תשובה אחת
נימין זאב הרצל הוא חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא נולד בשנת 1860 בבודפשט שבהונגריה והתחנך ברוח "ההשכלה" היהודית-גרמנית של זמנו. בשנת 1878 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים לימודי משפטים. לאחר שנה אחת במקצוע המשפטים החל לעסוק בכתיבה. הוא פרסם סיפורים ומחזות וכמה מהם הוצגו באוסטריה ובגרמניה.
בשנת 1891 החל הרצל לשמש כתב של העיתון הווינאי neue freie presse בפריס. כשהחריפה האנטישמיות בצרפת גברה התעניינותו בשאלת היהודים. עבודתו בסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס בשנים 18941895 הביאה אותו למסקנה שלבעיית היהודים יש פתרון אחד יציאת היהודים מארצות מושבם וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית.
בשנים 18961898 ניסה הרצל לקבל תמיכה של בעלי הון יהודים הברון מוריס דה- הירש והברון אדמונד דה-רוטשילד בהקמת מדינה יהודית. הוא גם ניסה לקבל מן האימפריה העות'מאנית זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, ולצורך זה פגש את הסולטן ואת הווזיר הגדול. בשנת 1898 פגש בירושלים את קיסר גרמניה והציע לו כי היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו להקמת מדינה יהודית בלתי תלויה. מאמציו לא נשאו פרי, והוא הגיעה למסקנה שעליו להציג את תוכניתו לציבור הרחב.
התנועה הציונית הקדימה את הרצל, שלא ידע על פעילות אגודות "חובבי ציון", שנוסדו ברוסיה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה לארץ-ישראל ובהתיישבות בה.
רוב יהודי אירופה המערבית ואף מקצת "חובבי ציון" במזרח ובמערב דחו את תוכניתו של הרצל, שנראתה להם מרחיקת לכת, ואולם רבים מ"חובבי ציון" ומהסטודנטים הציונים באוסטריה ובמדינות אחרות קידמו את רעיונותיו בהתלהבות. מתוך קשריו עם "חובבי ציון", בפרט ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל ולא בארגנטינה או בארץ אחרת ירצו היהודים להקים את מדינתם.
באוגוסט 1897 כינס הרצל בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון האספה הלאומית של העם היהודי החפץ בתחייתו. בקונגרס זה אושרה תוכנית באזל, שלפיה מטרת הציונות היא "להקים בית לאומי עבור העם היהודי בארץ-ישראל, שיהיה מובטח על בסיס משפט העמים", והוקמה ההסתדרות הציונית. הרצל ניהל את דיוני הקונגרס ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית. בכהונה זו שימש עד מותו.
מאז באזל ואילך חתר הרצל בהתמדה להשגתן של שתי מטרות עיקריות: הקמת מולדת לעם היהודי בארץ-ישראל בהסכמת המעצמות, שתושג באמצעות משא-ומתן דיפלומטי, כפי שנקבע בתוכנית באזל, וחיזוקה ופיתוחה של ההסתדרות הציונית עד שתהיה מסוגלת להיות גורם בעל משקל במשא-ומתן המדיני ולעמוד בראש מפעל ההתיישבות בבוא היום.
בשנים 18971901 פעל הרצל להקמת מוסדות שיסייעו בהקמת התוכנית הציונית. ביוזמתו הוקם בנק אוצר התיישבות היהודים, שנועד להיות הבסיס למשא-ומתן כספי עם השלטון העות'מאני, שכן תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ-ישראל. ואולם הבנק הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית. ביוזמתו של הרצל הוקמה גם הקרן הקיימת לישראל.
לשם גיוס אהדתם של המדינאים ודעת הקהל בבריטניה לציונות, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הרביעי בשנת 1900 בלונדון. הוא בא בדברים עם ממשלת בריטניה בעניין השגת זיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין, בחצי-האי סיני ובחבל הסמוך לוואדי אל-עריש חבלי ארץ שהיו נתונים בחסותה של בריטניה וקרובים לארץ-ישראל. הוא קיווה כי התיישבות יהודים בשכנות לארץ-ישראל תניע את השלטון הטורקי לוויתורים. ואולם, מאמציו להניע את בריטניה להסכים ליישב יהודים במקומות אלו לא נשאו פרי.
באוגוסט 1903, בקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל, הציג הרצל את הודעתה של ממשלת בריטניה בדבר הסכמתה העקרונית להקמת מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית תחת שלטונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה של בריטניה. הוא הודיע במפורש שאין הצעה זו באה לשנות דבר בעניין המטרה הסופית של הציונות התיישבות בארץ-ישראל ואף-על-פי-כן עוררה התוכנית תסיסה והתנגדות נמרצת בקונגרס, בייחוד בקרב הצירים מרוסיה, שראו בכך בגידה בארץ-ישראל. כשהוחלט למרות התנגדותם לקדם את נושא ההתיישבות באפריקה המזרחית, עזבו המתנגדים את אולם הקונגרס. בשיחה עם הצירים שפרשו הצהיר הרצל לפניהם שלא הפסיק אף לרגע אחד את מאמציו להשגתה של ארץ-ישראל, והיא היתה ותהיה לעולם מטרתה של הציונות, וכך עלה בידו למנוע את פילוגה של התנועה. בישיבת הסיום של הקונגרס הצהיר בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."
באותו הנושא: