מה יקרה לי אם אני אשמור את הכאב בפנים ולא ישתף? קשה לי לשתף

מתישהו כולך תתנפחי עד שבסוף תתפוצצי

זה יהרוס אותך לאט לאט.. אם בא לך לפרוק אני בפרטי..
אסור להשאיר בבטן, זה רק יחמיר.

זה יצטבר בפנים ואז תרגישי הרבה יותר רע

זה כל כך נאגר שזה אוכל אותך מבפנים.
אני פה אם את רוצה לשתף

אי אפשר לשמור דברים כאלה בבטן יותר מדי, מתישהו תהיי צריכה לספר למישהו, תנסי לשתף. את צריכה לפרוק ולהוציא את זה

את תרגישי רע בכללי, זה עוזר לפעמים לשתף, אם את לא רוצה לספר למשהו את תמיד יכולה לכתוב יומן ולכתוב על ההרגשות שלך, מה קרה וכ"ו ואז מקסימום להשמיד את זה.
או סתם לכתוב על דפים ואז לזרוק או משהו.

אחד מהדברים הבאים-מניסיון אישי:
-תתפוצצי בסוף ותספרי את הכל, אפילו לאנשים שלא מגיע להם לדעת- לגמרי בטעות.
-תשקעי בדיכאון חמור יותר ככל שיעבור הזמן.
-תמנעי מאחרים לעזור לך וכך תשקעי ביותר ויותר בעיות.
-תהפכי לקרירה ותוקפנית יותר.
-תרחיקי את כולם ממך, מרוב מרירות.

גם אני ככה.. אז אני מציירת משהו וזה עוזר לי טיפה..

למרות שאני רק בת 12, נסי לקרוא את הסיפור שלי, אולי זה יעזור לך (כנראה, הוא מילא נשמע ממש שטותי.).

כשהייתי ביסודי הייתי ילדה נורא מדוכאת, הייתי עצובה כל היום וזה היה כאילו ענן שחור רדף אחרי. פשוט היה לי נורא רע. זה לא היה קשור לכמות חברים, או חרם וכל זה, היתה לי כמות חברים לא כזו רעה.. אבל היה לי רע כי הייתי מאוהבת באיזה ילד אחד מכיתה ב, בכיתה ב תמיד הצקתי לו, סתם התחשק לי.. בכיתה ד הבנתי למה. הוא מצא חן בעיני.. עכשיו אני לא בדיוק יודעת למה הייתי כזו עצובה, אבל הייתי תמיד מסתגרת בחדר שלי ושומעת מוזיקה. חיפשתי כל מני דברים באינטרנט ומצאתי את סטיפס. ראיתי שמלא כותבים כאן בעיות שלהם, אז חשבתי למה שאני לא ינסה.. גם ככה לא היתה לי תקווה רבה. כתבתי, וניסו לעודד אותי (הייתי בכיתה ו). חלק אמרו לי להמשיך הלאה כי זה רק עשה לי רע, אבל היה לי קשה. עכשיו עליתי לחטיבת ביניים, ויכשיו אני מרגישה ממש מעולה, כל יום יש לי את החיוך הכיענק שאת יכולה לדמיין על הפנים (אבל לא ברמה של ליצן קריפי, כן?) ואני צוחקת כל כך הרבה שאני באה הביתה עם כאב בצד (בחלק של המותניים). ואפילו אני קצת מחבבת ילד אחר xd

ועברתי הלאה כי המון אנשים בסטיפז אמרו לי, ניסיתי כל הזמן לשכוח אבל חשבתי עליו פשוט כל הזמן, 24/7.
יש אנשים טובים בסטיפס. לא הייתי יכולה להיות כמו שאני כרגע בלעדיהם.

הייתי יכולה להמשיך להיות ילדה עם ענן שחור שבקושי 2 ילדים יודעים מה השם שלה.
אבל זה ממש לא ככה עכשיו, ואני לא יודעת איך להוקיר תודה לאלה שעזרו לי פה.

תנסי לכתוב כאן הכל, דרך אנונימית.
את יודעת כמה זה עזר לי (:?
אצלי פשוט לקח זמן לתשובות להפוך למציאות.


~סורי על התשובה הארוכה~
~דרך אגב, יש בתשובה הזו מסיבת מינוסים להייטרס, זרמו~

אני היתה זו שכתבה את הסיפור הארוך הזה.
אם באלך לכתוב לי משהו או לשאול בפרטי, אני כאן (:
|
v