3 תשובות
לא הבנתי כל כך מה את רוצה..
אם את שונאת טיולים שנתיים איך את מקנאה באלה שכן יוצאים?
אם את שונאת טיולים שנתיים איך את מקנאה באלה שכן יוצאים?
אנונימית
תנסי להתנתק ממה שאת חושבת על טיולים שנתיים... אני מניחה שיש לפחות כמה דברים קטנים שאת נהנית מהם - תנסי להתרכז בהם ולא בדברים הרעים.
אני כמוך. הדבר הבריא והחינוכי להגיד הוא "תצאי ותראי שתיהני" או "תצאי ותנסי להתרכז בדברים החיוביים ובכיף עם החברות" אבל אני יודעת שזה לא ככה.
גם אני שנאתי טיולים של בית ספר, ובמיוחד שונאת לישון מחוץ לבית (בת יחידה, מפונקת, חרדות- מה שתרצי). במהלך השנים כן יצאתי לטיולים מתוך לחץ חברתי ומתוך פחד לפספס. בחלקם נהניתי, בחלקם סבלתי, בחלקם נלחמתי בחרדות שלי ובקושי לישון מחוץ לבית, והיו כמה שנגמרו באמצע (חזרתי הביתה כי לא יכולתי להתמודד) והיו גם הרבה שבחרתי לא לצאת אליהם.
תמיד כשהייתי מתלבטת אם לצאת או לא כולם היו אומרים לי "תצאי את תראי שתיהני" אבל אני ידעתי שלא. ידעתי שגם כשאני יוצאת אני לא נהנית כי אני מרגישה לא טוב ובחרדות ובאופן כללי לא אוהבת את כל העניין של 50 ילדים באוטובוס (כשכל אחד גורס את החטיפים שלו, מקיא ושומע מוזיקה בקולי קולות), 8 בנות בחדר (כשכל אחת מורידה את הנעליים המסריחות שלה או גומרת לך את המים במקלחת) או ללכת ב40 מעלות בצל בכל מיני מקומות שכוחי אל ומדריכה נלהבת שגדולה ממך בשנתיים ומכריחה אותך לשתות 10 ליטר בדקה.
אני לא יכולה להגיד לך מה לעשות או לדעת איך תרגישי אבל אני יכולה לספר לך על עצמי.
כמוך, גם אני תמיד קינאתי בבנות שיוצאות בלי בעיה, לא סובלות מהחום וההליכה, אוהבות לישון מחוץ לבית ולא מבלות את כל הנסיעות בחרדה להקיא.
כל שנה מחדש ברגע שהיו מקבלים את הטופס הרשמה לטיול הייתי מתחילה להיכנס לסרטים והתלבטויות אם לצאת או לא. תמיד פחדתי לצאת ולסבול או לחלופין להישאר בבית ולהרגיש שפספסתי. עד הרגע שבו עליתי על האוטובוס (או שלא) כל הבית היה על גלגלים, וכל יום הייתי מחליטה משהו אחר ובוכה בגלל ההחלטה.
כמו שכבר סיפרתי, היו כמה טיולים שבחרתי לצאת אליהם. אם לומר את האמת לא בכולם סבלתי, וגם באלה שכן לפחות חזרתי הביתה עם תחושה שהתגברתי על הפחדים שלי ועם הידיעה שלפחות לא פספסתי.
בטיולים שלא יצאתי קצת התבאסתי (בעיקר מזה שוויתרתי לעצמי) והרגשתי שפספסתי (במיוחד כשאחרי הטיול כולם דיברו על הצחוקים והכיף והתמונות בפייסבוק) אבל אחרי יומיים כולם (וגם את) שוכחים מהטיול ולא זוכרים שלא היית שם.
היום, אחרי שסיימתי עם כל הסאגה הזאת (בת 19) אני יכולה להגיד לך שאין לי שוט חרטה. לא על הטיולים שיצאתי אליהם ולא על הטיולים שוויתרתי והחלטתי להישאר בבית ולישון עד 12 ;)
לא יצא לי שום דבר מאף אחד מהצדדים. אין לי שום חוויות טובות או אפילו זכרונות מהטיולים שהייתי בהם ואני ממש לא מצטערת על הטיולים שלא יצאתי אליהם.
אני לא מרגישה היום איזה גאווה על זה שהתגברתי על החרדות שלי ויצאתי לטיולים כי באמת שלא יצא לי מזה כלום... אני עדיין מתמודדת עם קושי לישון מחוץ לבית (לא כמו פעם אבל אני לא חושבת שלטיולים היה חלק בזה), וגם לא מאוד נהניתי בסופו של דבר אבל אולי זה שיצאתי עזר לי להיות שלמה עם ההחלטה שלי לא לצאת יותר (הפסקתי לצאת לטיולים שכוללים שינה בכיתה ט').
לא ממש נתתי לך עצה מה לעשות אבל אני מקווה שמה שאמרתי יעזור לך להגיע להחלטה בעצמך...:)
גם אני שנאתי טיולים של בית ספר, ובמיוחד שונאת לישון מחוץ לבית (בת יחידה, מפונקת, חרדות- מה שתרצי). במהלך השנים כן יצאתי לטיולים מתוך לחץ חברתי ומתוך פחד לפספס. בחלקם נהניתי, בחלקם סבלתי, בחלקם נלחמתי בחרדות שלי ובקושי לישון מחוץ לבית, והיו כמה שנגמרו באמצע (חזרתי הביתה כי לא יכולתי להתמודד) והיו גם הרבה שבחרתי לא לצאת אליהם.
תמיד כשהייתי מתלבטת אם לצאת או לא כולם היו אומרים לי "תצאי את תראי שתיהני" אבל אני ידעתי שלא. ידעתי שגם כשאני יוצאת אני לא נהנית כי אני מרגישה לא טוב ובחרדות ובאופן כללי לא אוהבת את כל העניין של 50 ילדים באוטובוס (כשכל אחד גורס את החטיפים שלו, מקיא ושומע מוזיקה בקולי קולות), 8 בנות בחדר (כשכל אחת מורידה את הנעליים המסריחות שלה או גומרת לך את המים במקלחת) או ללכת ב40 מעלות בצל בכל מיני מקומות שכוחי אל ומדריכה נלהבת שגדולה ממך בשנתיים ומכריחה אותך לשתות 10 ליטר בדקה.
אני לא יכולה להגיד לך מה לעשות או לדעת איך תרגישי אבל אני יכולה לספר לך על עצמי.
כמוך, גם אני תמיד קינאתי בבנות שיוצאות בלי בעיה, לא סובלות מהחום וההליכה, אוהבות לישון מחוץ לבית ולא מבלות את כל הנסיעות בחרדה להקיא.
כל שנה מחדש ברגע שהיו מקבלים את הטופס הרשמה לטיול הייתי מתחילה להיכנס לסרטים והתלבטויות אם לצאת או לא. תמיד פחדתי לצאת ולסבול או לחלופין להישאר בבית ולהרגיש שפספסתי. עד הרגע שבו עליתי על האוטובוס (או שלא) כל הבית היה על גלגלים, וכל יום הייתי מחליטה משהו אחר ובוכה בגלל ההחלטה.
כמו שכבר סיפרתי, היו כמה טיולים שבחרתי לצאת אליהם. אם לומר את האמת לא בכולם סבלתי, וגם באלה שכן לפחות חזרתי הביתה עם תחושה שהתגברתי על הפחדים שלי ועם הידיעה שלפחות לא פספסתי.
בטיולים שלא יצאתי קצת התבאסתי (בעיקר מזה שוויתרתי לעצמי) והרגשתי שפספסתי (במיוחד כשאחרי הטיול כולם דיברו על הצחוקים והכיף והתמונות בפייסבוק) אבל אחרי יומיים כולם (וגם את) שוכחים מהטיול ולא זוכרים שלא היית שם.
היום, אחרי שסיימתי עם כל הסאגה הזאת (בת 19) אני יכולה להגיד לך שאין לי שוט חרטה. לא על הטיולים שיצאתי אליהם ולא על הטיולים שוויתרתי והחלטתי להישאר בבית ולישון עד 12 ;)
לא יצא לי שום דבר מאף אחד מהצדדים. אין לי שום חוויות טובות או אפילו זכרונות מהטיולים שהייתי בהם ואני ממש לא מצטערת על הטיולים שלא יצאתי אליהם.
אני לא מרגישה היום איזה גאווה על זה שהתגברתי על החרדות שלי ויצאתי לטיולים כי באמת שלא יצא לי מזה כלום... אני עדיין מתמודדת עם קושי לישון מחוץ לבית (לא כמו פעם אבל אני לא חושבת שלטיולים היה חלק בזה), וגם לא מאוד נהניתי בסופו של דבר אבל אולי זה שיצאתי עזר לי להיות שלמה עם ההחלטה שלי לא לצאת יותר (הפסקתי לצאת לטיולים שכוללים שינה בכיתה ט').
לא ממש נתתי לך עצה מה לעשות אבל אני מקווה שמה שאמרתי יעזור לך להגיע להחלטה בעצמך...:)
באותו הנושא: