15 תשובות
זו מחשבה רחוקה מידי
אתה ככ משועמם שהגעת למחשבות האלה ;)
אתה ככ משועמם שהגעת למחשבות האלה ;)
שואל השאלה:
לא, פשוט משאני ילד קטן היו לי סיוטים מהמוות וזה היה הפחד העיקרי שלי ואז הבנתי שאין לי מה לפחד מזה אבל חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שאנחנו פשוט סוג של נאבד אי שם בהיסטוריה
לא, פשוט משאני ילד קטן היו לי סיוטים מהמוות וזה היה הפחד העיקרי שלי ואז הבנתי שאין לי מה לפחד מזה אבל חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שאנחנו פשוט סוג של נאבד אי שם בהיסטוריה
אנונימי
this is the shity life you have..
אבל אתה צריך להבין שלא כל כך משנה מה אחרים חושבים זוכרים בלה בלה בלה.. חשוב הרבה יותר אם כשתסיים את החיים שלך תהיה מרוצה ותדע שעשית כמו שרצית ולא מה שאנשים אחרים יחשבו או לא יחשבו..
אבל אתה צריך להבין שלא כל כך משנה מה אחרים חושבים זוכרים בלה בלה בלה.. חשוב הרבה יותר אם כשתסיים את החיים שלך תהיה מרוצה ותדע שעשית כמו שרצית ולא מה שאנשים אחרים יחשבו או לא יחשבו..
אז תפתח את המחשבה למשהו טוב האממ גם לי הייתה את המחשבה הזאת שאני ישכח מההיסטוריה תוך 30 שנה אחרי שאני ימות אז תנסה להאמין שאתה לא מת.. אתה עובר למקום אחר בעולם המשך הלאה.. ותנסה לרוץ עם המחשבה הזאת ותאמין בה גם אם זה אומר להאמין בשקר
שואל השאלה:
אני יודע.
אבל זה לא מציק לכם שהצאצאים שלכם לא ידעו שהייתם קיימים בכלל או שאף אחד לא יזכור אותך או את המעשים שלך?
אני יודע.
אבל זה לא מציק לכם שהצאצאים שלכם לא ידעו שהייתם קיימים בכלל או שאף אחד לא יזכור אותך או את המעשים שלך?
אנונימי
לא... מה אכפת לך מה יהיה בעוד מאה שנה? אתה במילא לא תהיה שמה.. תתרכז בעכשיו ובעיקר. לא בעתיד הרחוק..
שואל השאלה:
אני טיפוס כזה.. לצערי אבל גם למזלי..
אני טיפוס כזה.. לצערי אבל גם למזלי..
אנונימי
אם אתה אדם מאמין- אנחנו חיים כי יש איזשהו משהו שרק אתה יכול להוסיף לעולם הזה ולתיקון שלו, ככה שזה באמת לא משנה אם אחרים יזכרו את זה או לא.
אם אתה לא מאמין- איזו ברירה אחרת יש לך? נניח ולא יזכרו- אלו החיים היחידים שאי פעם יהיו לך, אז למה זה משנה אם יזכרו אותך או לא?
אם אתה לא מאמין- איזו ברירה אחרת יש לך? נניח ולא יזכרו- אלו החיים היחידים שאי פעם יהיו לך, אז למה זה משנה אם יזכרו אותך או לא?
אני מזדהה. המחשבה המנחמת שהיא גם די מציאותית זה לחשוב שימצאו דרכים להאריך את תוחלת החיים ואז נחייה הרבה יותר.
תהיה מפורסם בחו"ל וכולם ייזכרו אותך להמון שנים...
את מייקל ג'קסון אנחנו עדיין זוכרים xd
את מייקל ג'קסון אנחנו עדיין זוכרים xd
אתה מזכיר לי את אנסל מהסרט אשמת הכוכבים, זה היה הפחד שלו לפני שהוא מת.
ככה זה החיים
המשפחה והחברים וכל מי שהכיר אותך יזכרו אותך לתמיד
ככה זה החיים
המשפחה והחברים וכל מי שהכיר אותך יזכרו אותך לתמיד
שואל השאלה:
i love to help
חחח זה בדיוק מה שידידה שלי אמרה לי
i love to help
חחח זה בדיוק מה שידידה שלי אמרה לי
אנונימי
אני חושב אותו דבר.. אבל אני מצאתי דרך שיזכרו אותי אני רוצה להיות זמר גדול זה המטרה שלי בחיים!
אז אתה צריך לעשות משהו שכולם יזכרו אותך בהצלחה
אז אתה צריך לעשות משהו שכולם יזכרו אותך בהצלחה
אנונימי
מזכיר לי קטע מאשמת הכוכבים של ג'ון גרין:
לא דיברנו שוב עד שפטריק אמר, "אוגאסטוס, אולי תרצה לחלוק עם הקבוצה את הפחדים שלך."
"הפחדים שלי?"
"כן."
"אני פוחד לשקוע בתהום הנשייה," הוא אמר בלי להסס. "אני פוחד מזה כמו שהעיוור מהפתגם פוחד מהחושך."
"מוקדם מדי," אמר אייזק בחיוך עקום.
"זה היה חסר רגישות?" שאל אוגאסטוס. "לפעמים אני ממש עיוור לרגשות של הזולת."
אייזק צחק, אבל פטריק הרים אצבע מוכיחה ואמר, "אוגאסטוס, אנא ממך. בוא נדבר עליך ועל המאבקים שלך. אמרת שאתה פוחד להישכח?"
"אמרתי," ענה אוגאסטוס.
פטריק נראה אבוד. "מישהו, אה, אולי מישהו רוצה להשיב לזה?"
לא ביקרתי בבית ספר רגיל כבר שלוש שנים. ההורים שלי היו שני החברים הכי טובים שלי. החבר השלישי הכי טוב שלי היה סוֹפר שבכלל לא ידע שאני קיימת. הייתי בנאדם די ביישני - לא מהסוג שמרים את היד.
ובכל זאת, רק הפעם, החלטתי לדבר. חצי הרמתי את היד ופטריק, בהתלהבות ניכרת לעין, אמר מיד, "הייזל!" אני בטוחה שהוא הניח שאני סוף־סוף נפתחת. הופכת להיות חלק מהקבוצה.
הסתכלתי על אוגאסטוס ווטרס והוא הסתכל עלי בחזרה. אפשר היה כמעט לראות דרך העיניים שלו, מרוב שהן היו כחולות. "יגיע זמן," אמרתי, "שבו כולנו נהיה מתים. כולנו. יגיע זמן שבו לא יישאר אפילו בן אנוש אחד שיזכור שמישהו אי-פעם היה קיים או שהמין האנושי עשה אי-פעם משהו. אף אחד לא יישאר לזכור את אריסטו או את קליאופטרה, שלא לדבר עליך. כל מה שעשינו ובנִינו וכתבנו וחשבנו וגילינו והמצאנו יישכח, וכל זה" - הצבעתי סביבי בתנועה מקיפה - "יהיה לשווא. אולי הזמן הזה יגיע בקרוב ואולי רק בעוד מיליוני שנה, אבל אפילו אם נשרוד אחרי קריסת השמש שלנו, לא נצליח לשרוד לנצח. הזמן היה קיים לפני שבעלי החיים הראשונים פיתחו תודעה והזמן ימשיך להתקיים גם אחריהם. ואם הצלילה הבלתי-נמנעת של האנושות אל תהום הנשייה מטרידה אותך, אני מציעה לך להתעלם מזה. אלוהים יודע שזה מה שעושים כל יתר האנשים".
בכול אופן, אנשים שקרובים אליך יזכרו אותך, המשפחה שלך תזכור אותך, הילדים העתידיים שלך יזכרו אותך, ויספרו לילדים שלהם על הסבא שנפטר ואיזה אדם טוב הוא היה. אני חושבת שמספיק להיזכר בהיותך בנאדם טוב.
יש לי סבא רבה, שנפטר הרבה לפני שנולדתי, ואני יודעת מי זה ושמעתי סיפורים עליו ועבר מאז שהוא נפטר קצת פחות ממאה שנים.
וגם, עושים לבנאדם אזכרה פעם בשנה כדי, כשמה כדי לזכר אותה ולכבד אותו.
ובשביל מה אנחנו חיים?! בשביל עצמנו, בשביל הווה, לכול אחד יש תפקיד פה. זאת דיי "שטות" לומר אין טעם לחיים כי אף אחד לא יזכור אותך. אז אתה לא מוצא טעם בחיים, רק בגלל שבעתיד אנשים שאתה בכלל לא תכיר לא יכירו בך שחיית?! וכמו שאמרתי המשפחה כן תזכר, לדעתי.
ואם אתה מאמין ב-ד' אתה יכול לדעת ולחשוב שאנחנו חיים בשביל העולם הבא...
לא דיברנו שוב עד שפטריק אמר, "אוגאסטוס, אולי תרצה לחלוק עם הקבוצה את הפחדים שלך."
"הפחדים שלי?"
"כן."
"אני פוחד לשקוע בתהום הנשייה," הוא אמר בלי להסס. "אני פוחד מזה כמו שהעיוור מהפתגם פוחד מהחושך."
"מוקדם מדי," אמר אייזק בחיוך עקום.
"זה היה חסר רגישות?" שאל אוגאסטוס. "לפעמים אני ממש עיוור לרגשות של הזולת."
אייזק צחק, אבל פטריק הרים אצבע מוכיחה ואמר, "אוגאסטוס, אנא ממך. בוא נדבר עליך ועל המאבקים שלך. אמרת שאתה פוחד להישכח?"
"אמרתי," ענה אוגאסטוס.
פטריק נראה אבוד. "מישהו, אה, אולי מישהו רוצה להשיב לזה?"
לא ביקרתי בבית ספר רגיל כבר שלוש שנים. ההורים שלי היו שני החברים הכי טובים שלי. החבר השלישי הכי טוב שלי היה סוֹפר שבכלל לא ידע שאני קיימת. הייתי בנאדם די ביישני - לא מהסוג שמרים את היד.
ובכל זאת, רק הפעם, החלטתי לדבר. חצי הרמתי את היד ופטריק, בהתלהבות ניכרת לעין, אמר מיד, "הייזל!" אני בטוחה שהוא הניח שאני סוף־סוף נפתחת. הופכת להיות חלק מהקבוצה.
הסתכלתי על אוגאסטוס ווטרס והוא הסתכל עלי בחזרה. אפשר היה כמעט לראות דרך העיניים שלו, מרוב שהן היו כחולות. "יגיע זמן," אמרתי, "שבו כולנו נהיה מתים. כולנו. יגיע זמן שבו לא יישאר אפילו בן אנוש אחד שיזכור שמישהו אי-פעם היה קיים או שהמין האנושי עשה אי-פעם משהו. אף אחד לא יישאר לזכור את אריסטו או את קליאופטרה, שלא לדבר עליך. כל מה שעשינו ובנִינו וכתבנו וחשבנו וגילינו והמצאנו יישכח, וכל זה" - הצבעתי סביבי בתנועה מקיפה - "יהיה לשווא. אולי הזמן הזה יגיע בקרוב ואולי רק בעוד מיליוני שנה, אבל אפילו אם נשרוד אחרי קריסת השמש שלנו, לא נצליח לשרוד לנצח. הזמן היה קיים לפני שבעלי החיים הראשונים פיתחו תודעה והזמן ימשיך להתקיים גם אחריהם. ואם הצלילה הבלתי-נמנעת של האנושות אל תהום הנשייה מטרידה אותך, אני מציעה לך להתעלם מזה. אלוהים יודע שזה מה שעושים כל יתר האנשים".
בכול אופן, אנשים שקרובים אליך יזכרו אותך, המשפחה שלך תזכור אותך, הילדים העתידיים שלך יזכרו אותך, ויספרו לילדים שלהם על הסבא שנפטר ואיזה אדם טוב הוא היה. אני חושבת שמספיק להיזכר בהיותך בנאדם טוב.
יש לי סבא רבה, שנפטר הרבה לפני שנולדתי, ואני יודעת מי זה ושמעתי סיפורים עליו ועבר מאז שהוא נפטר קצת פחות ממאה שנים.
וגם, עושים לבנאדם אזכרה פעם בשנה כדי, כשמה כדי לזכר אותה ולכבד אותו.
ובשביל מה אנחנו חיים?! בשביל עצמנו, בשביל הווה, לכול אחד יש תפקיד פה. זאת דיי "שטות" לומר אין טעם לחיים כי אף אחד לא יזכור אותך. אז אתה לא מוצא טעם בחיים, רק בגלל שבעתיד אנשים שאתה בכלל לא תכיר לא יכירו בך שחיית?! וכמו שאמרתי המשפחה כן תזכר, לדעתי.
ואם אתה מאמין ב-ד' אתה יכול לדעת ולחשוב שאנחנו חיים בשביל העולם הבא...
אני מאחל לך שיזכרו אותך, אבל גם אם לא יזכרו אותך אתה תהיה מת לא יהיה לך אכפת
באותו הנושא: