מה הדבר הכי אכזרי שעשו לכם ואיך הגבתם?

קשרו אותי לעץ והרביצו לי במשך שעה עם מקלות, אבנים, ועוד... אחרי זה תלו עלי שלט"כאן ילד מפגר ועזוב, גם אבא שלו עזב אותו אנא, הכאיבו לו"איך הגבתי.. בכיתי (?) ואחרי זה שיניתי תדמית

לא הייתי מגדירה אכזרי אבל זה מה שעלה לי כרגע

כשהייתי בכיתה ה' המחנכת שלי ידעה על המצב החברתי הלא ממש טוב שלי, והיא פשוט אמרה לילדה המקובלת בכיתה להיות כמה שיותר איתי כדי שאצליח להיות פתוחה עם אחרים.
והיא לא עשתה את זה, כי כולם מקיפות אותה:d

מצאתי את זה כמשפיל מידי, ופשוט שתקתי.

שואל השאלה:
הזה שרשם שהרביצו לו וקשרו אותו לעץ
זה אמיתי?

לצערי כן... לפחת לפי מה שאני יודע בזמן שעוד הייתי בהכרה...

יש כמה אבל בחרתי את זה שקל לי לדבר עליו.
נתחיל מחחח כרקע הרבה חח
לי יש התקפי צחוק ובכיתה ח הייו כמה בנים שהצחיקו אותי ואת חברה שלי
הם ראו שאני מתה מצחוק והמשיכו
חברה שלי שמה תיק על הפנים ואני לצערי לא
הבקיצור כולם הסתכלו ואחת מהן פתאום יאא דניאלה את בוכה?-.
וזה היה מביך כי כולם הסתכלו עלי וחלק התחילו להתסכל עלי כמו מוזרה
חשוב להדגיש שהייתי ביישנית מתהה פעם אז כן

במשך שש שנים עשו עלי חרם, וגם שלושת החברות שנשארו לי התייחסו אלי כמו אל זבל. ולגבי איך הגבתי- כהתחילו להתעלם ממני, התעלמתי מהם. השקעתי בלימודים, התחלתי לכתוב.

לא יכולה להגיד מה. אני יכולה להגיד שלא יכלתי להגיב, קפאתי במקום ולא יכלתי לעשות כלום.

שואל השאלה:
אנסו אותך?

הסתכלו לי בטלפון בתמונות של עירום ותמונות מביכות, לקחתי את הטלפון והם פשוט דחפו אותי ולקחו את הטלפון בחזרה.. הם פאקינג צחקו עלי, ושלחו את התמונות האלה לאחרים..
חח אבל למי אכפת סתם ילדים דפוקים שלא מענינים לי את התחת.

אולי, ואולי לא.
אני לא יכתוב את זה פה.

לא נראה לי הכי אכזרי, אבל ביסודי עשו לי גלח בגלל הכינים והלכתי עם כובע צמר לבית ספר, ובאיזה יום אחד ילד החליט להוריד לי את הכובע ובכיתי. לפחות היו רק כמה תלמידים בכיתה אבל עדיין מביך.

שואל השאלה:
את יכולה לדווח עליהם במשטרה זה גם פריצה וגם הפצת תכנים פורנוגרפיים של קטינים

עשו עלי חרם שנתיים..
הדבר הכי אכזרי בעולם זה שאני כבחורה נשית, מטופחת והכל.. התייחסו אליי כגבר.. הבנים פחדו ממני, הייתי אלימה ואגרסיבי.. מלאה...
בחצי כיתה ז' התחלתי לעשות שינוי, רזיתי, עשיתי לעצמי משימה לא לריב מכות עם בנים (אני לא ערסית או משהו אבל פשוט אני יודעת להגן על עצמי ויש לי פיוז קצר, תחשבו לבד את התוצאות... אגב עד עכשיו אני מצליחה)
עשיתי לעצמי משימות כמו לדבר יפה ולא לצעוק, לא להתלהם על בנים..
היה לי ממש קשה לשנות את התמיד הזאת, עברתי הרבה רגעי בכי ומשברים כח הרגשתי שלשנות את האופי שלי זה קורע חצי ממני וכאילו אני מדביקה חצי חדש..
ברוך השם היום אני רזה, אני חברה של כל הבנים ולא רבתי כבר שנתיים

קשרו אותי לעץ בכיתה וצילמו והעלו ליוטיוב, הייתי תמים מדי אז חשבתי שזה בצחוק, יום אחרי זה אבא שלי ראה את הסרטון ואתם בטח מנחשים איך הוא הגיב

אשתף את המקרים האחרים..
עשו עלי פעמים חרם ביסודי.. בגלל שמועות וריבים שבנות גרמו בגלל ריכולים
הרביצו לי ביסודי וגם בחטיבה סבלתי מאלימות פיזית אבל לא ממש חמורה מה שנקרא בקטנה
ירדו עלי מלאא עד כיתה ט
הביכו אותי והשפילו אותי על רקע מוצא מראה וכל דבר אפשרי
ירקו עלי
עברתי ילדות לא טובה..
הרבה חרדה חברתית... דיכאונות
והגבתי כמו כל בן אדם ביישן מאוד ורגיש... בכיתי הרבה.. נעלבתי מכל דבר.. מחשבות אובדניות... ובערך מכיתה י שהתחיל להיות יותר טוב לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי החלטות ששינו לי את החייםם מקצה לקצה

ניסו לאנוס אותי... נראה לי... הוא סך הכל תפס אותי בז'קט והתחיל לרדוף אחרי... ואני נתתי לו מכות רצח.

לא יודעת עד כמה אכזרי, אבל זה פגע בי מאוד.
לפני 3 שנים, בכיתה ו' היו חזרות למסיבת סיום לרקדנים ומי שלא רקד אז פשוט היה בכיתה (2 הכיתות היו ביחד באותה הכיתה) אז עברתי לכיתה השנייה כי שם כולם היו, ובאתי להיכנס ואז פשוט עמדו שם כמה בנים ואחד מהם עשה קולות של פרה וצחק, פשוט ברחתי משם חזרה לכיתה שלי כשהדמעות חונקות אותי עוד שנייה. כשהגעתי לכיתה פשוט בכיתי בטירוף.
אח"כ כנראה אמרו לו שאני בוכה אז הוא בא וניסה להתנצל, אבל אני עוד שנייה שפכתי עליו מים, צרחתי עליו והעפתי אותו משם.
זה ממש נחרט לי בזיכרון, אני בטוחה שהילד הזה לא זוכר אבל אני זוכרת טוב מאוד כל שנייה ממה שהלך שם.
גם האמת שלא הייתי שמנה אז בכלל, פשוט כל הבנות בכיתה היו מקל ואני שקלתי 50-55 לדעתי.
בכל מקרה, תשמרו על הפה שלכם ועל מה שיוצא ממנו כי אתם פשוט מעליבים מישהו ושוכחים מזה אחרי יומיים אבל לאותו ילד זה נחרט בזיכרון לנצח.

אחותי הקטנה משכה לי בשיער. איך הגבתי? דפקתי לה את הראש בקיר. (אמיתי!)

טוב אז כיתה יא-יב היו שנים שהביטחון שלי ירד בחצי, שילד ספציפי היה יורד עלי בכיתה, ופשוט נכנסתי לדיכאון, לא רציתי לאכול ולא רציתי להראות את פניי בבית ספר (אבל הייתי חייב כי לא יכול לפספס שיעור), אז כשחשבתי שנפטרתי מהעניין בסוף יא זה חזר אליי בתחילת יב, בדרך כלל אומרים ש-יב זאת השנה החוויתית ביותר של כל תלמיד תיכון, אני חושב שלא

הדבר האכזרי ביותר שעלה לי לראש כרגע, זה שמישהו מהכיתה שהוא הקראש שלי! קרא לי מכוערת והתרחק ממני. זה אולי נשמע כזה מגוחך יחסית לכל התגובות כאן, אבל לא מספיק הביטחון העצמי שלי בריצפה גם ככה, ולא מספיק מישהו קרא לי מכוערת בקטע רציני, זה עוד הקראש שלי! זה כואב. עברתי הרבה דברים לא נעימים בהרבה בחיים שלי, ומשום מה, זה הדבק הראשון שעלה לי לראש..

כיתה ד-ו.. בריונות
קיללו, השפילו, אפילו שרטו אותי עם סרגל וירד לי דם ובסוף כיתה ו הרביצו לי ועד היום יש לי מזה צלקת בבטן...
והגבתי בזה שעברתי בית ספר והיום אני בכיתה ט אבל זאת עדיין טראומה ואני פשוט לא מסוגלת להיות עם חולצות בטן\בגד ים כי אני מתביישת בצלקת

הייתי במגמת ספורט ובואו נגיד בלשון המעטה - הייתי גרועה. אף אחת לא הייתה רוצה להיות איתי בזוג \ שלישיה באימונים... המאמנת לא התחשבה בי בכלל. שתי בנות שהחשבתי חברות שלי לא רצו שאהיה איתן שלישייה באימונים כי זה "מעצבן" ( כשהיינו אמורות להיות זוגות ). או פעם אחת עד שמישהי שאלה אם היא יכולה להיות איתי בזוגות באימון, נטשה אותי כי מישהי אחרת ביקשה ממנה שהיא נחשבת יותר בדרג החברתי וכרגיל נשארתי לבד. ותמיד שעמדנו בתורות לשער היו בנות שביקשו ממני להחליף איתן מקום כי בא להן להיות עם הזוג\ שלישיה שלהן. פעם אחת כשלא ביקשו ממני להחליף מקום והגיע התור שלי, הילדה שהייתה אמורה להיות איתי קלטה את זה, עצרה והסתובבה לזאת שמאחוריה והחלו לריב מי תהיה איתי.
אולי זה לא כזה רציני כמו הסיפורים מעלי... אבל ממש הרגשתי דחויה.

וואו לא חסר, העלבות, מכות, חרם, הכל. דיכאון. רציתי להתאבד.

אני לא יודע מאיפה להתחיל כל החיים שלי אכזריים

ה"חברות" דחפו אותי והפילו אותי לרצפה כדי למשוך תשומת לב של כמה בנים שישבו בצד..
זה היה כיתה ח'.
והביטחון שלי היה בריצפה גם בלי זה... ולחרדה החברתית שלי זה לא ממש הועיל..
ו.. איך הרגשתי?
לא בכיתי.. איבדתי תחושה בגוף הרגשתי שאני הולכת להתעלף, החוורתי כמו סיד ורציתי שהאדמה תקבור אותי תחתיה... הייתי מעורפלת חוויתי דיסוציאציה בפעם הראשונה..

הייתי בצרפת עם חברה שלי ונכנסנו לחנות ממתקים יקרה הפלנו ביחד את הממתקים היא אמרה לי שנייה אני באה ברחה כשעוד היה אור בחוץ ואני נשארתי השאירה אותי מאחור.. הפקירה.. שילמתי 100 יורו על הכל עיכבו אותי שעה לבירורים ותבינו הייתי קטנה בת 10 איזה בירורים מה. צרפת לבד.. רצתי בוכה למלון בחושך כשנאבדתי אלף פעם ועוד כשהגעתי המאמנת שלי צרחה עלי למה יצאתי לבד בחושך..

כתבו לי על השולחן ביום שלא באתי
עדן השרמוטה המכוערת שדוחפת גרביים לחזייה בלורד בענק אחרי זה סיפרתי למורה והיא אשכרה אמרה לי למחוק את זה -,-

בכיתה ב כשהייתי ביסודי, כשהייתי בשירותים באו בנים מהכיתה שלי ושפכו עלי מים. משמה תפסו אותי ואז באו בנות והתחילו גם הן להשפריץ עלי מים וביחד כולם הרביצו לי. באותו יום הרביצו לי כל כך הרבה ילדים שאני לא יכול לספור אפילו.. שנים זה רדף אותי ורק לא ממזמן שחררתי מזה. עוד חוויה רצופת כאב מהיסודי שלי.

חבורת בנים תפסו אותי והתחילו להכות אותי, לא אפרט יותר כי די כואב להיזכר.

יש יותר מדי דברים משפילים וזה אחד מהם ו, אני לא כל כך הייתיי מגדירה הזה כאכזרי,
החונכת שלי שהייתה בכיתה ז' ששנה שעברה גם הייתה מורה שלי, שכמה ילדות מכיתה שלי חדרו לי לפרטיות לשרותים מכול מיני סיבות ואז, אני וותרתי להן, ואז הלכו התחינפו אלייה וזה, ואז היא נזפה בי וזה ולא התכוונו, ואז הסברתי לה שזה לא משהיא חושבת או משהן אומרות, ואז, הילדה השנייה בכתה מולי לשנייה ואז ספרה לה שבכתה ואז אמרה לה שלא כל כך להתחייס ושיש לי בעיה, וספרה בכיתה שזה משהיא אמרה לה, והרבה ילדים היו שם, ואז איזה ילד משכבה שאל מי והצביעה עלי, ואז הסתכל עלי ואז הלך..

אמרו לי...*** היית פעם חמודה, מה נהיה ממך עכשיו, מכוערת.
זה היה כל כך מעליב... וזה לא היה נכון! בכיתי בגללה המון... מכיתה א' עד כיתה ו'.
כל הזמן הילדה הזאת השפילה אותי... אוף, שונאת אותה!

הכרתי אותה בגן כשהיינו בנות שלוש. הייתי איתה בכל הגנים, באותה כיתה כל היסודי ואחרי זה גם עלינו לאותה כיתה בחטיבה. בכיתה ז' הפכנו לחברות הכי טובות פתאום. אהבתי אותה יותר מ-ה-כ-ל.
ככה במשך כל החטיבה, היא לא הייתה זזה מטר בלעדיי ולהפך. הכרנו בנות והפכנו לחבורה כזאת של אני והיא ועוד שתי בנות. (אבל החברות איתה הייתה הכי חזקה).
עלינו לתיכון וזאת הייתה הפעם הראשונה שלי להיות בלעדייה כי היא הלכה לכיתה אחרת.
יום אחד אחרי חצי שנה בתיכון, הלכתי לבית ספר והיא פשוט לא דיברה איתי. בלי שנריב, בלי כלום פשוט לא דיברה איתי.
בכיתי חודשים, חודשים שלמים. לפעמים בכיתי כל כך חזק שכשדיברתי לא יצא לי קול, בכיתי עד העדשות היו נופלות לי מהעיניים.
בחיים לא כאב לי ככה חזק. אני הרגשתי פיזית שהלב שלי כואב.
זה היה הדדבר הכי הכי הכי הכי אכזרי שעשו לי.

התעללו בי מינית מגיל מאוד קטן היו נוהגים להעניש אותי במין צינוק כזה ששמו אותי שם והייתי שם ימים שלמים הייתי מדברת עם עצמי הפכתי לאנורקסית כי כמעט לא אכלתי בגיל 14 ברחתי מהבית לחברה הכי טובה שלי לשנה שלמה אפחד לא ידע החלטתי לברוח גם ממנה כי ראיתי שהם סובלים ממני... בגלל שהותי בצינוק נדבקתי במחלת עור וגרתי ברחוב וביקשתי צדקה ואז הלכתי ללמוד ועכשיו אני עובדת אני בת 20 הכל התחיל מדבר קטן שהרס לי את החיים אני בריאה ומאושרת עם חבר.

התעללו בי שהייתי קטן

בערך בגיל 10 כמה ילדים ערביים תפסו אותי וכיבו עלי סיגריות ועזבו אני לא אפרט יותר מידי זה מעלה לי דברים של העבר ואני ממש לא רוצה לחזור לזה בעקבות זה

איך הגבתי? בכיתי ובעקבות זה אני ימני קיצוני מאוד

במסיבת סיום של כיתה ו ילד שהיו לי רגשות אליו פעם וחבר שלו בעטו בי מאחורה אמרתי די והם לא הקשיבו, הייתי מאוד חלשה וחסרת ביטחון עצמי אז סוג של חסרת אונים ולא ידעתי איך להחזיר והם פשוט המשיכו ואז אחד מהם אמר ''מסכנה אם אני רק אגע בה היא תבכה'' והם צחקו.
עוד מקרה זה כששתי ''חברות'' שלי משכו לי בשיער אבל לא משכו במובן של תלשו שיערה קטנה משכו במובן של עוד שניה הוציאו לי את השיער מאחורה.
ועוד מקרה היה כשחברות שלי עשו עלי חרם והייתי לבד בהפסקות כל הזמן.

הדבר הכי כואב שעשו לי, זה שאמא שלי הייתה חולת סרטן, ורק החברה הכי טובה שלי ידעה על זה וכמה מורות בביהס (והמורה שאני מספרת עליה) והייתה איזה עבודה שהיינו צריכים לעשות על אוכלוסייה מסוימת בישראל ובחרתי לעשות על אוכלוסיית חולי הסרטן, ומאוד התעמקתי בנושא והשקעתי בעבודה הזו את כל חיי וקיבלתי ציון מאוד גבוה והמורה מאוד אהבה את העבודה בלי קשר לזה שהיא יודעת שאמא שלי הייתה חולה סרטן. והחברה הזו לא קיבלה את הציון הכי טוב. וכשנגמר השיעור אז היא באה ויצאה עלי שכל המורים אוהבים אותי עוזרים לי ודואגים לי "ומצפרים" אותי בציונים טובים רק בגלל שאמא שלי חולה והיא רוב הזמן בבית חולים..
ואיך הגבתי? רבתי איתה בכיתי המון, כי הילדה שמאוד חשובה לי שסיפרתי לה על המצב שלי בבית ושקשה לי עם העובדה הזו, באה נגדי ועל זה שקיבלתי ציון גבוה יותר ממנה..

ביסודי היה לי ילד בכיתה שכל הזמן היה יורד עלי ומציק לי וכל הזמן הייתי חוזרת לבית ומספרת לאמא שלי שהוא מציק לי, בהתחלה לא עשינו אם זה כי חשבנו שאולי זה יעבור לבד אבל זה לא אז אמא שלי דיברה עם המחנך שלי והוא דיבר אם אותו ילד וככה זה הפסיק.

הכי אכזרי? האמת יש הרבה אבל ניראלי שהכי אכזרי זה שהאקס שלי שכב עם ה"חברה" הכי טובה שלי לשעבר...
מה עשיתי? ניפרדתי ממנו ובכיתי המון עד שהבנתי שהוא לא שווה דמעה אחת שירדה לי בגללו...
איתה כמובן מאותו יום אני לא מדברת ומאחלת לה שיעשו לה אותו הדבר ושהיא תבין מה זה...

בגדו בי, נתתי לו כאפה:)

זה קצת מביך וסוטה אבל מישהו מהשכבה שלי קשר אותי למיטה שלו, הפשיט אותי והתחיל לאונן לי ולעשות לי ביד.. כמובן שגיליתי שהוא הומו.. אז הוא המשיך והמשיך לעשות לי ביד כשאני קשור וכשהשפרצתי אז זה היה תחושה קצת כואבת והוא רק צעק: " עוד, עוד, עוד שפיך"...
אני בחיים לא אשכח את זה

*בכיתה א היו מתעללים בי. בנים מהכיתה היו מרביצים לי, והמורה הייתה יודעת ופשוט לא עושה כלום. בתור ילדה קטנה- הייתי מספרת לאימא שלי, שהתלוננה כמה פעמיים למורה, זה היה כמה ילדים ספציפים, כמה מהם הפסיקו ונהיינו חברים חח, והילד האחר לא הפסיק עד שעזב. וואי אני זוכרת איזה הקלה הרגשתי שהוא עזב את הבית ספר! ככ שמחתי

*אני חושבת שכשהייתי ילדה הדבר הזה פשוט מוטט אותי- חרם. הרגשתי רע עם עצמי, כאילו אני אשמה בזה, זה ללכת כל יום לבית ספר באי רצון, אני זוכרת שהרגשתי ממש רע ופשוט לא היה לי טוב. זה היה בערך בכיתה ד חברה טובה שלי הפסיקה להיות חברה, ארגנה את זה וקנתה את הבנות בעזרת חטיפים/ הפלאפון שלה (לאף אחד לא היה פלאפון אז) ואף בת מהכיתה לא דיברה איתי! איך הגבתי? נראה לי שלא הראתי שאני נפגעת, ואחרי כמה ימים הפסיקו להתלהב מהדברים השטחיים, בת אחת חזרה לדבר איתי וכך כולם:)

שואל השאלה:
אנונימי
תישבע שזה אמיתי

בגידה.. נגמר בפגיעה עצמית פיזית

היסודי הייתי ילדת כאפות זאת שמתעללים בה
גם בנים לבנות הרביצו לי וקיללו אותי והציקו ו התגובה שלי כמובן שפחדתי ושתקתי אבל אז בכיתה ו' הלכתחי איתם מכות והם בסוף פחדו ממני הרגשתי שווה אחרי זה הפכתי לאחת מהם זה היה נוראי אבל לפחות הם לא מציקים לי יותר

טוב... גירסה קצרה ללא מעוניינים בסיפור המלא... נבגדתי על ידי אדם שהיה לי אמון מוחלט בו
וזה הסיפור המורחב-
אני דתי... ולא מת על זה אבל ההורים שלי יודעים על זה כלום... ואני לומד בבית ספר דתי והכל אבל כבר לא דתי באמת (יש לי את הסיבות שלי) וההורים שלי בטוחים שאני דתי... אני נאלץ לשקר להם בבית והכל אבל בבית ספר לפחות יכולתי קצת להיות חופשי מהבחינה הזאת... אבל היה לי מחנך שנה שעברה (מחנך אותי גם השנה) שסיפרתי לו את הסיפור... בעיקרון הוא יזם את השיחה כי אני וחבר שלי שאיתי בדעה הזאת (שנינו כזה לא דתיים ביחד) התחלנו לא להגיע לתפילות ובשיחה הוא אמר בפירוש ששום מילה לא יוצאת ממנו והרגשתי באמת סבבה ושהוא מבין והכל... שבוע או פחות אחרי זה... בסעודת שבת אמא שלי מתחילה לשאול כל מיני דברים ופתאום מגיעה לשאלה "למה המחנך אמר לי שאתה לא מניח תפילין ולא בא לתפילות?" ברגע הזה אני הרגשתי כאילו... כאילו אני הולך למות... כאילו באמת שברצינות באותו רגע חיפשתי איפה לקבור את עצמי... עכשיו שתבינו... אמא שלי נפגשה עם המחנך באותו שבוע (פגישה שנתית כזאת) ואני הייתי בטוח שאני באמת יכול לסמוך על המורה הזה אבל ברגע שהיא שאלה אותי את זה בשולחן שבת... ששניהם, היא ואבא עלי, ואני יודע מה הדעות לגבי לא להיות דתי, הבנתי שהמחנך אשכרה הפקיר אותי וגילה לה את הסוד הכי שמור שהיה לי ובעצם בגד בי ותקע חנית בתוך הגב שלי... אני לא יודע ולא זוכר איך הצלחתי להתחמק מזה, אני רק יודע שמילמלתי משהו על זה שהוא לא רואה אותי אולי כי אני יושב רחוק ממנו, אבל הדבר הראשון שאני זוכר שעשיתי זה להזהיר את החבר שאיתי שהמורה הזה בגד בי ואותו חבר גם ביצע שיחה איתו... אז יכול להיות שהוא גם יהיה הקורבן הבא או משהו... וגם ידעתי שאצלו המצב עם ההורים יהיה חמור יותר... אז השארתי לו הודעה בוואצאפ... באמת שלא שמתי פס יותר על השבת אז... הייתי כל כך זועם וכועס... כל השבת הייתי פשוט במצב של אני כל כך הולך לרצוח את המורה הזה ביום ראשון... כמובן שביום ראשון השבת אני ישר באתי אליו... התחלתי לצעוק עליו ולקלל ובאמת שלא שמתי ז*ן על הסביבה והייתי ממש קרוב להרביץ לו... אבל הוא ביקש שאני אירגע אז כיבדתי אותו עד כמה שיכולתי (תיעבתי אותו באותם ימים) העדות שלו הייתה סותרת לעדות של אמא שלי שאמרה שהוא פתח בנושא אבל נטיתי יותר להאמין לו משום מה כי הוא תיאר דפוס התנהגות שיותר מתאר את אמא שלי ולכן נירגעתי אבל לא דיברתי איתו איזה חודש שלם למרות שהוא היה המחנך... ואחרי השיחה שקיללתי אותו וצעקתי... הוא בא ללחוץ לי את היד אבל ניפנפתי אותו כאילו הוא היה מישהח שאני לא מכיר ואמרתי לו שאני מעדיף להימנע... העילתי נגדו גם טיעונים קשים... שילמד, שלא בוגדים ככה בבני אדם ובעיקרון חלפה שנה והסכמתי להיפגש איתו לשיחה מחודשת אחרי שנראה שהוא למד משהו מהמקרה והגענו להסכם שמכבד לבסוף את שני הצדדים ושומר על סודיות מוחלטת... קיצור בגידה מאדם שבטחתי בו כל כך והיה אמור להיות דמות להערצה שלי או משהו אבל לאחר מזה כלום כמעט לא נשאר... אני בקושי מכבד אותו גם היום... כי אני בחיים לא אשכח מזה הייתה התחושה המשפילה הזאת אחרי שאמא שלי שאלה אותי את השאלה ההיא... ועזבו את זה שהכחשתי, עצם העובדה שהיה מצב כזה, עורר בהם יותר חשדות לגבי אבל עד עכשיו הכל טוב...

אחחח שוב לכתוב את זה שיורדות דמעות?
טוב אז מאיפה להתחיל? אה כן, אני יודעת.
אז נתחיל את זה ככה...
היי, אני מוריה הילדה הביישנית של השכבה, רק תגידו מוריה וכולם יגידו "אה מוריה? זאתי? הביישנית והחמודה?" זה משמח לשמוע את זה. אבל בואו נתחיל ממשהו יותר מעניין.
אז ככה... (העתקתי את זה מאיזה פריקה שכתבתי פה)
http://mobile.stips.co.il/ask/3947322/אני-כותבת-פה-משהו-כדי-לפרוק

חשבתי הרבה זמן לכתוב את זה, החלטתי הזמן הנכון.
קוראים לי מוריה, אני בכיתה ט'.
יש אנשים שחושבים שאני ילדה לא רגילה, ילדה שונה נקרא לזה.
שהייתי ביסודי חיוותי המון דברים לא נעימיים "מהחברים", אני לא יודעת למה, ותאמינו לי שלא עשיתי רע לאף אחד.
בואו אני אספר לכם על החיים שלי, ומה עברתי כדי שתדעו ותראו למה הדברים האלה גרמו לי לעשות בחיים.
כיתה א' הייתה הכיתה "המושלמת" אפשר לומר, זה כיף שבנים רודפים אחרייך ורוצים להיות איתך, ושהבנות משחקות איתך.
כיתה ב' שם זה מתחיל...
כיתה ג' עוד בסדר אפשר להגיד.
בכיתה ב' הכל התחיל מוכנים? מוכנים לזה? כי אני כבר מוכנה לזה.
עשו עלי חרם 6 שנים, לא עשיתי כלום, נשבעת. אולי זה בגלל איך שנולדתי. הייתי תמיד ממתי שנולדתי בבית חולים, מגיל 0 עד עכשיו.
חיים נפלאים, לא?:)
הכל התחיל שבאתי ללימודים בכיתה ב', הודיעו לנו שיש לנו טיול לתנובה, כולן צהלו משמחה, התרגשו, כל כך!
אבל אני? לא, ממש לא, אפילו לא קרוב לזה.
איך אוכל להתרגש ממשהו שלא אוכל להנות ממנו? אני אלרגית לחלב אני יכולה למות מזה, אם אני אוכלת, נוגעת, מריחה (תליו מה!).
כן, כן, כן, כן זה ממש מסוכן.
אחרי כמה ימים הודיעו לנו שמבטלים לנו את זה, כי אני אלרגית ולא יכולה לצאת.
ואז זה קרה, המוות שלי, הצילו, בבקשה, תצילו אותי, זעקתי בלב שלי!
אבל אף אחד לא ענה לי, לעזרתי. בבקשה מתחננת תעזרו לי, בבקשה בכיתי.
בבקשהה!
אני בוכהה!
עזרו!
התחננתי, אבל זה לא עזר.
אל תעשו לי את זה, התחננתי, בבקשה!
זה קרה-זה מה שהן עשו-כן כן הכיתה שלי-
זריקת אבנים
מקלות
לרדוף אחרי ולהכות אותי
פגיעות
העלבות
השפלות
הרחקת חברים
חרם 6 שנים
הפצות
חסימות
קללות
שמות גנאי
זריקת כסאות+שולחנות על הגוף שלי
רצחו את נפשי... בבקשה... זה החיים שלי... בבקשה.
איי! כואב לי! בבקשה! די! תפסיקו!
התחננתי, אבל הן המשיכו.
באותו יום היה לי תחרות, ולא יכולתי כמעט להשתתף. כאב כל חלק בגופי, המוח התחרפן. מחשבות, כאב, דם, הצילו!
הן תחננו לפגוע בי יותר בתחרות, המשחק התחיל (של התחרות) הן אמרו לכל הבנות לזרוק עלי את הכדור חזק והוא באמת היה ממ חזק, ויכול לשתק אותך חס וחלילה.
הן זרקן אלי את הכדור ותפסתי אותו חזק, הסתכלתי טוב טוב על הילדה שהרביצה לי ועושה עלי תחרם ופוצצתי אותה חזק בבטן, המבט שלי בעיניים היו של רצח, וכאב, אמרתי יש לך הזדמנות מוריה, תנצחי אותן.
היא נפלה וקבלה מכה חזקה.
חברה שלה זרקה עלי את הכדור, ולא יודעת איך זה קרה פשוט עשיתי סלטה באוויר, כולם הסתכלו, כל הקהל, כל מי שהיה בקבוצות הסתכל עלי בהלם.
וחייכתי הכדור היה ליד ילדה אחת שלא סבלה אותי, והיא לא שמה לב, לקחתי תכדור ופוצצתי עוד ילדה שהכתה אותי.
וזה ככה היה, נצחתי אותן לבד,30 בנות מולי, ואת כולן נצחתי בעזרת הכדור שהיה אצלי.
בגלל שנצחתי אז הן הכיאבו לי יותר
דיי
בבקשה
לא מספיק לי?
סליחה
סליחה על הכל
אל תעשו לי את זה
סליחה על שנולדתי
סליחה שאני קיימת
סליחה
סליחה
סליחה!
אני מצטערת, אני מצטערת על הכל.
אני מצטערת, אני מצטערת, אני מצטערת.
סליחה על הכל, סליחה שנודלתי, סליחה שאני חייה.
סליחה!
בכיתי לאלוהים שיעזור לי
בכיתי להורים
בכיתי במיטה
לא באתי ללימודים
לא באתי לכלום
לא הזמינו אותי
לכלום.
ואז זה קרה-שמו לי חלב במקום
איימו עלי
התקרבו אלי עם חלב
התעללו בי
והשתמשו בזה כנשק עלי
לא רוצה לחיות
לא רוצה להיות פה יותר
באמת
בכיתי
זעקתי
לא
לא
זה לא קורה.

אבל זה קרה...

בית חולים...
צעקות...
מכות...
בית חולים..
פגיעות בגוף...
בית חולים...
בית חולים...
בית חולים...
בית חולים...
בית חולים...
בית חולים...

זה נגמר אחרי היסודי אתם חושבים, כן?
טעיתם זה נמשך עד כיתה ז'.
כיתה ז'-
אין חברות
פגיעות
ניסיון התאבדויות
בית חולים
חרמים
הפצות
השפלות ליד בנים
השפלות ברחוב
השפלות
השפלות
השפלות בווצאפ
השפלות
השפלות
השפלות
השפלות לנצח..
ניסיון להרוג אותי (~עם חלב~)
כיתה ח-חיים טובים.
כיתה ט-קצת פחות טוב, אבל יותר טוב משנים קודמות.
רציתי לספר לכם את זה, כדי להוציא מהלב שלי את מה שכואב לי.
בבקשה אל תשפטו את מה שעשיתי להן..
זה גרם לי לעשות החלטות קשות בחיים כמו להתאבד, או להשתולל, או לצרוח, או להיות תוקפנית, או להיות מפוחדת להתחבר לילדים.
אני שמחה שבסוף לא התאבדתי למרות שכאב לי נורא, כי אחר כך גם המורות השתתפו בזה, כולם.
וזה הכאיב בצורה מטורפת.
אני שמחה שאני כאן, חיה, נושמת, אבל לפעמים זה מגיע לפעמים של כאב עצום שאני לא מפסיקה לבכות.
עכשיו אני בבית ספר חדש משנה שעברה, ואני יותר טוב.
אבל עדיין בוכה ונזכרת בזה.. בכל יום בוכה על כל זה.
הן ארגנו עלי דברים מטורפים כמו: מתי שאני לבד הן יפגעו בי פיזית ונפשית. (מילולית)
הילדה שפגעה בי ועשתה עלי חרם אצלי בכיתה. עברה איתי לשם, וכולן אוהבות אותה ורוצות להיות איתה תמיד. ואני לבד, כי הכל הסתבך לי...
אבל בסדר. החיים ממשיכים נכון?:)

עברתי בריונות בכיתה ט'.
לא רוצה ממש לפרט על מה, כי זה כל כך דפוק ורדוד מצד אלה שחוויתי את זה בגללם.
אני רק אגיד שהשפילו אותי נורא, זה התחיל מפעם אחת מול כולם.. בן אדם אחד (לא מגיע לו שיקראו לו ככה אפילו) שהתחיל להשפיל אותי ולקרוא לי בשמות.. משום סיבה מוצדקת.. סתם לנפח לעצמו את האגו.. כי כל כך מצחיק להשפיל בן אדם.
אחר כך הוא גרר עוד אנשים לזה.
הרגשתי כמו בדיחה. לא רציתי לחיות יותר.
כל יום בבית ספר הפך להיות סיוט.
כל הפסקה הייתי מתחבאת בשירותים כדי שהוא לא ישפיל אותי.
הייתי חוטפת התקפי חרדה, ונכנסתי לתקופת דיכאון רצינית.
כל אירוע קבוצתי או שכבתי הפך להיות גיהנום בשבילי.
אני גם מאמינה שזה מה שגרם לחרדה החברתית שלי להתחזק אחרי זה...
פשוט איבדתי אמון באנשים. השנה האחרונה שלי בחטיבה הפכה להיות סיוט ולא רציתי לראות אף אחד.
עד שחשבתי שנפטרתי מזה כשעברתי לתיכון, אותו הילד שבגללו בעיקר עברתי את ההצקות עבר לתיכון שאני בו כרגע. אבל למזלי זה לא המשיך גם עכשיו.
אז איך הגבתי? לא הגבתי לצערי. השתתקתי מהפחד. הייתי מושפלת. הבטחון העצמי שלי ירד לרצפה. לא הרגשתי חזקה מספיק להתמודד עם זה.

אם זה המקום לכתוב חח

בכיתה ה שיחקנו מחניים והפסילו אותי, וכשהפסילו את הילדה שהפסילה אותי צעקתי יש!
היא ראתה אתה ורצתה צומי אז היא התחילה לבכות לכולם שכואב לה מהמכה ושאני צעקתי יש בגלל זה וכולם היו לידה.
ואז כולם הסתכלו עלי כאילו אני רצחתי משהו.
וכשהלכתי לחברה הכי טובה שלי לשאול אותה למה היא לא מדברת איתי היא ענתה לי כי אני ילדה מגעילה.
וכמה ימים לאחר מכן הילדה הזאת סיפרה שקרים ואמרה שאח שלי זרק עליה אבנים?!
וכולם האמינו לה גם כשאני ניסיתי להגיד שלא.
והייתי לבד אז שהילדה הזאת באה אלי וביקשה מימני סליחה ושהיא רוצה שנחזור להיות חברות.
ובאותו יום שיחקנו משחק והיא דפקה לי כדור לראש חחח

כואב! אבל היום אני כיתה י וברוך ה הילדה הזאת לא מגיע לי לנעל

אבא שלי נפטר כשהייתי קטן והיו מתגרים בזה בבית ספר בקטעים מגעילים. אין כוח לספר הכל אבל זה בעיקרון

אממ בנות עשו עלי חרם במשך שנה שלמה אף אחד לא אהב אותי המורה לא התייחסה עלי ברצינות אמא שלי לא הקשיבה לי כל פעם שהייתי באה לבית ספר היו רושמים לי בשולחן בטוש לא מחיק "אולי כבר תמותי" בספורט היו בועטים בכדור כדורסל לעלי בעוצמה עד שכמעט התעלפתי לפעמים שהייתי הולכת סתם ככה לבד בנים היו שמים לי רגלים והייתי נופלת פעם אחת נפלתי במדרגות בגלל זה אבדתי את ההכרה יש לי עוד 7 אחים אני זוכרת אמא שלי תפסה לי את הפנים ואמרה לי תמותי כבר וחייכה אבל את האמת לא היה לי אכפת כי אף פעם לא היה לי שום רגש אליה אבל כהיום אני חייה עם אבי שהוא המלאך שלי...

בחטיבה כשהייתי חסרת ניסיון והגנה, ילדה אחת אהבה להפגין עלי את הכוח הפיזי שלה מתי שהתחשק לה. איך הגבתי? הייתי מייחלת שהיא תפסיק ומאז אני לא נותנת לאנשים לגעת בי ונהיית אלימה אם מישהו חוצה את הגבול. אבל הדבר שבאמת צילק אותי לכול חיי זה ההטרדות המיניות שהיו בתחפושות של תמימות שעברתי שלוש שנים רצוף. איך הגבתי? לא עשיתי כלום. הייתי בת 10 והוא השביע אותי לא לספר כלום לאף אחד. עכשיו אני שונאת יותר את עצמי מאשר אותו על התמימות והנאיביות שלי.

כשהייתי קטנה ילדים מהשכונה שלי ראו אותי מטיילת עם הכלבה ורדפו אחרי (כולנו באותו גיל) ונפל לי הפלאפון מתחת למכונית מזל שזה היה מהפלאפוהים האלה שנפתחים וגם אם משאית תעבור הם לא ישברו ורצתי לקחת את הפלאפון ולא הבנתי מה הם רצו ממני חשבתי הם ירביצו לי רבל מזלי שעזבו אותי.

אותם ילדים אני זוכרת שזה היה יום כיפור ואני וחברה שלי גם מהשכונה יצאנו עם אופניים וגם עוד כמה בנים (אותם הבנים) ואמרו לי ולחברה שלי איזה משהו אני לא זוכאת גם אבל רבנו על מקהו והמשפט שאני הכי זוכרת מהריב זה שהם איימו לדקור אותנו אבל אחר כך הם היו מסכנים אחרי שסיפרתי את זה לאמא שלי

שנה שעבדה בכיתה ז הייתי בכיתה שעכשיו הם המקובלים של השכבה וכל השיט הזה והייתה שנאה ממש לעדה שלי ואמרו לי גויה ואוכלת כל מיני דברים וכל מיני דברים מגעילים והתייחסו אלי שונה והכל כי אמי מעדה שונה (את כל העדות קיבלו רק את שלי לא) והם רק חיפשו איך לרדת עלי ועל חברות שלי.

ויש לי סרטון מגיל קטן ביוטיוב וילד מהכיתה שלי היה מדליק את זה וצוחק עלי וזה סרטון מביך (יש 2) והיא חיפש תמונות שלי בגוגל והראה לכולם וכל שיעור מחשבים היה מדליק טת הסרטון הזה וגם בילד שאהבתי צחק כלי.

יש עוד כמה אבל זה מה שקרה לי ואני ממש זוכרת

הדבר היחידי שאני זוכרת שהוא די אכזרי שעשו לי זה שביסודי מישהי משכה לי בשיער ובכיתי (?) (הייתי ממש ביישנית לא הייתי גם עונה שהיו מקללים אותי)
עכשיו כמובן אנחנו חברות ואני מתה עליה❤

אני נושאת את הצלקת הזאת עד היום וכואב לי כל פעם שאני נזכרת בזה

אני לומדת בבית ספר דתי, חשוב להדגיש שאני חרשנית ותמיד הייתי, היה פעם אחת שעשיתי שליפ ורשמתי בתנך ואז תפסו אותי ואז המורה העבירה את זה לרב של הבית ספר
ופשוט עצרו את כל הלימודים כדי לרכז את כול הבית ספר ברחבה
והרב פשוט סיפר על המקרה כמובן שהוא עשה לי "טובה" ואמר את זה בעילום שם, וסיפר את זה בצורה כאילו דקרתי בנאדם כאילו אפשר לחשוב מה כבר עשיתי, אני מבינה שזה חמור אבל לרכז את כל הבית ספר ולהשפיל אותי מול כולם!?!?!
הרגשתי חרא, ידעתי שטעיתי ביקשתי סליחה אז למה אתה מביך אותי? למה אתה משפיל אותי?
ואני יושבת שם, שכולם תוקעים בי מבטים ומתלחששים כי הרי שמועות מתגלגלות
ואני שומעת את כולם צוחקות
ופשוט רציתי למות רציתי לבכות וירדו לי כמה דמעות
אני לא שוכחת את היום הזה עד היום, ועם כל הכבוד לרב הזה אבל אני לא יסלח לו בחיים
כי הפצע הזה מלווה אותי כל החיים

חרם

חרם במשך שנתיים, השפלות במשך שנתיים (כיתה ד-ה)
והכל בגלל שהיו לי כינים.

שקלתי אם לרשום מאנונימי או לא אבל החלטתי שלא, הדבר הכי אכזרי שאני זוכר זה שבתור ילד בן 8, עברתי הזנחה רצינית.. הייתי צריך לגדל את עצמי לבד.. ובנוסף לזה.. אחרי כל ההשרדות הזאת שמו אותי בפנימייה למשך 5 שנים.. ששם? הייתי מטרה של כולם, לא היה לי כוחות להגיב, שפכו עלי אקונומיקה, הרביצו לי, קיללו אותי, היו שופכים עלי מים בלילה.. ועוד... כמובן שאני עד עכשיו סובל מזה אבל לא נכנס לזה.

כשהייתי קטן לא הייתי להיט, הכל התהפך, פשוט כל פעם תמחקו את העבר ותלמדו מחדש, אסור להשאר עם אופי שאתם רואים שהוא לא טוב.

תמיד שאפתי גבוהה בלי לוותר, היו לי בעיות שהייתי מודע אליהם, אבל קראתי וחקרתי, היום אני ממש אוהב את מה שהפכתי להיות ויודע לדבר עם אנשים, מעריכים אותי, אני במקום שלא דימינתי שאהיה.

פשוט מאוד, בעולם הזה אין חוקיות מסוימת איך לחיות, אתם לומדים מטעויות ומחפשם שיטה אחרת שתתאים לכם, אל תשלימו עם העבר בחיים, תקנו אותו