מה אתם חושבים על הסיפור שלי? (בתגובות)

למה לא סיפרת?

שואל השאלה:

קשה לי, מבחינה כלכלית רגשית וחברתית.
אני לא יודעת מי אני, עדיין לא מצאתי את קלאו האמיתית.
האם אני בכלל אוהבת אנשים?
,,,
קצת מצחיק ששואלת הילדה שקינתה את עצמה לפני כ-5 שנים "חברותית"
כן, היו לי המון חברות. כי אז לא היו לי דאגות.
,,,
,,,
,,,
יושבת לי עכשיו ב2015 ושואלת את עצמי, האם חשבת שככה יראו חייך? שככה יראה היום יום שלך?
,,,
תמיד היו לי ציפיות וגם עכשיו יש לי ציפיות, לעתיד.
אני כאן ועכשיו רק בזכות הציפיות שלי.
אך כמה אפשר עוד לחכות? האם עכשיו הוא העתיד?

,,,

2 בלילה, אמא יושנת ואני שוכבת על מיטתי כותבת וכותבת מה עובר על נפשי. קצת קשה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אז פשוט אני אנחית את זה בבום אחד ונגמור תסיפור.


אין לי חברות.

כן, זה הדבר הראשון שמעיק עלי.
האם זה טוב או רע? אני שואלת את עצמי
,
,
עכשיו אני מתחילה לבכות, כנראה שזה לא מאושר. וכפי שזה נראה אז זה רע.
,
,
אני כל כך לא רוצה ללכת מחר לבית הספר שלי.
לא כי אני שונאת ללמוד. זה דווקא החלק האהוב עלי. אבל החלק השנוא יותר מתגבר עלי.
וזה הילדים!
אני מרגישה מלא אנרגיות, שחונקות אותי וגורמות לי לאי נוחות. הקומפורט זון שלי זה הבית.
אני מרגישה טוב בבית אך לפעמים תוקף אותי מין תחושת בדידות.

,
"מה קורה?" היא שואלת. אני אומרת "הכל טוב מה איתך?" כמובן שאני משקרת כי זה לא האדם המתאים בשבילי לשפוך את נפשי אליו. לפחות כך אני מרגישה.
.
ואז כל אחת הולכת לדרכה. לא שבאמת אכפת לי מה שלומה כמובן. כמו שציינתי מקודם. אני לא אוהבת בני אדם.
לא ידעתי את זה תקופה ארוכה... עד שבסוף דפדפתי בגוגל וגיליתי את ה"מחלה" שאני נמצאת בה.
אני נמנעת מקשר עם בני אדם. ממגע. מדיבור. ומנסה כמה שיותר "לברוח" מהם.
.
.
שוב מציפות אותי דמעות. אני מרגישה בודדה.

במשך תקופה של 5 שנים פיתחתי את ה"מחלה".
.
הכל התחיל מזה שעברנו דירה.
הגעתי לבית הספר החדש, התיישבתי בכיתה והרגשתי לא קשורה לשם, הרגשתי ש.. תוציאו אותי מפה.
הסתכלתי מסביבי וכולם היו כההי עור. הרגשתי שהם לא מהעולם שלי. במשך חצי שנה של "למידה", לא זכור לי שהיו לי חברות שם.

עכשיו הפחד התחיל!
הפחד של להיות לבד או להיות בלי חברות.
התחלתי לא ללכת לבית הספר, הברזתי כל הזמן וכמובן תמיד שיקרתי למחנכת שלי בקשר להברזות, היא כבר הייתה עצבנית עלי ברמות. טוב העיקר שזה עבר.



עליתי לכיתה ז'. פגשתי כמה חברות. הכל טוב ויפה. עד ש..
התיישבתי ליד ילדה אחת שנראתה תמימה ויפה מאוד. התחלתי לדבר איתה והתחברנו ישר וצחקנו כל הזמן בשיעורים. נהפכו לחברות של 3 שנים. הבעיה ששנאתי אותה כל התקופה אך גם אהבתי אותה. אבל תמיד אצלי השנאה זה יותר מתגבר עלי.
טוב אז ככה. חשבתי לעצמי למה אני צריכה להיות השפוטה שלה לעזאזל? כי באמת הרגשתי ככה כל התקופה שלנו ביחד כחברות. והסביבה גם הבחינה בזה.
אז החלטתי לנתק איתה קשר בבת אחת. כמובן שהיה המון בכי בצד השני אך זה לא הזיז לי כי אני אגואיסטית:)

שוב בית ספר חדש, פרצופים חדשים,
התחברתי עם ילדה נחמדה שהיו לי כמה תחומי עיניין משותפים איתה.
עדיין היו לי בעיות של הגעה לבית ספר באופן סדיר. יום אחד לא באתי לבית ספר עד שזה נמשך עד סוף השנה.
נתקתי קשר איתה,
נכנסתי לדיכאון. עליתי 4 קילו. טוב זה לא כזה משמעותי כי ההורים שלי לא שמנים.
ואין לי כל כך נטייה להשמנת יתר. יש לי קצת משקל עודף. ונכנסתי קצת לכושר. והתחלתי דיאטות.
אחר כך יום אחד נכנסתי לסטיפס והכרתי שם ילדה אחת שהייתה גם בעיניין של דיאטות והרזיה אז כמה זמן של דיבורים בסטיפס הצעתי לה שנעבור לווצאפ. דיברנו גם שם ואז היא הציעה לי לעבור לקבוצה של כל הבנות שגם רוצות לרדת במשקל. כמובן שהסכמתי. הקבוצה הראשונה שהייתי בה היי פעם.
הכרתי שם בנות מאוד נחמדות וכל כך התחברתי אליהן. ואז עברנו כולנו ביחד לקבוצה יותר גדולה שמכילה גם בנים, כל זה קרה בחופש הגדול ה-2014.
כולנו דיברנו וצחקנו מלא ועשינו כל הזמן לילה לבן. ובאמת נהנתי כל כך שלא הרגשתי כבר לבד.
,
,
אבל אני לבד זאת המציאות.

ואז החלפתי פלאפון ומאז אנחנו כבר לא בקשר.

לא נפגשתי בתקופת החופש עם אף אחד ותמיד קינאתי באנשים שיש להם חברים וכמובן שגם עכשיו אני מקנאה בהם.
אני כל כך לא בנויה לחיים האלה!
אני ילדה שקטה וביישנית, אם אף אחד לא שואל אותי משהו, ציוץ אני לא יוציא!
אני סוג של אדישה תמיד בתשובות שלי שזה ממש לא אני כשאני בבית. קשה לי להביע רגשות מול אנשים. חוץ מאמא שלי.
הלוואי שיהיה לי תביטחון להשיג חברים ושיהיה לי תאהבה הזאת באנשים ושאני אתחיל לסמוך יותר באנשים:)



משפחה, כן זה דבר שני.
אני לא אוהבת את.. פתאום תוקע השיר alive של סיה את מחשבותיי.
השיר שכל כך מדבר אליי.
,
,
אז ככה.. אני לא אוהבת את המשפחה שלי.
אני אחת כזאת ששומרת טינה. ובואו נגיד שלכל החיים.
,
נתחיל באמא..
+

אני אח שלי ואמא שלי גרנו לנו בשקט הכל טוב ויפה.
הייתי אז בת 5.
יום אחד נרדמתי לי בסלון. ואז התעוררתי וקראתי לאמא שלי. היא לא באה. קמתי וחיפשתי אותה, היא לא הייתה בבית. נכנסתי להתקף פאניקה רצתי לעבר הדלת ופשוט דפקתי בדלת בכל כוחי בכיתי וצרחתי.
לא הייתי רגילה לזה שאמא לא בבית.
,
ואז אני שומעת שהדלת נפתחת ואמא נכנסת.. שיכורה:/
היא אמרה שהיא הייתה בדלת שממולנו ששם גרים החברים של אח שלי ושלי והחברים של אמא.

.
.
השעה 2:15 לא יושנת, מחר בית ספר. אך חשוב לי להוציא את נפשי על כתיבה כי רק בלילה הראש פועל הכי טוב.

נמאס לי להרגיש לבד. להיות לבד.


ואז התחלתי לראות שאמא שלי תמיד שותה והיא כמובן הייתה מובטלת.
.
עברנו דירה אך שם האבא הצטרף.

ביום הראשון של המעבר דירה ראיתי 3 פחיות בירה שכמובן שאמא שלי שתתה אותם.

עברו ימים...
היו לי המון חברות. כל יום כמעט יצאתי ותמיד מצאתי איפה להיות. אז גם לא היה את עידן הטכנולוגיה המתפרצת.

בחיים שלי לא הרגשתי לבד. אפילו לא ידעתי מה זאת ההרגשה הזאת.

וואיי זה מ ה מ ם

וואו את מוכשרת!