשהיינו לבד במקום כלשהו וחזרנו ויום אחרי זה הוא החליט שזה היה מגעגוע ושזה באמת לא מתאים לו והוא השאיר אותי שבורה בלי להרגיש בכלל...: (

דכאונות, מוסדות, מכות, אונס, נטישות, מחלות, אובדן, אהבה, כעס, עוד מכות, אישפוזים, דם, והמון.. אבל המון דמעות.

אוקיי..

די מוזר ל אבל טוב נזרום (;

אני יליד 2003.
שהייתי בן 3 עברנו ללוס אנג'לס לשנה.
חזרנו.
עד כיתה ד היו לי קצת עיות חברתיות אבל משהו רציני כמו חרם אלה סתם קצת ריבים כמו ילד ממוצע.
בכיתה ה התחיל לי החלום להיות שחקן בבית ספר רעות לאומנויות.
כיתה ו התחילה מצוינת באמצע רבתי עם המון חברים ובזמן שעשו עלי סוג של חרם גילתי מה אני ומי אני סוג של מסע עצמי אפשר לומר התקבלתי והשלמתי ועכשיוו אני מסיים את השנה שאני עוזב מלא ילדים וזה ממש עצוב לי אבל לא נורא טוב זה עד עכשיו סיפור חיי.

קוראים לי סתיו, נולדתי בקיץ. משם הכל הסתבך.

תמיד הייתי ילדה שמנה. זה תפס חלק גדול מהחיים שלי. סבלתי מהצקות די הרבה, כבר מגן חובה, אבל כשגדלתי הן הפסיקו, והתפתח משהו חמור עוד יותר: אני הצקתי לעצמי. שנאתי את עצמי לגמרי, ניסיתי דיאטה אחרי דיאטה ולא הצלחתי להוריד במשקל. גרוע יותר, אני מחשיבה את עצמי כמישהי עם חוש אופנה די טוב (סליחה שאני משוויצה 3:) וכל כך היה קשה לראות את כל הבגדים היפים בחנויות ועל כל הבנות, חולצות בטן ושורטס, להיכנס לחנות ולגלות שהם בחיים לא יעלו עלי. יום אחד החלטתי שזהו, אני אוהבת את עצמי. נגמרה כל הסאגה הזו של שנאה עצמית, אני יפה וזהו. זה לקח הרבה זמן, אבל היום אני יודעת בכל לבי שאני מהממת לא משנה מה אנשים אומרים, וגם בגדים אני מוצאת, פשוט צריך לחפש... אחד החלומות שלי בעתיד זה לפתוח חנות לבגדי מידות גדולות שאני אעצב.
הייתי גם הכבשה השחורה במשפחה שלי תמיד. כולם אצלנו צוחקים ומצחיקים ורק אני רצינית כל הזמן ומסתגרת... ואם כבר יש לי הומור זה הומור סרקסטי או ציני שהם ממש לא אוהבים. בגלל זה תמיד הרגשתי שונה מהם והם לא הבינו אותי, והתייחסו יותר לאחים שלי מאשר אליי.
בלי קשר לזה, בערך בכיתה ז אנחנו אצלי adhd שזה הפרעת קשב וריכוז. הייתי על ריטלין, בהתחלה הכל הלך בסדר, ואז התחילו לי תופעות לוואי, כאבי בטן וראש נוראיים, בעיקר בבוקר. זה היה כשעליתי לתיכון, וכל בוקר הייתי מגיעה לבית ספר והולכת לשירותים להקיא, והפחד הכי גדול שלי היה שמישהו ייכנס ויחשוב שאני אנורקסית ולא יאמין לי שזה בגלל הריטלין. כשסיפרתי להורים שלי הפסקתי עם התרופה, אבל זה הוביל לתקופה הכי גרועה בחיים שלי. לא הקשבתי בשיעורים כי פשוט לא התרכזתי, בזמן השיעורים הייתי כותבת סיפורים ושירים, בעיקר מדע בידיוני והרפתקאות, שאני עדיין נהנית לכתוב אותם עד היום וזה החלום שלי להיות תסריטאית ולעבד כמה מהם לסרטים או סדרות, אבל בתקופה הזו זה עבד לרעתי וקיבלתי ציונים ממש גרועים, הכי נמוך שהגעתי זה 31. גם אף פעם לא היו לי הכי הרבה חברים, וגם כשמצאתי לעצמי קבוצת חברים כולם גרו רחוק מאוד ממני, אז בקושי נפגשנו, וביליתי את כל הזמן שלי בלמידה והסתגרות, כי קשה להתמודד עם משפחה ששונה ממך כל כך. הציונים שלי השתפרו קצת כי לקחתי מורה פרטי והחלפתי למינון אחר בריטלין, ועכשיו אני פחות או יותר בסדר.
עוד דבר אחד: תמיד הייתי מישהי שאוהבת להיות לבד, בלי המשפחה המוזרה שלי. הם היו מעודדים אותי לצאת החוצה מהחדר ולהיות איתם או לצאת עם חברים, אבל לפעמים פשוט לא רציתי. זה לא שאני לא נהנית להיות עם אנשים, אני פשוט מסוגלת ליהנות גם בלעדיהם, עם ספרים, סרטים ומוזיקה, שלושת הדברים שהחיים שלי סובבים סביבם, ואני נהנית גם לכתוב אותם. ואז גיליתי את האינטרנט, למשל טאמבלר, יוטיוב ואפילו האתר הזה וגיליתי שיש עוד אנשים כמוני ושאני לא מוזרה רק בגלל שאני אעדיף לקרוא ספר במקום ללכת למסיבה.
אבל היום אני מקבלת את עצמי, שמנה, יצירתית, שאפתנית, יפה, תלמידה גרועה אבל חכמה בכל זאת, מוזרה על הצד הטוב.
אז זה הסיפור שלי, קצת ארוך, קצת מבולגן, אבל אולי הוא יעזור לאנשים, לכי תדעי 3:

זאת שמעליי, אני מעריצה אותך.

בקיצור הורים גרושים אבא אלים כיום השתנה.. אנא עם נטיות אובדניות ועד היום ככה

אין לי סיפור חיים.. הציקו לי במשך שנה בכיתה ד לא מספיק שהם הציקו לי הם חשבו שזה מצחיק גם לתת לי כאפות.. עברו שנתיים התחלתי לעשות בדיקות לרגליים שלי רואים שהרגליים שלי לא בסדר ככה זה מאז שנולדתי..
אמא שלי חיכתה 11 שנה לא חשבה לעשות כלום אני אצטרך לעשות את הניתוח בשתי הרגליים.. החלמה תיקח חצי שנה ( ככה הרופאים אומרים שזה ייקח.. ) מה שאומר שאהיה מוזרה עוד יותר משקפיים גשר ( גשר אני רוצה לעשות.. כדי ליישר את השיינים כמובן ) כיסא גלגלים אני פשוט אהיה החנונית המושלמת.. בקיצור ההתחלה של החטיבה תהיה נוראית אני בטוחה שיציקו לי...

יש לי שתי חברות אחת נורמלית.. שכל הזמן בבית עצלנית
היא מתנהגת אליי דיי מגעיל ואחרי כמה שניות מתנהגץ כאילו זה לא קרה.. ואם היא עצבנית שלא תוציא את העצבים שלה עלי.. אבל היא מנסה להיות חברה טובה

יש לי חברה אחרת שהיא ואני פריקיות.. אנחנו מוזרות אבל אני חושבת שהיא שונאת אותי... היא סוג החברות שאני אוהבת ( חוץ מהקטע שהיא קצת שונאץ אותי ) היא מוזרה כמוני.. שתינו אוהבות דברים מוזרים שץינו קוצות לעוף מכאן.. בקיצור בא לי עוד חברה מוזרה כמוהה..

אני לא אוהבת את ההורים שלי הייתי מאוד רוצה לחיות עם אליזבת וודוויל ( אני מאוד מוזרה.. ) היא הייתה מלכת אנגליה היו לה חיים מסובכים קשים אבל לפחות היא הייתה אמא טובה לילדים שלה והיא אהבה אותם.. מה שההורים שלי לא עושים...

בא לי לעוף מכאן לחיות חיים חדשים.. אני שונאת את כולם את עצמי את אחותי את אח שלי את אמא שלי ואבא שלי.. פשוט בא ללכת מכאן!


אבל אני לא יכולה לסכם את חיי ב12 שנה..
בעצם סתם סיפרתי על עצמי קצת..

נעשה את זה בקצרה:
מיליונרית, מפורסמת, מקום שביעי בעשר המיליונרים של העולם
אמריקאית, מאושרת, יש לי הכול, לא חסר לי דבר, קיצר אין עלי!
החיים שלי פשוט מושלמים בצורה שאין לתאר.

אני אעשה את זה בקצרה
סיפור חיי מתרכז בזה שאף אחד לא יודע את כולו.

קוראים לי אברהם ונולדתי בביה"ח לניאדו שבנתניה, ואת 3 שנותיי הראשונות העברתי בחדרה ובאור עקיבא, שם הלכתי לגן עם גננת מדהימה בשם אסתר, משם עברתי לגור ברוסיה וברוסיה גרתי שנה, החוויה הכי גדולה של החיים שלי הייתה השנה הזו, זה היה מדהים והגן שם היה ממש טוב, עם גננת בשם אסיה אבל גננת כמו אסתר עוד לא הייתה לי, שכחתי את המילים המעטות שידעתי בעברית, כשחזרתי לארץ גרתי עם סבתא שלי תחילה, כי לא היה לנו כל כך בית כאן חח, ואז קנינו דירה מקסימה וקטנה בעיר הקטנה אור עקיבא, לאט לאט גם למדתי עברית מחדש, אח את הרוסית לא שכחתי כמו אחותי.. הייתי בגן נחמד מאוד עם גננת בשם אורנה, שגם היא לא הגיעה לרמה של אסתר, אסתר הייתה נהדרת, יותר מכולן, אז הגעתי לכיתה א, והייתה לי מחנכת שם והיא הייתה מחנכת כמו שאסתר הייתה גננת, קראו לה גלי, הכרתי חברים אבל לא הרבה, והיה ילד אחד, שהיום אני יכול לראות אותו ולצחוק עליו מלמעלה, הילד כל הזמן היה מרביץ לי ומציק לי ואני לא הייתי כל כל חזק והייתי פשוט זורק עליו כיסאות, ומפה לשם אני יצאתי לא בסד בעיני המורות, וזה אכזב את גלי, למרות שנחשבתי לילד החכם בשכבה ההתנהגות שלי כלפי האחרים לא הייתה משהו, אבל התגברתי על זה, לצערי נפרדצי מגלי בכיתה ג ובכיתה ד הגיעה אלי מחנכת חדשה, מקסימה ונחמדה, שאף אחד לא סבל אבל אני פשוט אהבתי אותה, גם אז כל היסודי נמשכה ההיסטוריה הזו שהייתה לי עם אותו ילד, וידעתי אילו חברים לשמור ואת מי לעזוב, ככה לימדו אותי בבית, תדע לבחור לך חברים כאלה שיצא מהם משהו, ולא כאלה נגררים ומתדרדרים, אני חייב להודות למחנכת אילונה, שחינכה אותי מכיתה ד עד כיתה ו והיא הוציאה אותי מכל החרא הזה וידעה שממני יצא משהו, בניגוד לשאר הילדים, כל היסודי הייתי הילד החכם בכיתה, אפילו בשכבה, ואז פשוט עברתי לבית ספר אחר, לא הבית הספר שאליו כל ילדי השכבה הלכו, בית ספר מחוץ לעיר שיש בערך 30 ילדים מהעיר שלומדים בו, 3 מהשכבה שלי, אני אחד מהם, מפה לשם הגעתי לבית ספר שבו הרגשתי כל כל שייך... עוד ילדים ברמה שלי... עוד ילדים שיצא מהם משהו כמובן שגם אז ידעתי אילו חברים לבחור ואילו לא, את הפוצים המתנשאים לא בחרתי ויש לי חברים מעולים כיום, מפה לשם הכל אותו דבר, ילדים ברמה שלי, ציונים מעולים וגאווה של ההורים...
היום כשאני רואה את אותו הילד שהציק לי ביסודי אני יכול לירוק עליו מלמעלה ולדעת שממני אחרי הכל יצא משהו
והוא יהיה תקוע באותו המקום...
סיימתי עכשיו כיתה ח ואני מקווה להמשיך ככה עד שאני אגיע למטרה שהצבתי לעצמי, להיות רופא, כדי לשמח את אמא...

אני כותב את זה בזמן שאני קולט שזה היום האחרון שלי בדירה הזו, קנינו בית קרקע ואנחנו עוברים מחר...
אני אתגעגע לבית הזה... יותר ממה שנדמה לי


משפחה:
אמא שלי נולדה בשנת 1977 בעיר מחצ'קלה שבברית המועצות, כיום רוסיה, היה לה אח שנהרג בתאונת דרכים בגיל 19... בשנת 2001

אבא שלי נולד בעיר דרבנט שבברית המועצות כיום רוסיה, יש לו 2 אחיות, אחת גדולה ממנו אחת קטנה ממנו..

לי יש עוד 2 אחיות ואח
אנחנו 4 ילדים ברוך ה'
אחותי נעומי (על שם סבתי שעוד חיה כיום) נולדה ב1997
אני (אברהם על שם סבא שלי שחי עוד כיום) נולדתי ב2001
אחי שמעון (על שם אח של אמא שנהרג) נולד ב2006
אחותי אנאל נולדה ב2014

טפו טפו טפו כולנו בריאים ושלמים וחיים לנו ברוגע בלי עין רעה,... 555 סליחה על האמונות הטפלות, זה מהבית...

סבתא רבא שלי שעוד בחיים (בלי עין הרע) עברה את מלחצת העולם השנייה תחת מתקפות הנאצים, סיפרה לי את אשר עברה ואני שמח וגאה שהמשפחה שלי נשארה עד היום כדי להעביר מורשת זו

זהו כל סיפור חיי

אני נוי ואני בת 17, אבא שלי בן אדם שנוי במחלוקת וקרו מקרים שפחדתי שהוא ירביץ לי כי אף פעם לא ידעתי עד כמה רחוק הוא ילך עם העצבים שלו. אח שלי אמר לי כשהייתי ילדה שחבל שאני אחותו והוא כל הזמן אומר אתזה לחברים שלו. החברה הכי טובה שלי "בגדה בי" בכיתה ה ונפגעתי ממנה מאוד ולא דיברנו במשך שנה וחצי, ביטחון עצמי נמוך, אח שלי גם אמר לי הרבה שאני שמנה (הייתי שמנמונת כזאת אבל הייתי נמוכה אז זה בלט יותר). התאהבתי באהבות חסרות סיכוי, ידעתי שלא נהיה ביחד, וזה לא מנע ממני להפסיק לאהוב את אותם אנשים. אני חשדנית, פרפקציוניסטית, רגישה באופן מפחיד (בממוצע בוכה כל יום, ואני לא צריכה סיבה בשביל לבכות), אוהבת לאהוב, אוהבת לדבר (וכל פעם אמרו לי שאני חופרת עד שהבנתי שזה בגלל שאני לא משתפת את ההורים שלי ובגלל זה אני צריכה לשתף מישהו במה שאני חווה). חסרת כישרון, פסימית, שמנה, חופרת, זה בערך מה שגדלתי סביבו. כיתה י- הפרעות אכילה, בגרויות, אהבה לאדם אחד שהוא הכל, תמיד היה, תמיד יהיה, ריבים במשפחה, דיאטה, בעקבות הדיאטה עלה לי טיפה הביטחון ואז ניהלתי קשרים קצת יותר עמוקים עם בנים.
עכשיו אני יא, עולה ליב. הכל מתפרק ומתחבר שוב ושוב. אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מידיי כי זה יתסכל אותי. אני רוצה להאמין שיהיה טוב אבל זה ממש קשה לי. זה על קצה המזלג, בסך הכל קשה לספר סיפור חיים בכמה דקות בודדות.

נולדתי
בגיל 3 נשלחתי לאימוץ
ושני הורים אימצו אותי אני ילד יחיד
אני חי עם משפחה שהכתה אותי ונעלה אותי בחדר
אני לא זוכר רגע מאושר בחיי למיטב זיכרוני
ההורים שלי היו הולכים לבתי מלון לשבוע ומשאירים אותי לבד בבית לשבועבלי אוכל
הייתי בוכה ודופק בדלת והם לא היו עונים לי בטלפונים
אני חי לבד
גר לבד
להורים שלי לא היה אכפת ממני והייתי כל היום בחדר
אבא שלי שנא אותי והיה לו מחלת עצבים הוא קילל אותי וזורק את המחברות והדברים שלי מהחלון
שהייתי נישאר איתו לבד בבית הוא היה מכה אותי ומקלח אותי במים שורפים והוא לוקח כדורים פסיכי ושהוא לא שתה כדורים הוא היה בועט ברהיטים ומפוצץ אותי מכות עם בעיטות וחגורה והוא קשר לי את הידיים פעם עם חולצה והרביץ לי מכות שהגב שלי היה עם דם וצלקות
אין לי חברים בבית ספר וכולם מציקים לי
ניסיתי להתאבד 3 פעמים שתיתי כדורים קפצתי ניסיתי להתאבד רציתי רק להתאבד
בגיל 10 עשו עלי חרם וניסיתי לקפוץ שוב
בגיל 13 החרם המשיך והמכות ניסיתי לברוח ותפסו אותי
היום הזמינו לי משטרה ועצרו את אבא שלי ואני גר עם סבתא שלי ויש לי חדר שם אבל אני יהיה עם צלקת לכל החיים

נולדתי למשפחה קשה כאבן, מאז שאני זוכרת את עצמי הלכתי לבית ספר חולה כי אני כבר מספיק גדולה לסבול. אימא שלי כל פעם שראתה באלגן בחדר זרקה הכל על הרצפה ואמרה לסדר ורז טרקה את הדלת בעצבים. שברתי את היד אחרי שנעמדתי על כסא כדי להביא לה סוכר, היא צעקה שאני לא נזהרת. קיצר משפחה חרא!

בתקופה של הגן אני זוכרת רק את אמא שלי מציצה מהחלון לראות שאני הולכת לגן וככה זה היה כל יום, לדעתי הייתה לי ילדות טובה, שזה אומר עד גיל 5 משם עברתי לבית הספר, כיתה א, הייתי שקטה, תמיד שקטה, לא היו לי חברים, אף פעם לא ראיתי בצורך של החברים, הייתה לי את המפשחה שלי, כל הזמן הייתי אצל סבתא, האובססית לניקיון שאהבה לקטר על כל גרגיר אבק ולהוציא מדעתה את בת דודה שלי שגרה איתה, לי זה היה דווקא משעשע, כנראה כי אני לא הייתי זאת שמנקה.. בכל מקרה, הייתה לי חברה אחת מכיתה א' עד כיתה ז-ח' כל השנים האלו, סבלתי אותה, הייתי ככ תלוייה, אני לא יודעת מה החזיק אותי להישאר איתה (רק אותה היה לי)... הלוואי שכל השנים האלו לא היו בזבוז.
כיתה ז' הייתה השנה הכי נוראית שלי, הילדים פשוט אף פעם לא הססו לרגע להזכיר לי למה אני שונאת את עצמי, ולמה אני מתביישת ככ בעצמי..
התחלתי להלחם כל יום עם עצמי, לשכנע את עצמי לצאת החוצה, ככ התביישתי שפחדתי לצאת מהבית, לא יכלתי להסתכל לאנשים בעיניים, הרגשתי כל הזמן שכולם מרכלים וצוחקים עלי, בעצם חרדה חברתית, ואז סוג של דיכאון, לא היה לי אף אחד לדבר איתו על מה שאני עוברת, גם אף פעם לא הרשתי לעצמי לספר למישהו מה באמת עובר לי בראש, בניתי לעצמי אישיות שקטה סבלנית, ופשוט הייתי מתרגלת לסבול כל דבר.
עכשיו אני כבר בת 16, ולהגיד תאמת אם השתנה מאז משהו?
לא ממש אולי השתפר בקטע של החרדה החברתית, אבל זה בגלל האדישות שפיתחתי לעצמי, אני עדיין נלחמת לפעמים במחשבות חסרות הגיון שכל הזמן תוקפות אותי, זה מונע ממני להתלבש כמו שאני רוצה, קשה לי לשנות בי דברים אפילו כשאמא שלי קונה לי בגדים חדשים ושאלת אותי למה אני לא לובשת זה בגלל שאני מפחדת.
עכשיו יש לי חברות, אבל אני לא מחבבת אותן ואני מעדיפה לפעמים שהן לא היו איתי ואני אוהבת להיות יותר לבד, אבל בזמן האחרון קשה לי ואני מרגישה שאני מאבדת לפעמים את השפיות שלי.. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..

בקצרה:
מאז שנולדתי, הייתי מאוד לא חברותית... כבר כשהייתי תינוקת הטלוויזיה הייתה החברה הכי טובה שלי. הייתי ילדה מאוד בודדה אבל שמחה. לא היו לי חברים חוץ מאלה שההורים שלי היו חברים של ההורים שלהם וגם הם בילו איתי בלי רצון... לא ששמתי לב לזה אז.
שום דבר לא באמת משנה עד שהגעתי לכיתה ד, הייתי ממש ממש שמנה והלכתי לדיאטה. עד כיתה ו תמיד היו לי חברה אחת או שתיים, בכיתה ו נהייתי החברה הכי טובה של הילדה הכי צבועה בעולם, היא שיקרה לי בלי הפסקה. בכיתה ז התחילה התקופה הרעה... נהייתה לי חרדה חברתית, בכיתי כל יום לפחות, הרגשתי דחויה... אחותי הגדולה התחילה לשנוא אותי וביחד עם אחי הקטנים ואמא שלי הכלבה כל המשפחה הייתה נגדי. התחיל עלי סוג של חרם במשפחה, נהייתי הכבשה השחורה, זאת שתמיד אפשר לרדת עליה. עם זה מצבי החברתי היה ממש לא טוב ונפגעתי מחברות על בסיס יום יומי. מכיתה ח נהייתי בדיכאון, ככל שעבר זמן זה התגבר. שנאתי לצאת מהבית, בקושי דיברתי עם אנשים, לא הרגשתי מאושרת ליותר מכמה דקת... לא רציתי ללכת לבית ספר, העמדתי פני חולה, לא דיברתי יותר כמעט עם אמא שלי... רציתי להתאבד והרבה פעמים שקלתי את זה. המוזיקה עזרה לי, שמעתי מיילי סיירוס כל זמן פנוי שהיה לי, רק זה הביא לי שמחה... אני לא אפרט אבל נהייתי יותר בדיכאון בחודשים האחרונים בגלל ילדה אחת. רע לי כל הזמן.
וזה סיפור חיי... בלי אף הורה שנפטר, חלה או הרביץ לי למרבה מזלי. אבל גם בלי טיפת שמחה ככל שהתבגרתי.

נולדתי לבית דתי-חרדי, באיזשהו שלב לאט לאט אחים שלי התחילו לנשור מהדת, מה שמאוד השפיע עלי, בגיל 15 ירדתי קצת, עזבתי תישיבה ושמרתי רק תדברים הבסיסיים.
עברתי 3 ערים בחיי, מה שלא לגמרי תרם לי בחיים, לפני כמה חודשים התחלתי להכיר את הדת בצורה קצת שונה, על ידי סיפורים של אנשים וכמה הרצאות ביוטיוב ובכלל..
והתחלתי קצת להתחזק וב"ה ממשיך.

זהו בערך, עד עכשיו.
באופן כללי אני סבבה עם החיים שלי, למרות שתמיד יש מה לשפר.

אני אוהבת אותכם אחים שלי!
תהיו חזקים אתם כל כך יפים.
באלי לחבק כל אחד ממכם עכשיו! לחבק ולא לעזוב לעולם: (

סיכום חיי בכמה מילים:
חוסר ביטחון
הרס עצמי
חתכים
בולימיה
אנורקסיה
אכילה כפייתית
בודדה
עצבנית
ממורמרת
מסתדרת רק עם עצמי
שמנה
מכוערת

רוצה להשתנות אבל לא יודעת איך..
בת 15

מי שרוצה לדעת בפרטי - יש לי סיפור לא פשוט..

הכול התחיל כשהייתי 8 חודשים בודד וגלמוד בבטן של אמא, כשכל התקופה הבודדה הזאת נגמרה נולדתי בגיל 0 בשנת 99. מאז עברו 16 שנה ונשארתי בודד וגלמוד כמו שהייתי בבטן של אמא.

את ביקשת
אני אשאר אנונימית ברשותך.
נולדתי בשנת 98 ובשנת 2000 כשהייתי בת שנתיים גילו לי סוכרת סוג 1, סוכרת נעורים, אז בקיצור זה מה שאני מכירה, לא יודעת חיים אחרים. אני לא מהילדות בגן שדרות ורוקדת, אני מהילדות שיושבות בשקט ללא חיוך ומבט אדיש. יש לי 2 אחים גדולים, האחד גדול ב 3 שנים והשני ב 1.5 שנים. כשהייתי בכיתה ב' בגיל 7 ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה בכך שניסיתי לקפוץ מקומה חמישית. עד כיתה ו החיים שלי היו רגילים, לא משהו מיוחד. כיתה ז חוויתי בריונות, ובדידות. לא היו לי חברות כמו ביסודי, לא היה לי אף אחד. בכיתה ח הבדידות גדלה ונכנסתי לדיכאון, וניסיתי להתאבד בפעם ה 2. בכיתה ט עברתי ניצול מיני, ניסיון התאבדות שלישי, פגיעה עצמית ( חתכתי ), בגללי מישהו ניסה להתאבד ודיכאון מתמשך. כיתה י התחילו לי הפרעות אכילה ( תחילת שנה ), הפסקתי לחתוך, מצאתי חברים אמיתיים, ניסיתי להיות מאושרת ולקראת סוף השנה הפסקתי להרעיב את עצמי. כיתה יא מצאתי אושר, דיי מאושרת פחות או יותר.

זה מה שנראים שצריך לדעת.

אממ.. אז.. בגן הייתי הבת שמסתובבת עם כל הבנים. אני זוכרת ששניים נישקו אותי (וזה די מביך כי אח מהם איתי בכיתה) בכיתה א - הגעתי לבית ספר רק עם חברה אחת שלי. אבל היא נטשה אותי לטובת מישהי אחרת. בכיתה ב היו לי חברים אבל על חברה שלי מהכיתה החליטו לעשות חרם. כולם השתתפו. אבל אני לא. לא רציתי להיות חלק מזה, ולכן במשך בערך שנה וחצי לא דיברו איתי. אחרי זה פנו אליי ואמרו לי שהם רוצים שאני אהיה איתם כי אני "יותר טובה" אבל הבנתי שזה אומר שאני אצתרך לעזוב את החברה שלי אז לא הסכמתי. עד כיתה ה. בכיתה ה רבתי עם אותה חברה (שהייתה לה בזמנו עוד חברה) ושוב הבנות "המקובלות" באו ודיברו איתי ופשוט היו מלאות תקווה שאני אהיה איתן, וכטבעם של ילדים קטנים אני נשאבתי לזה והייתי חלק מהחבורה שלהן. פתאום היו לי מיליון חברים. אבל אז הכרתי את החברה הכי טובה שלי.. שמאז אנחנו החברות הכי טובות. קוראים לה מאיה. והיא הכירה לי את החברות שלה. היא לא הייתה חלק מה"מקובלים" בתחילת כיתה ז ערבבו כיתות והשכבה שלי התחלקה לחבורה ענקית של מה שבכיתה ו' היה נקרא ה"מקובלים" וכל השאר. וחבורה הגדולה שוב באה אליי ואמרה לי" זה או מאיה או אנחנו." ואני בחרתי במאיה.. ומאז יש לי חבורה מדהימה והתאהבתי במישהו שאף פעם לא אהב אותי.. וכרגע אני בת עוד מעט 16 עולה לכיתה י עם החבורה שלי. שהיא מדהימה.
ועברתי דברים ב3 שנים האחרונות שקשורות ללב שבור וזה די שינה אותי.
אני רק רוצה להגיד שאף פעם לא הסכמתי לוותר על החברים שלי. (כשהם היו חברים שלי) ואל תוותרו אף פעם גם אתם

אין לי זין לספר הכל אבל עקרונית,
הורים מרביצים מכות עניינים אין כסף אבא מכה השתפר ואז בבית ספר התעללו בי וכל זה ועכשיו הדרדרתי לסיגיות ואלכוהול. כיף

אממ
נולדתי לאמא בת 19 ברוסיה, היא לא יכלה לגדל אותי אז נמסרתי לסוג של בית יתומים, גיל 9 חודשים אימצו אותי ההורים שהם שלי עכשיו.
בכיתה א ההורים שלי התגרשו, לא הבנתי מה זה אומר כל כך אז לא ייחסתי לזה חשיבות.
כל החיים שלי הייתי טומבוי כזאת, שיחקתי עם הבנים, התלבשתי כמו בן, ובכיתה ב גם עשיתי תספורת קצוצה כזאת כמו של בנים.
בכיתה ה התחלתי יותר לשים לב לעצמי, הבנתי שילדות שהן "חריגות" ולא מתנהלות כמו שילדות רגילות כביכול מתנהגות, ייחשבו למוזרות בעיני החברה.
אזז גידלתי שיער, התחלתי ללבוש בגדים של בנות, טיפחתי את עצמי והתחלתי לבנות לעצמי חיים שונים בתור בת, מה שלא נחשבתי אליו רוב השנים.
כיתה ה קרו לי כל כך הרבה דברים, העליבו אותי בגלל האימוץ שלי ודיברו על ההורים שלי שהתגרשו ועל החבר של אמא שלי ששנאתי והוא היה נושא די רגיש אצלי, חבר טוב פגע בי מאוד, ומאז חשבתי לעצמי שזה לא בסדר מה שקרה איתי כאילו המשפחה שלי עשתה משהו רע עם זה שהם לא המשפחה הביולוגית שלי, זה גרם לי לצער. גם גילו לי עקמת והייתי צריכה ללבוש מחוך.. זה היה נורא
כיתה ו הייתי די מחוסרת חברות.. טיול שנתי הושפלתי כל כך, אף אחת לא רצתה להיות איתי בחדר. הרגשתי רע ופגעתי בעצמי, חתכתי ברגלים כדי שלא יראו. הגירושין של ההורים שלי התחילו לעלות אצלי במודעות, ועשיתי להם הרבה בעיות, תקופה קשה קצת
כיתה ז ספטמבר תחילת שנה הייתי בבית חולים אסף הרופא עשיתי ניתוח מיוחד לתיקון עקמת בגב, התגאתי בעצמי שהגעתי לרגע הזה אחרי כל מה שעברתי עם הגב שלי. אחרי הניתוח השתפרה לי ההרגשה בנוגע לעצמי, הבנתי שאני יפה, ולא הייתי צריכה שמישהו יבוא ויגיד לי אתזה, פעם ראשונה שהסתכלתי במראה ולא ראיתי מישהו שאני שונאת, השלמתי עם עצמי מאוד. קצת אחרי הניתוח, הבנתי משהו וניסיתי ממש להכחיש אותו, שאני נמשכת לבנות.
כיתה ח עוד מעט תגיע, מקווה שיקרו לי שם דברים מעניינים:)

אחת ההתמודדות הכי קשות בחיים שלי בעצם זה המשקל העודף.. מכיתה ד התחלתי להשמין אבל הכאב הגדול התחלתי להבין אותו בעצם בכיתה ח' פעם הייתי דתייה אז לא הייתי לובשת גינסים וכאלה הייתי לובשת רק חצאיות מתרחבות וכאלה תמיד הייתי שולחת את אמא שלי לקנות בגדים כי הייתי מתביישת ללכת לקנות יום אחד בכיתה ט' אני חושבת הלכתי לקנות ג'ינס ופשוט לא מצאתי מידה בגינס שלי מדדתי מלא גינסים וחזרתי הבית פשוט בוכה ומפורקת תמיד הרגשתי שונה מהחברות שלי.. כאילו כולן היו מלוות אחת מהשנייה בגדים ואני פשוט הייתי מקנאה בהן ולא בגלל שרציתי תבגדים שלהן בעצם בגלל שרציתי להרגיש כמו כולן חלק מהן.. הפסקתי ללכת לים הפסקתי הרבה דברים... לא הייתי אחת שמראה שעוברת דברים כאלה כיתה ט' עשיתי דיאטה וירדתי משהו כמו 20 קילו זה היה ממש קשה אבל שווה את זה ועכשיו עליתי קצת במשקל היה תקופה שהתחלתי להקיא אבל הפסקתי ות20 קילו האלה בעצם הורדתי בעצמי אני ילדה שמוקפת חברות וחברים אבל בכל זאת תמיד יהיה את זה שיגיד לך ישמנה ואיכס ותראי אותך ואני ילדה יחסית ממש מקובלת אבל תמיד יש תאנשים האלה שתמיד ינסו להפיל אותך לא משנה מה.. שפשוט כואב להם לראות אותך מאושרת, ועד היום זה התמודדות יום יומית שלי המשקל שלי אני עדיין יחסית טיפה מלאה, זה קשה זה שובר הכל קשה.. אבל בחיים לא לוותר אני הבנתי כשירדתי במשקל בעצם שכח הרצון זה הדבר הכי חשוב ובאמת שאין דבר שעומד בפני הרצון.. בנוסף לכך היה לי עוד התמודדות בכיתה ח' התאהבתי בילדה מכיתה יא' בבית ספר שלי כל הזמן הייתי מסתכלת עליה במשך שנה שלמה הייתי אוהבת אותה והייתי מכחישה את זה.. (למדתי בבית ספר עם בנות אז כשהייתי דתייה) כל הזמן הייתי שומרת את זה בלב וזה כבר היה חונק אתי כל כך קשה לשמור דבר כזה בלב הייתי מכחישה את זה כאילו זה לא באמת.. זו התמודדות ממש קשה וארוכה שהייתה לי והיום.. גילו לא מזמן לאמא שלי שיש לה סרטן אבל היא עוברת כרגע טיפולים ואני מקווה רק לטוב..

אני כל כך מתחילה להעריך את החיים המאושרים שלי...
אחים יקרים שלי אני מאחלת לכולכם שתמיד תהיו מאושרים ושכל הרע שעברתם יישכח.

במשך השנים המצב החברתי שלי הוא בשפל הדרגה.
בקרב המשפחה אני הילדה הביישנית והסגורה שלא מדברת אף פעם, בגן הייתי הילדה הכי שקטה וחשבתי שהיו לי חברים אבל התרחקנו. ביסודי הייתה ילדה שחשבתי שהיא חברה שלי אבל בעצם הייתי שפוטה שלה ועשיתי מה שהיא אמרה לי כל הזמן ופגעתי במלא אנשים. רק בגלל שלא רציתי להיות לבד. בחטיבת הביניים התרחקתי מהילדה שניצלב אותי ואת תמימותי כל דקה, ונדבקתי לקרובת משפחה שהייתה יחד איתי בכיתה. וכשאני אומרת נדבקתי אני מתכוונת שבכל מקום שהיא נמצאת, אני הייתי גם. הייתה מדברת עם אנשים אחרים, אני הייתי לידה בשקט ומקשיבה (אין עוד מה לעשות חוץ מלהקשיב). אבל בעזרת הכישורים החברתיים המדהימים שלה, השגתי לעצמי כמה חברות. ובחברות אני מתכוונת לבנות שבקושי אני מדברת איתן מחוץ לבית ספר ואם כן אז על לימודים, אף פעם לא היו אצלי בבית ואני הייתי אצל שתיים מהן. הן היו שלוש. אחת הלכה לבית ספר אחר ואנחנו עדיין שומרות על קשר (בניגוד לזאת שנדבקתי אליה). אנחנו לא הכי קרובות כי יכול להיות שאני יותר מדי חולמת על חברות אמת. השתיים האחרות.. חברות לבצפר. שלא אהיה לבד. זה לא כי אני רוצה ככה, זה פשוט יוצא. ולפעמים השיחות יבשות שאני פשוט מוותרת.
בזמן שהיא (זאת שנדבקתי אליה בחטיבה) הכי מקובלת ואהובה, כולם מדברים איתה, מבלים איתה.. ואני? אני בבית כל היום. לא יוצאת, לא מבלה.. וזה לא שאני לא רוצה.. אין לי עם מי. גם בכיתה עכשיו אני הילדה השקטה ביותר (ואולי המוזרה) ואין לי שום קשר עם אף אחד. אני אוהבת לעזור וזה אבל אף אחד לא פונה אליי.
אני גם ילדה מאוד מסובכת. אני מנתחת את ההתנהגות שלי כל שנייה, אני בלחץ מתמיד, עושה ניסויים על עצמי, עושה את אותן הטעויות כל הזמן ומתחרטת עליהן אחר כך, מקנאה בכל פעם שאותן חברות מבלות יחד בלעדיי (אני לא אגיד שאצטרף כי אני לא רוצה להוות דיבוק כמו בחטיבה), מקנאה עד כדי שנאה באותה הילדה, אני מנסה לקרוא מחשבות של אנשים לפי כל מיני שיטות שפיתחתי, אני בונה אישיות לכל אדם שאני מכירה.. למשל, הילדה היא ערמומית, מזויפת (מזייפת צחוקים, מזייפת אכפתיות.. חשבתי שהיה לה אכפת ממני אבל אנחנו בקושי מדברות וזה בגלל שאנחנו קרובות משפחה וגם החברה שעברה בצפר? פעם היא רצתה להיפגש עם שתינו ולפני זה הילדה אמרה לי שאם היא, החברה שעברה בצפר, לא תופיע היא ישר תלך. אבל כשהחברה הופיעה הילדה קפצה עליה כאילו מרוב שמחה שלא ראתה אותה כל כך הרבה זמן ), חכמה מאוד אבל מנסה להשתלב בחברה וזה טיפה עיכב אותה אבל היא עלתה חזרה, היא פועלת בנבונות, בחוכמה ובתזמון מושלם..
אה כן, אני גם מאוד שואפת להיות כמו אותה הילדה (חוץ מהערמומיות והזיוף) ולפעמים יוצא שאני מחקה אותה ואני אובססיבית לאיפה היא נמצאת ועם מי...
הגעתי למצב שבעוד חודש יש לי יום הולדת ואין לי עם מי לחגוג ואני פשוט אבכה בזמן שלבנות הדודות שקטנות ממני יש מלא חברות.
בקיצור... חחח זה בגדול סיפור חיי. יש עוד צדדים אבל מספיק חפרתי

ההורים שלי התגרשו וזה הרס לי את כל החיים...

אני לא מעוניינת לרשום פה, אם את רוצה אני אספר לך בפרטי

נולדתי בשנת 2000.
עד גיל 10, הייתי ילדה עם חיים טובים בסך הכל. היה לי אח גדול ששמר עלי מהכל, אמא ואבא רופא.
אני זוכרת שמאז ומתמיד היו לי תסבוכי משקל, דמיינו לכם ילדה בת 6 שנמצאת בכיתה ללא מזגן בחודשי יוני, ומפחדת להוריד את הג'קט בגלל הידיים השמנות שלה? נשמע מעוות לפי דעתי.
ובכל זאת, הייתי ילדה מאושרת.
אני אומנם זוכרת פעמים בהן אמי בכתה בילדותי, אבל הסתירו ממני מידע- ואני פשןט חייתי חיים של ילדה רגילה. מאוחר יותר התברר שאח שלי חלה במחלה שיכלה להרוג אותו, אבל זה כבר סיפור אחר ומה שחשוב הוא שהיום הוא בריא ושלם.
אז בגיל 10 משהו מוזר קרה במשפחה ובקצרה זה הולך ככה:
אמא בוכה, אמא ואבא הולכים לרופאים, אמא סובלת מכאבים, לאמא ולאבא יש שיחות פרטיות.
לאמא שלי הייתה בעיה בעמוד השדרה אשר אילצה אותה לעבור ניתוח, שיש מצב שתצא ממנו משותקת. אני זוכרת את היום שבו היא חזרה, אישה נמוכה, לבושה בפיג'מה ובקושי הולכת נכנסת למפתן ביתי. לקח לה המון זמן להתאושש, והייתי צריכה לעזור לה, אז עשיתי דברים שילדות בנות 10 לא עושות והרמתי דברים כבדים אבל היא יצאה מזה, והיום היא בסדר.
בנקודה הזאת בציר הזמן יש לי רק חברה אחת. נחזור לזה בהמשך.
אז עד גיל 12 הילדות שלי חזרה להיות סבירה, אמא אומנם בוכה המון, אבל כילדה בת 11-12 לא בזה התעסקתי.

אז יום שבת אחד אבא שלי, "החזק", הרופא, האוהב, הנוקשה, התלונן על כאב בטן. לא דאגתי, לא דאגתי למרות שכבר חודש כואב לו. זה רק כאב בטן, כמה גרוע זה יכול להיות?
אמא שלי הזמינה אמבולנס, ואני נישארתי בחדר עד שהוא הגיע. אני זוכרת איך זה היה בחתיכות. עמדתי בפינת החדר משותקת לחלוטין ושמעתי דפיקות, אמא שלי פתחה את הדלת וכל ששמעתי היה הרעש הצורם של הציוד של מד"א. הם שאלו אותו שאלות בזמן ששכב על המיטה, ואז העמיסו אותו על כיסא הגלגלים. הוא נאנח מן הכאב ואני נתתי לו נשיקה וחיבוק. מעולם לא ראיתי אותו כה אומלל.
וגם את זה אני אספר בקצרה.
אבא בביה"ח לתקופה, אבא חוזר הביתה, אמא בוכה, אבא חוזר לביה"ח, והביתה. מספרים לי שלאבא יש סרטן. איזה סרטן? הלבלב. זה שקוטל אותך והורג אותך. לא מחלימים. אבא מתאושש, אבא חוזר לעבוד, מצבו מדרדר, מצבו מדרדר ושוב מדרדר. כיום נכון ל2015, האבא השמן והחמוד שהיה לי נראה כמו אנורקס, חיוור כסיד, התמכר לסמים ועכשיו בגמילה, והיי.. שחכתי להזכיר.. אמא. שוב. בוכה.

מה שקרה בשנים של המחלה הוא שהפכתי לחסרת חברות הרחקתי מכולן והפכתי לבודדה. התאהבתי עשרות פעמים, פגכו בי, מעט ביריונות ובאמצע ח' החזרתי בתהליך ארוך חברות. אומנם כולן כלבות, אבל בלב שלם אומר שמי שהמציא את המשפט עדיף להיות לבד מאשר להיות עם אנשים שאתה לא אוהב, פשוט לא יודע מה זה להיות לבד.
בזמן הזה גם ניגשתי למבחני קבלה לתיכון שהיב חלום חיי להתקבל אליו ונכשלתי, הייתע בדיכאון זמו רב ואחרע תהליך ארוך ומייגע של 3 חודשים התקבלתי.
ואח שלי סטודנט אז אני חייבת לעזור בבית. כשיש לך אבא חולה סרטן בבית המלאכה מרובה. אף אחד לא יודע שיש לי אבא כזה, זה מקשה עלי אבל אין עם מי לדבר.
וקשה לי
ונמאס לי
but this is the life..

אין לי מה להתבייש - אונס, דיכאונות, בכי, נטישה, אנורקסיה-בולמיה.

ככה,
גדלתי בבית רוסי התייחסו אליי לא בחינוך רוסי,
דווקא בחינוך טוב,
אבא שלי ואמא שלי עברו תאונת דרכים מאז הם לא חזרו למה שהם היו,
אבא נפצע חזק בראש,
ואמא פחות אבל עדיין,
כל חיי גדלתי כילד "חנאן" כיביכול עהייתי בא עם גרביים למעלה וכ'ו,
לא גיליתי את אני האמיתי...
עובר 7 שנים מכיתה א סיימתי כיתה ז רבתי עם רוב החברים שלי ויצאתי מהחיים האלה בחטיבה כי ההורים שלי עברו עיר,
דיברתי בסקייפ עם איזשהו ילד שאני לא מכיר הוא אמר לי להשתנות במראה..
בהתחלה לא הלכתי איתו ואמרתי שאני הכי טוב,
אבל כששיתפתי פעולה-
היסתפרתי,
הורדתי גרביים למטה,
באתי אם גינס,
ג'ל,
קמתי,
הלכתי לבית ספר (זה היה אמצע שנה),
היה ילדה שחיבבתי כל החצי שנה שהייתי לא הסתכלה אליי פתאום היסתכלה,
שמה לב,
צחקה ליידי,
ככה זה עובר בעוד בנות כיביכול"מקובלות",
לאט לאט זה הפסיק,
כי רציתי אם זאת שבהתחלה התייחסה אליי,
אחרי יום עבר לה:/,
הינה אני היום,
עובר בית ספר עוד פעם,
חיים חדשים שהיו ככה תמידים.
מקווה שאסתדר.

ארוך מסובך ומעציב...

אני באמת הכי לא רוצה להשוויץ או לעצבן, אבל אחרי כל מה שקראתי בתשובות כאן אני באמת יתחיל להעריך את החיים שלי (כמו שמישהי אמרה את זה למעלה).
אני נולדתי ב2001
בגיל 6 ההורים שלי לקחו אותי לסוג של מטפלת או פסיכולוגית -אלוהים יודע מה היא- והייתי אצלה שנה שלמה במקום שנה בגן או בבית ספר, אני לא זוכרת ממש מה עשיתי אצלה אבל היא הייתה מדברת איתי המון ומקליטה את השיחות ועד היום אני לא יודעת מה עשיתי אצלה ואין לי אומץ לשאול או לחפש תשובה. שכחתי לספר שנולדתי גילו לי תסמונת טורט (חפשו בגוגל). אני עכשיו סיימתי כיתה ז וזאת הייתה השנה הכי גרועה בחיים שלי עד כה! איבחנו אותי ומסתבר שיש לי הפרעת קשב וריכוז, היועצת והפסיכולוג של בית ספר רודפים אחריי שאני ידבר איתם.
הדבר הכי נורא שקרה השנה התחיל בטוב, הכרתי ילד בגיל שלי מבית ספר באזור, היינו חברים ואני ממש אהבתי אותו, גילו לו לוקמיה בדם, הוא לא החזיק מעמד ומת לפני חמישה חודשים (פברואר 2015). הגעתי למסקנה שאין לי כוח יותר לחיים האלה כי גם משפחתי בקשיים כלכליים, רציתי לשים לזה סוף אבל לא ממש הצליח לי. אין לי טעם וכוח להמשיך. ותאמינו לי שיש המשך!
כל האחרים, תחזיקו מעמד! תחשבו על עוד כמה שנים שתמצאו בחור/ה תתחתנו תעשו ילדים! הכל יהיה טוב!

סיפור חיי... נולדתי להורים שאני לא מודה עליהם...
ההורים שלי התגרשו לפני 14 שנה (היום אני בת 18) בילדות שלי הוא לא נוכח, אמא שלי הייתה נשואה בעבר והוא נפטר ממנו נולדו אח שלי ושלוש אחיות שלי ואבא שלי הוא בעלה השני שממנו אני נולדתי ואחותי הקטנה...
לא הייתה לי ומעולם לא תהיה לי דמות אב מגיל קטן ועד עכשיו אני שומעת את האחיות שלי ואת אמא שלי משפילות אותו ואומרות לי "**** הוא לא עשה בשבילך כלום! לא אכפת לו ממך!"
בגיל 3 הכרתי את החברה הכי טובה שלי עד עכשיו... ולמרות כל שנות החברות היא לא יודעת כלום על מה שעברתי, עוברת ואעבור...
בתקופת הגן הכל היה בסדר הייתי ילדה שמחה, תמימה אבל עם השנים התמימות נהרסה...
בגיל 9 פאקינג גיל 9! שיחקתי לי בחוץ בשכונה עליתי הביתה קצת מאוחר הגעתי לבניין ובקומה השנייה ראיתי איש לא מוכר אני בחיים לא אשכח את הפרצוף שלו ואת בגדיו הוא לבש מכנס ג'ינס וחולצה שחורה הוא שאל בת כמה אני וכמה אני שוקלת אני שלא הבנתי עניתי ולפתע הוא הרים אותי ואמר "את קלה!" שתקתי... והוא אמר "תשכבי על המדרגות" שכבתי ללא ידיעה מה הולך לקרות הוא הוריד את מכנסיי ופשוט... טוב את בטח תביני מה קרה מכאן, חזרתי הביתה ועדיין לא הבנתי מה קרה הרגשתי מוזר, הרגשתי מלוכלכת נכנסתי להתקלח ולא הבנתי שנאנסתי...
עם השנים התחלתי להדרדר בכיתה ו' התחברתי למישהי ששכנעה אותי לגנוב, התחלתי לגנוב מאמא שלי כסף והיא כמובן בסופו של דבר הבינה לאן הכסף נעלם... יום אחד שחזרתי הביתה ראיתי שהיא חיכתה לי עם המבט שלה הבנתי שמשהו קרה נכנסתי הביתה ובלי שהספקתי לומר משהו מצאתי את עצמי בוכה על הרצפה אלו היו מכות מכות שבחיים לא חשבתי שאקבל, מכות שהשאירו לי צלקות על הגוף וצלקות בלב...
הגעתי לתיכון... הייתה לי שם חברה נורא טובה שבמקרה היא גם דודה שלי אמא שלי שנאה אותה מבלי שום סיבה היא שנאה אותה כמו שהיא שנאה את כל חברותיי... ערב אחד החלטתי לצאת איתה אז יצאתי ישבתי איתה והיה לי נורא כיף אמא שלי גילתה ושחזרתי הביתה בשעה קצת מאוחרת היא התחילה לצעוק עלי שהדרדרתי נהייתי זונה נהייתי המשרתת שלה ואז היא פשוט התחילה להרביץ לי היא דחפה אותי על הספה ובעוד אני בוכה היא פשוט מקללת ומכה באכזריות...
עם השנים "התרגלתי" למכות כמעט בכל יום הייתי יושבת במקלחת ותוהה "למה אני?" הייתי יושבת על הרצפה ומנסה לחנוק את עצמי ההתעללות הפיזית והנפשית לא הפסיקה במקום להנות משנותיי בתיכון סבלתי סבלתי כל כך כל יום הייתי יוצאת עם חיוך מזויף על הפנים וחוזרת הביתה עם פחד בעיניים חשבתי לברוח אבל לא היה לי לאן יום יום הסתכלתי על החברות שלי ועל המשפחות המדהימות שיצא לי להכיר וקינאתי כל כך עד עכשיו אני שואלת את עצמי "למה לי יצאה אמא מכה ואבא שחושב שכל מה שאני רוצה ממנו זה כסף?!"לפני כמה שנים התחלתי לכתוב כל מיני סיפורים קצרים ואכזריים בעיקר על התאבדות והטרדות... קיבלתי תגובות מדהימות וסוף סוף עלה לי חיוך ענקי על הפנים כי הבנתי שסוף סוף מצאתי עוד אנשים כמוני...
החיים שלי דפקו אותי ואני דפקתי אחרים אני שונאת את ההורים שלי, אני בחיים לא אשכח את המכות, ההשפלות והבכי שהיה מרטיב את הכרית כל לילה אני כותבת לך את זה עכשיו ובוכה כמו משוגעת בגלל שחזרתי לעבר שממנו אני מנסה לברוח כל כך הרבה זמן... אבל מצד שני אני שמחה שיצא לי לשתף אותך ואת הגולשים בסיפור שלי אולי זה לא קשור לשאלה אבל יצא לי לענות ואולי אפילו לעזור להמון גולשים שרצו להתאבד באתר ופשוט חשוב לי להעביר להם שלא משנה כמה קשה אסור לנו לוותר, זה בסדר להראות חולשה אבל לא לפנות לפגיעה עצמית או התאבדות אל תהיו טיפשים ותחזרו על הטעויות שלי אולי קשה להאמין אבל הכל בחיים האלה קורה לטובה גם אם זה לא נראה ככה! אני היום בת 18 עדיין עוברת התעללות אבל אני מנסה כמה שיותר לחייך למרות שקשה!

האמת שהחיים שלי יותרמארוכים כל מה שכתבתי למעלה בכללי כזה.. היו לי המון משברים מבחינה חברתים חשבצי המון על להתאבד עוד מכיתה ד היום אני כבר לא חושבת על זה תמיד שאני מרגישה עם עצמי אני שומעת שירים הולכת לישון קוראת ספרים הולכת לים יושבת יחד עם המוזיקה..
אני לא ילדה מקובלת אבל הרבה אוהבים להיות איתי משום שאני הומורוסטית מצחיקה זורמת (עד גבול הטעם הטוב)!
מבחינה חברתית תמיד חלמתי על החברה הטובה שתבוא אלי ואני אליה אבל ניפגעתי כל כך המון מבחינה חברתית שאני לא מאמינה בחברויות אצלי קשר בין בני אדם מתבסס על שיחה של שלום שלוםמה קורה מהחדש וזהו אני יותר קל לי להתחבר לבנים שיודעים עלי כמעט הכל אבל לא יודעים עלי בעצם כלום
אני נהנת מלשבת ולהעביר צחוקים בחברת גברים מאשר עם נשים.. פה ושם שיש משהו חדש אני משתפת פעולה..
ונחזור לעניין החברתי לא הייתי ילדה מקובלת וביסודי היינו 3 חברות אני +שתיים אחרות שכל הזמן חיפשו איך לריב איתי ואיך להרביץ לי ומה לא.. זה הגיע למצב שהייתי מתחבאת בסיום הלימודים בשירותי הבנות בבית הספר או שהייתי עושה עיקוף ומטפסת על הגדר כדי לצאת מהבית ספר מכייון שהבנות האלו כל הזמן אימו להרביץ לי בסוף כל יום פעם אחת הן אפילו באו ודפקו לי את הראש בקיר בטענה שהצצתי להן לשירותים מה שלא נכון בכלל.
היום אני לא בקשר עם אפאחד מהיסודי ולא מעוניינת בקשר עם אפ אחד.. אני לא מאמינה בחיי חברה למרות שאני מאוד חברותית אבל לא סןמכת על אפ אחד.. אני לרוב מדברת קצר ולעניין ולא מסביב הנושא שיחה הפחד שלי זה לאבד את מי שחשוב לי חסושלטם
אני כבר 6 שנים גרה בעיר אחרת מצאתי חיי חברה אחרים לרוב אניבבית כי אנח לא אוהבת להסתובב בחוץ...
פה ושם היו לי חברים מכל החברים שלי אני בקשר עם שניים באופן קבוע.. והשלישי פה ושם חופר לי שנחזור להיות יחד למרות שזה לא יקרה רק מהחיים שלי אפשר לעשות סרט ולכתוב ספר...
מה שלא אמרצי אני בת שנייה מתוך כמה אחים /אחיות אחים שלי הם החברים הכי טובים שלי אין מישהו שאני אוהבת יותר מהם... הם הסיבה להשכמה שלי בבוקר.. אני כמו אימא שלהם איך שאני באה הם רצים אלי..
קיצןר חיים דיי מעניינים יש לי..

אני נהנת מהחיים ומאמינה במשפט חלק מהחיים הם סיטואציות שמעמידות אותך במצב התמודדות ואתה צריך לבחור לאן אתה לוקח את ההתמודדויות

נולדתי ב2001
אין לי דברים מיוחדים עד כיתה ג.
כיתה ג- הכרתי חברה חדשה, היה לה כלב חמוד. גיליתי שבן אדם מאוד קרוב אליי חולה בסרטן