56 תשובות
וואו הרבה, היה דבר אחד רע, התגברתי^^
התעללות
פגיעות בגוף שלי
חרמים
זהו... חיים טובים:) -_-
מה מינוס? זה סיפור החיים שלי...
פגיעות בגוף שלי
חרמים
זהו... חיים טובים:) -_-
מה מינוס? זה סיפור החיים שלי...
סמים קלים אחר כך התמכרתי לסטיפס ונגמלתי
הסיפור שלי ארוך מאוד ואם אכתוב את זה עכשיו זה יראה כזה עלוב.. בוא נגיד, מאז שהתחלתי לאכול פחות ולהגביל את עצמי יותר מידיי.. הכל התחיל להדרדר..
אנונימית
חיים דבש בסהכ חח (סתם לא 0.0)
לא כל כך נורא, בהתחשב בזה שאני רק בת 10.
היו לי כמה דברים רעים בחיים, והרבה טובים.
היו לי כמה דברים רעים בחיים, והרבה טובים.
עברתי הרבה אבל לא נתתי לזה להשפיע עלי.. זהו בסהכ סבבה
בתכלס... זה לא יעזור אם גם התשובה שלי תגיד שהחיים מבאסים...
החיים טובים...:)
החיים טובים...:)
שנת 2015:
שעליתי לחטיבה התחילה עלי בריונות.
אהבתי ילד שלא אהב אותי.
כולם שנאו אותי.
הלימודים שלי היו חרא.
באתי להגיד לקראש שלי שאני אוהבת אותו והוא התנשק עם החברה הכי טובה שלי.
עליתי מלא במשקל.
יצאו לי חצקונים.
הייתי חברה של ילד ובסוף הוא אמר מול כל השכבה בהפסקה יכחבה למה חשבת שבאמת אהבתי אותך.
אממ בתכלס? שנה מושלמת.
היום?
היום אני כבר לא שמה על אף אחד עושה מה שבראש שלי אנשים כבר לא יורדים עלי.
בנות רודפות אחרי ורוצות להיות חברות שלי
אני מאושרת.
אני שמחה.
יש לי חבר שאני הכי אוהבת בעולם.
הלימודים שלי 90 ומעלה.
הכל עניין של מחשבה ואיך שאתה מצייר את תמונת החיים שלך!
שעליתי לחטיבה התחילה עלי בריונות.
אהבתי ילד שלא אהב אותי.
כולם שנאו אותי.
הלימודים שלי היו חרא.
באתי להגיד לקראש שלי שאני אוהבת אותו והוא התנשק עם החברה הכי טובה שלי.
עליתי מלא במשקל.
יצאו לי חצקונים.
הייתי חברה של ילד ובסוף הוא אמר מול כל השכבה בהפסקה יכחבה למה חשבת שבאמת אהבתי אותך.
אממ בתכלס? שנה מושלמת.
היום?
היום אני כבר לא שמה על אף אחד עושה מה שבראש שלי אנשים כבר לא יורדים עלי.
בנות רודפות אחרי ורוצות להיות חברות שלי
אני מאושרת.
אני שמחה.
יש לי חבר שאני הכי אוהבת בעולם.
הלימודים שלי 90 ומעלה.
הכל עניין של מחשבה ואיך שאתה מצייר את תמונת החיים שלך!
אם אספר סיפור שאורכו 16 שנה נגיע לסוף כשאהיה בת 32 (:
טוב נו הנה..
שהייתי בת 10 מישהו זקן רמז לי שאני אמצוץ לו.
אחרי זה הלכתי לסינימה ומישהו נצמד אליי בתור לגלידה. (בצורה שהאיבר שלו עלי).
משיכה לבנות? תמיד הייתה לי (לגניחות ותחת של בנות להנאה שלהן ואני אפסיק לפרט), תמיד הייתי אומרת לידיד שלי "אולי אני לסבית" ותמיד הייתה לי הרגשה שזה "יגיע" גם אליי.
בכיתה א צחקו עלי ובכל פעם שהייתי באה לאמא שלי היא הייתה אומרת "זה לא נכון", "את סתם מדמיינת", "זה בראש שלך.."
פה הרגשתי שדחו אותי.
אחרי שהגעתי לחטיבה לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי שינוי משמעותי אבל עם חוסר בטחון נוראי.
בנים היו אומרים לי "אם לא תעשי ככה וככה תשארי רווקה לתמיד ואף אחד לא יאהב אותך".
בתור ילדה תמימה וקטנה מה עשיתי? ככה וככה כדי שלא ישפילו אותי.
היו מדברים איתי פדופילים שניסו למשוך אותי, וניסו לגרום לי להיפגש איתם.
(נגיד ערבי שאמר שהוא ילדה בת 14 שבא לה להיפגש).
גיל 14 איימו עלי אז שלחתי תמונות.
אחרי זה בטווח 14 ידיד שלי שקרוב אליי אנס אותי ואז אחרי שבוע הטריד אותי מינית, ואז הלך לכל בית הספר שלו והוציא עלי שמועות. פשוט חייתי בפחד, וכל מה שעברתי הדחקתי לתת מודע. (מבחינה שכל מה שעברתי זה בסדר).
לא הייתי יודעת להבדיל בין טוב ורע, עם מי מתנשקים האם סטוצים זה טוב?
לבוש חושפני זה מכבד?
הייתי מקבלת כל יום הודעה ממספר חדש "שרוצה להכיר אותי" "ופתאום הופעת לי בטלפון".
החלפתי איזה מאה מספרים.
עכשיו בזמן שהייתי הכי צריכה תמיכה יחס הזדהות, משהו... היו לי אקסים שניצלו אותי ובכלל לא אהבו אותי, הם ניצלו את המצוקה שלי ובגדו בי שיקרו לי הוציאו עלי שמועות ופשוט דרדרו אותי (ואת הנפש שלי) עוד יותר.
ופה הייתי מתעלמת ומדחיקה את המשיכה לבנות.
בזמן האקסים הייתי עוברת כמעט כול יום הטרדה מינית מאיזה מישהו זר ברחוב
אחרי זה הייתי גורמת לעצמי לחשוב שאני נהנת שמבוגרים איתי והייתי חוזרת בוכה הביתה, נכנסת לדיכאונות ונגעלת מהגוף שלי.
הייתי פשוט נהנת לפגוע בעצמי (חתכים) ואז מתאכזבת מעצמי שאני לא כזאת כי אני יודעת שאפשר להישאר חזקים (אי אפשר...:/)
ניפגשתי גם עם חבר של האקס שלי בביניין אחד ישבנו ודיברנו והוא פשוט עשה עלי יבש וחזרתי בוכה הביתה.
אמרתי לו "די, לא, עזוב אותי" פחדתי להרביץ לו.
עכשיו? עכשיו החיים שלי קשים לי,
הייתה לי חברה הכי טובה שאמרה לי "את טראומתית ודיכאונית מידיי לא אהיה חברה שלך".
אחרי שעברתי איזה מאה הטרדות מיניות השמועות המשיכו להתפשט ועדיין היו מנצלים אותי משפילים אותי וההפך מעוזרים לי.
פשוט נגעלתי מעצמי ומהגוף שלי רציתי לברוח למוסד פסיכיאטרי כדי שיעזבו אותי כולם, פשוט כדי להיעלם.
כמובן שהם לא קיבלו אותי בגלל שאמרו שאני לא משוגעת סהכ מצולקת.
אז התחלתי תהליך עם קאוצר, שהוא גם ידיד שלי, ורק פה התחיל לי בטחון עצמי, והיום? נראת ממש טוב.
אז עם כול המצוקה והצלקות שלי לסבית אחת "משכה" אותי לכיוון שלה (גרמה למשיכה שלי להתפרץ וגם גרמה לי להבין צד אחר שבי) ופשוט הייתי אובססיבית אליה תלותית ומאוהבת בה והיא הייתה בוגדת בי כל יום (נמרחת על החברה הכי טובה שלה, נוגעת באיברים אינטימיים "בצחוק", מנשקת אותה נמרחת עליה מולי ומשקרת לי כל פעם).
עד שהשתחררתי ממנה לקח לי זמן עבדתי מאוד קשה, הייתי בסבל נוראי איתה עד שסיפרתי להורים שאני והיא ביחד.
(אומנם בדרך הכי לא נראת טוב-סיפרתי שהיא פגעה בי בתור זוג) אבל הייתי חייבת פריקה תמיכה ועזרה.
הם אסרו עלי לראות אותה ולדבר איתה, בקיצור ניתוק קשר.
כמובן נפגשנו בסתר ^^
וזה היה לי קשה כי היה לי רגש אליה מאוד חזק (תלות ואובססיה), גם בקטע הזה ההורים הראו התנגדות מוחלטת, שוב אני מרגישה דחויה, שוב הכחישו למצב שקורה במציאות, ושוב הייתה את אותה הרגשה שההורים שלי לא שם בשבילי שאני הכי צריכה.
ברור שזה נראה שבגלל מה שעברתי אני מחשיבה את עצמי כלסבית, אבל משהו בלסביות באמת מטריף אותי, באמת מושך אותי.
אני רואה את עצמי בעתיד מתחת לחופה עם מישהי.
ומאז קשה לי שהם מתנגדים בחריפות למשיכה המינית (אני אולי לסבית, יכול להיות בי עם משיכה ממש ממש משמעותית לבנות). ושהכרתי עוד מישהי שוב אסרו עלי שכבר הרגש שלי אצלה, (ואני הייתי בוכה לילות שלמים שאני מתגעגעת אליה, למה החיים שלי כאלו? למה אותי לא מקבלים?)
לפרוטוקול עברתי הטרדה מינית גם מבנות (חברות וגם אקסיות)
ועכשיו נשארתי בלי חברות חוץ מכמה, נכון לעכשיו? אני נמנעת מלהתחבר לבנות.
יש לי חברות רק אחרי ביהס.
חלק מהחברות שלי הסטרייטיות נוגעות בי לפעמים בלי רצון, כן כן -סטרייטיות- למרות שאני אומרת להן תפסיקו.
היום הלבוש שלי בכלל לא חושפני (עברתי לבגדי גברים וגם נשיים)
הפסקתי לחתוך בגלל סיבות טיפשיות.
ואני עוברת תהליך שרובם מהאנשים עברו (על הזהות המינית).
אבל אני מקבלת את עצמי וגאה בעצמי (:
היום אני עוזרת לאנשים מבעיות פשוטות ועד לבעיות פסיכולוגיות.
ואני מבינה כאב של אנשים ע"י הכאב שאני עברתי, אני יודעת מזה שילד על הרצפה וילד שרוצה עזרה אבל מפחד להודות בה או מפחד לקחת אותה.
ושכחתי לציין שעברתי הטרדות גם מהאקסיות (אי אפשר לקרוא לזה הטרדות אבל כן דברים לא נעימים).
ילדה אחת מהשכבה העבירה את המספר שלי לאקס שלי, הסכמתי להיפגש איתו.
סיפרתי לו את הסיפור הזה.
הבן אדם הראה תמיכה, הזדהות אבל לא...
הוא התחיל לגעת בי אמרתי לו "די לא באלי" הוא הפסיק ואז שוב המשיך ואז שוב "די תעזוב אותי" וככה שעתיים וחצי.
אני מרגישה אשמה, מרגישה שהכל באשמתי.
שלא הייתי אמורה לספר לו מה עברתי, שלא הייתי צריכה לגלות לו את המשיכה המינית שלי.
הראתי לו גם תמונות של לסביות, זה אומר שאם הראתי לו הוא אמור לגעת בי?
התכוונתי לפרוק, רק לפרוק בסוף יצא שהוטרדתי מינית וגם נפשית.
עשיתי טעות שהלכתי להיפגש איתו.
לפעמים יש לי התקף חרדה.. אבל הקאוצר שלי עוזר לי טוב.
עכשיו אני מאושרת כי יש לי בת זוג ללא בגידות ללא עיוורון.
ובעזרת ה אני והיא נתחתן.
בקשר להורים? אבא מדבר איתי על בעל אמא עוד בערך בסדר
שכחתי לציין שיש לי חרדות נטישה..
שהייתי בת 10 מישהו זקן רמז לי שאני אמצוץ לו.
אחרי זה הלכתי לסינימה ומישהו נצמד אליי בתור לגלידה. (בצורה שהאיבר שלו עלי).
משיכה לבנות? תמיד הייתה לי (לגניחות ותחת של בנות להנאה שלהן ואני אפסיק לפרט), תמיד הייתי אומרת לידיד שלי "אולי אני לסבית" ותמיד הייתה לי הרגשה שזה "יגיע" גם אליי.
בכיתה א צחקו עלי ובכל פעם שהייתי באה לאמא שלי היא הייתה אומרת "זה לא נכון", "את סתם מדמיינת", "זה בראש שלך.."
פה הרגשתי שדחו אותי.
אחרי שהגעתי לחטיבה לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי שינוי משמעותי אבל עם חוסר בטחון נוראי.
בנים היו אומרים לי "אם לא תעשי ככה וככה תשארי רווקה לתמיד ואף אחד לא יאהב אותך".
בתור ילדה תמימה וקטנה מה עשיתי? ככה וככה כדי שלא ישפילו אותי.
היו מדברים איתי פדופילים שניסו למשוך אותי, וניסו לגרום לי להיפגש איתם.
(נגיד ערבי שאמר שהוא ילדה בת 14 שבא לה להיפגש).
גיל 14 איימו עלי אז שלחתי תמונות.
אחרי זה בטווח 14 ידיד שלי שקרוב אליי אנס אותי ואז אחרי שבוע הטריד אותי מינית, ואז הלך לכל בית הספר שלו והוציא עלי שמועות. פשוט חייתי בפחד, וכל מה שעברתי הדחקתי לתת מודע. (מבחינה שכל מה שעברתי זה בסדר).
לא הייתי יודעת להבדיל בין טוב ורע, עם מי מתנשקים האם סטוצים זה טוב?
לבוש חושפני זה מכבד?
הייתי מקבלת כל יום הודעה ממספר חדש "שרוצה להכיר אותי" "ופתאום הופעת לי בטלפון".
החלפתי איזה מאה מספרים.
עכשיו בזמן שהייתי הכי צריכה תמיכה יחס הזדהות, משהו... היו לי אקסים שניצלו אותי ובכלל לא אהבו אותי, הם ניצלו את המצוקה שלי ובגדו בי שיקרו לי הוציאו עלי שמועות ופשוט דרדרו אותי (ואת הנפש שלי) עוד יותר.
ופה הייתי מתעלמת ומדחיקה את המשיכה לבנות.
בזמן האקסים הייתי עוברת כמעט כול יום הטרדה מינית מאיזה מישהו זר ברחוב
אחרי זה הייתי גורמת לעצמי לחשוב שאני נהנת שמבוגרים איתי והייתי חוזרת בוכה הביתה, נכנסת לדיכאונות ונגעלת מהגוף שלי.
הייתי פשוט נהנת לפגוע בעצמי (חתכים) ואז מתאכזבת מעצמי שאני לא כזאת כי אני יודעת שאפשר להישאר חזקים (אי אפשר...:/)
ניפגשתי גם עם חבר של האקס שלי בביניין אחד ישבנו ודיברנו והוא פשוט עשה עלי יבש וחזרתי בוכה הביתה.
אמרתי לו "די, לא, עזוב אותי" פחדתי להרביץ לו.
עכשיו? עכשיו החיים שלי קשים לי,
הייתה לי חברה הכי טובה שאמרה לי "את טראומתית ודיכאונית מידיי לא אהיה חברה שלך".
אחרי שעברתי איזה מאה הטרדות מיניות השמועות המשיכו להתפשט ועדיין היו מנצלים אותי משפילים אותי וההפך מעוזרים לי.
פשוט נגעלתי מעצמי ומהגוף שלי רציתי לברוח למוסד פסיכיאטרי כדי שיעזבו אותי כולם, פשוט כדי להיעלם.
כמובן שהם לא קיבלו אותי בגלל שאמרו שאני לא משוגעת סהכ מצולקת.
אז התחלתי תהליך עם קאוצר, שהוא גם ידיד שלי, ורק פה התחיל לי בטחון עצמי, והיום? נראת ממש טוב.
אז עם כול המצוקה והצלקות שלי לסבית אחת "משכה" אותי לכיוון שלה (גרמה למשיכה שלי להתפרץ וגם גרמה לי להבין צד אחר שבי) ופשוט הייתי אובססיבית אליה תלותית ומאוהבת בה והיא הייתה בוגדת בי כל יום (נמרחת על החברה הכי טובה שלה, נוגעת באיברים אינטימיים "בצחוק", מנשקת אותה נמרחת עליה מולי ומשקרת לי כל פעם).
עד שהשתחררתי ממנה לקח לי זמן עבדתי מאוד קשה, הייתי בסבל נוראי איתה עד שסיפרתי להורים שאני והיא ביחד.
(אומנם בדרך הכי לא נראת טוב-סיפרתי שהיא פגעה בי בתור זוג) אבל הייתי חייבת פריקה תמיכה ועזרה.
הם אסרו עלי לראות אותה ולדבר איתה, בקיצור ניתוק קשר.
כמובן נפגשנו בסתר ^^
וזה היה לי קשה כי היה לי רגש אליה מאוד חזק (תלות ואובססיה), גם בקטע הזה ההורים הראו התנגדות מוחלטת, שוב אני מרגישה דחויה, שוב הכחישו למצב שקורה במציאות, ושוב הייתה את אותה הרגשה שההורים שלי לא שם בשבילי שאני הכי צריכה.
ברור שזה נראה שבגלל מה שעברתי אני מחשיבה את עצמי כלסבית, אבל משהו בלסביות באמת מטריף אותי, באמת מושך אותי.
אני רואה את עצמי בעתיד מתחת לחופה עם מישהי.
ומאז קשה לי שהם מתנגדים בחריפות למשיכה המינית (אני אולי לסבית, יכול להיות בי עם משיכה ממש ממש משמעותית לבנות). ושהכרתי עוד מישהי שוב אסרו עלי שכבר הרגש שלי אצלה, (ואני הייתי בוכה לילות שלמים שאני מתגעגעת אליה, למה החיים שלי כאלו? למה אותי לא מקבלים?)
לפרוטוקול עברתי הטרדה מינית גם מבנות (חברות וגם אקסיות)
ועכשיו נשארתי בלי חברות חוץ מכמה, נכון לעכשיו? אני נמנעת מלהתחבר לבנות.
יש לי חברות רק אחרי ביהס.
חלק מהחברות שלי הסטרייטיות נוגעות בי לפעמים בלי רצון, כן כן -סטרייטיות- למרות שאני אומרת להן תפסיקו.
היום הלבוש שלי בכלל לא חושפני (עברתי לבגדי גברים וגם נשיים)
הפסקתי לחתוך בגלל סיבות טיפשיות.
ואני עוברת תהליך שרובם מהאנשים עברו (על הזהות המינית).
אבל אני מקבלת את עצמי וגאה בעצמי (:
היום אני עוזרת לאנשים מבעיות פשוטות ועד לבעיות פסיכולוגיות.
ואני מבינה כאב של אנשים ע"י הכאב שאני עברתי, אני יודעת מזה שילד על הרצפה וילד שרוצה עזרה אבל מפחד להודות בה או מפחד לקחת אותה.
ושכחתי לציין שעברתי הטרדות גם מהאקסיות (אי אפשר לקרוא לזה הטרדות אבל כן דברים לא נעימים).
ילדה אחת מהשכבה העבירה את המספר שלי לאקס שלי, הסכמתי להיפגש איתו.
סיפרתי לו את הסיפור הזה.
הבן אדם הראה תמיכה, הזדהות אבל לא...
הוא התחיל לגעת בי אמרתי לו "די לא באלי" הוא הפסיק ואז שוב המשיך ואז שוב "די תעזוב אותי" וככה שעתיים וחצי.
אני מרגישה אשמה, מרגישה שהכל באשמתי.
שלא הייתי אמורה לספר לו מה עברתי, שלא הייתי צריכה לגלות לו את המשיכה המינית שלי.
הראתי לו גם תמונות של לסביות, זה אומר שאם הראתי לו הוא אמור לגעת בי?
התכוונתי לפרוק, רק לפרוק בסוף יצא שהוטרדתי מינית וגם נפשית.
עשיתי טעות שהלכתי להיפגש איתו.
לפעמים יש לי התקף חרדה.. אבל הקאוצר שלי עוזר לי טוב.
עכשיו אני מאושרת כי יש לי בת זוג ללא בגידות ללא עיוורון.
ובעזרת ה אני והיא נתחתן.
בקשר להורים? אבא מדבר איתי על בעל אמא עוד בערך בסדר
שכחתי לציין שיש לי חרדות נטישה..
אנונימיתתתתתתתתתתתת
והכי חשוב
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
להאמין בעצמך
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
להאמין בעצמך
טפוטפוטפו חיים דבש
נולדתי... ואז:
גיל שנה- התחלתי ללכת, כנראה.
גיל שנתיים- לא סתמתי את הפה, דיברתי המון.
גיל שלוש- התחיל לצמוח השיער סוף סוף, איזה כיף!
גיל ארבע- היה לי שיער 3:
גיל חמש- לא משהו מיוחד.
גיל שש- כיתה א, הייתי עושה המון שטויות עם ילדה שדירדרה אותי.
גיל שבע- כיתה ב, גם אז הייתי עושה שטויות.
גיל שמונה- כיתה ג, גם אז הייתי עושה שטויות._.
גיל תשע- כיתה ד, פה כבר הייתי מופרעת ממש, רצו להעיף אותי מבית הספר.
גיל עשר- כיתה ה, נרגעתי קצת, אבל בכ"מ, לא היו לי הרבה חברים, די לא ספרו אותי.
גיל אחת עשרה עד שתיים עשרה- כיתה ו, הגיל הכי גרוע שהיה לי, השנה הכי גרועה שהייתה לי. היו לי המון מריבות עם ההורים שלי, ללא חיי חברה, ביטחון ודימוי עצמי ממש נמוכים, הייתי נורא תוקפנית.
במשך יותר משלושה חודשים, רבתי עם אמא שלי בלי הפסקה.
לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני מתפוצצת.
היא אמרה משפט שלא אשכח לעולם; "חבל שילדתי אותך, זה לא היה צריך לקרות."
באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ביום ההוא רבנו במשך יותר משעתיים, עד שהחלטתי שנמאס לי, ובאמצע הלילה עזבתי את הבית.
אבא שלי בא לאסוף אותי עם כל הציוד שלי.
כשהתעוררתי בבוקר הראשון אצלו בבית, הייתה לי ריקנות מטורפת.
אפילו חתכתי פעם אחת, כי הרגשתי באמת נורא.
לא היו לי חברים בכלל, הרגשתי לבד. אפילו ירדו עלי תמיד בקבוצות בוואטספ, רבתי עם כולם.
לא דיברתי עם אמא שלי, כעסתי עליה, בזתי לה- אבל הרגשתי שמשהו חסר לי.
היא ניסתה לתקשר איתי בכל צורה, לא נתתי לה.
היא אפילו שלחה לי מעטפה עם המון תמונות שלי ושלה כשהייתי קטנה, והתחלתי לבכות, ובכל זאת- לא רציתי שום קשר אליה. היא הזמינה משטרה לבית של אבא שלי וניסתה למשוך אותי בכוח חזרה אליה, לא רציתי.
כשגרתי אצל אבא שלי, הרגשתי שאני נמצאת בגיהינום.
פחדתי לאכול, להתקלח, להיכנס לשירותים, לדבר.
לא הרגשתי בנוח בכלל.
כשהייתי רעבה בלילה (בחופש הגדול) פחדתי ללכת למטבח ולקחת משהו לאכול, ופשוט הרעבתי את עצמי, או שהשארתי את השקית/עטיפה בחדר. רק כדי שלא ידעו שאכלתי.
אחר כך, הקשר עם אמא שלי התחיל לחזור לעצמו, בזכות בת דודה של אמא שלי.
התחלתי לישון אצלה המון, לא לרצות לחזור לאבא שלי.
בסופו של דבר, אמרתי לאמא שלי שתשלח לאבא הודעה ותגיד לו שאני לא מתכוונת לחזור.
הלכנו לקחת את הדברים שלי מהבית שלו, והתחבאתי בתוך המכונית כדי שלא יראה אותי.
הוא פשוט לקח את כל הדברים שלי, דחף אותם לתוך תיקים, ואשכרה קשר את התיקים לחבל והוריד את הכל דרך החלון. זה היה נורא.
לא דיברתי איתו יותר מחודשיים, ואז הקשר נבנה שוב בהדרגה.
עכשיו אני קופצת קצת קדימה~
אני בכיתה ט,
המצב אמנם יותר טוב מכיתה ו,
השתניתי.
פעם הייתי עם משקפיים, שיער מתולתל ומקורזל, לא ממש השקעתי בטיפוח,
אבל אני עדיין לא אוהבת את החיים שלי או את עצמי.
הביטחון העצמי שלי ברצפה, אני מרגישה שהכל מסביבי מזויף, בעיקר החברים.
אבל אני שורדת.
טוב, חפרתי.
באמת סיפרתי הכל על עצמי.
גיל שנה- התחלתי ללכת, כנראה.
גיל שנתיים- לא סתמתי את הפה, דיברתי המון.
גיל שלוש- התחיל לצמוח השיער סוף סוף, איזה כיף!
גיל ארבע- היה לי שיער 3:
גיל חמש- לא משהו מיוחד.
גיל שש- כיתה א, הייתי עושה המון שטויות עם ילדה שדירדרה אותי.
גיל שבע- כיתה ב, גם אז הייתי עושה שטויות.
גיל שמונה- כיתה ג, גם אז הייתי עושה שטויות._.
גיל תשע- כיתה ד, פה כבר הייתי מופרעת ממש, רצו להעיף אותי מבית הספר.
גיל עשר- כיתה ה, נרגעתי קצת, אבל בכ"מ, לא היו לי הרבה חברים, די לא ספרו אותי.
גיל אחת עשרה עד שתיים עשרה- כיתה ו, הגיל הכי גרוע שהיה לי, השנה הכי גרועה שהייתה לי. היו לי המון מריבות עם ההורים שלי, ללא חיי חברה, ביטחון ודימוי עצמי ממש נמוכים, הייתי נורא תוקפנית.
במשך יותר משלושה חודשים, רבתי עם אמא שלי בלי הפסקה.
לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני מתפוצצת.
היא אמרה משפט שלא אשכח לעולם; "חבל שילדתי אותך, זה לא היה צריך לקרות."
באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ביום ההוא רבנו במשך יותר משעתיים, עד שהחלטתי שנמאס לי, ובאמצע הלילה עזבתי את הבית.
אבא שלי בא לאסוף אותי עם כל הציוד שלי.
כשהתעוררתי בבוקר הראשון אצלו בבית, הייתה לי ריקנות מטורפת.
אפילו חתכתי פעם אחת, כי הרגשתי באמת נורא.
לא היו לי חברים בכלל, הרגשתי לבד. אפילו ירדו עלי תמיד בקבוצות בוואטספ, רבתי עם כולם.
לא דיברתי עם אמא שלי, כעסתי עליה, בזתי לה- אבל הרגשתי שמשהו חסר לי.
היא ניסתה לתקשר איתי בכל צורה, לא נתתי לה.
היא אפילו שלחה לי מעטפה עם המון תמונות שלי ושלה כשהייתי קטנה, והתחלתי לבכות, ובכל זאת- לא רציתי שום קשר אליה. היא הזמינה משטרה לבית של אבא שלי וניסתה למשוך אותי בכוח חזרה אליה, לא רציתי.
כשגרתי אצל אבא שלי, הרגשתי שאני נמצאת בגיהינום.
פחדתי לאכול, להתקלח, להיכנס לשירותים, לדבר.
לא הרגשתי בנוח בכלל.
כשהייתי רעבה בלילה (בחופש הגדול) פחדתי ללכת למטבח ולקחת משהו לאכול, ופשוט הרעבתי את עצמי, או שהשארתי את השקית/עטיפה בחדר. רק כדי שלא ידעו שאכלתי.
אחר כך, הקשר עם אמא שלי התחיל לחזור לעצמו, בזכות בת דודה של אמא שלי.
התחלתי לישון אצלה המון, לא לרצות לחזור לאבא שלי.
בסופו של דבר, אמרתי לאמא שלי שתשלח לאבא הודעה ותגיד לו שאני לא מתכוונת לחזור.
הלכנו לקחת את הדברים שלי מהבית שלו, והתחבאתי בתוך המכונית כדי שלא יראה אותי.
הוא פשוט לקח את כל הדברים שלי, דחף אותם לתוך תיקים, ואשכרה קשר את התיקים לחבל והוריד את הכל דרך החלון. זה היה נורא.
לא דיברתי איתו יותר מחודשיים, ואז הקשר נבנה שוב בהדרגה.
עכשיו אני קופצת קצת קדימה~
אני בכיתה ט,
המצב אמנם יותר טוב מכיתה ו,
השתניתי.
פעם הייתי עם משקפיים, שיער מתולתל ומקורזל, לא ממש השקעתי בטיפוח,
אבל אני עדיין לא אוהבת את החיים שלי או את עצמי.
הביטחון העצמי שלי ברצפה, אני מרגישה שהכל מסביבי מזויף, בעיקר החברים.
אבל אני שורדת.
טוב, חפרתי.
באמת סיפרתי הכל על עצמי.
עלמה מינוסים בדיוק?
אני רוצה לדעת..
חיים לא מספיק קשים?
סליחה..
אני רוצה לדעת..
חיים לא מספיק קשים?
סליחה..
אנונימיתתתתתתתתתתתת
לא עברתי כלום, הכל פשוט מושלם~
עברתי מלא, מעדיף לא לספר, אבל תודה על ההתחשבות.:)
עברתי בריונות של שנתיים
ההורים שלי התגרשו לשנה וחצי וחזרו
הצלתי ילדים מהתאבדות
התנדבתי במקום לילדים עם מוגבליות
הייתי בחו"ל הרבה פעמים
חוויתי הצקות איומות
אבל נשארתי אני..
ההורים שלי התגרשו לשנה וחצי וחזרו
הצלתי ילדים מהתאבדות
התנדבתי במקום לילדים עם מוגבליות
הייתי בחו"ל הרבה פעמים
חוויתי הצקות איומות
אבל נשארתי אני..
עבר וברוך ה' שעבר.
משתדלת כרגע לחיות בשמחה ^-^
משתדלת כרגע לחיות בשמחה ^-^
גיל 1- נסעתי לפילדלפיה לשנה וחצי, לא באמת זוכרת.
גיל 3- חזרתי מאמריקה, התחלתי ללכת לגן.
גיל 4- הכרתי שני ילדים שהיו אז חמודים והיו חברים שלי עד כיתה ב' ועדיין בבית ספר שלי.
גיל 5- לא מעניין.
גיל 6- כיתה א, הייתי בהתחלה עם הילדים מהגן והייתי החברה הכי טובה שלהם.
גיל 7- הכרתי ילדה חמודה מאוד שעכשיו עדיין החברה הכי טובה שלי.
גיל 8- כיתה ב', מתכוננים לנסיעה.
גיל 9- כיתה ג', נסענו לשבתון בסן פרנסיסקו ולמדתי אנגלית וגם היה לי קשה, הייתי צריכה למצוא חברים במקום זר.
גיל 10- כיתה ד', היה קשה לא לראות את אחותי הרבה זמן, והתמודדתי.
גיל 11- עכשיו אני בסדר, קשה לי לא לראות את אחותי אבל היא באה לפה לא מזמן. החיים טובים (:
גיל 3- חזרתי מאמריקה, התחלתי ללכת לגן.
גיל 4- הכרתי שני ילדים שהיו אז חמודים והיו חברים שלי עד כיתה ב' ועדיין בבית ספר שלי.
גיל 5- לא מעניין.
גיל 6- כיתה א, הייתי בהתחלה עם הילדים מהגן והייתי החברה הכי טובה שלהם.
גיל 7- הכרתי ילדה חמודה מאוד שעכשיו עדיין החברה הכי טובה שלי.
גיל 8- כיתה ב', מתכוננים לנסיעה.
גיל 9- כיתה ג', נסענו לשבתון בסן פרנסיסקו ולמדתי אנגלית וגם היה לי קשה, הייתי צריכה למצוא חברים במקום זר.
גיל 10- כיתה ד', היה קשה לא לראות את אחותי הרבה זמן, והתמודדתי.
גיל 11- עכשיו אני בסדר, קשה לי לא לראות את אחותי אבל היא באה לפה לא מזמן. החיים טובים (:
וואו, זה לכתוב הרבה... אז ככה...
אני גדלתי וגודל בלי אבא, וזה משהו שבעבר נורא הפריע לי, והיה נוח יותר לאנשים שהכרתי לרדת עלי...
עברתי התעללות המשך 6 שנים, כל היסודי, זה פשוט נוח כלכ כך לרדת על הילד החנון, השמנמוך עם המשקפיים שגם די חכם... כיתה א' הייתי אז תמים וחשבתי שזה ישתנה, למרות שהייתי נורא קטן זאת הייתה האשליה שלי.
כיתה ב' פשוט סבלתי את זה, ירידות וקללות זה נחשב משהו קילי יחסית להמשך.
כיתה ג' התחיל להימאס לי, כאב לי יותר מידי והתחלתי לחתוך.
כיתות ד-ה פה הם התחילו לקלל עם הידיים, והפגיעה בי כבר לא הייתה פגיעה בנפש, אלא בגוף, הייתי חוזר לבית עם שטפי דם ולפעמים גם פצעים פתוחים.
כיתה ו' אני לא ישכח אותה רק בגלל יום אחד... הם קשרו אותי לעץ, קשרו והתחילו להרביץ, אני זוכר את עצמי צורח ומתחנן שיפסיקו, אבל בשלב כלשהו הצעקות הפסיקו ונשארו רק הדמעות, אבנים, ברזלים, מקלות, כל דבר שהיה שם הם זרקו והרביצו איתו... אחרי שעה של כאב הם הלכו, אבל תלו עלי שלט...
"כאן ילד מפגר ועזוב, אפילו אבא שלו עזב אותו, אנא, הכאיבו לו" נשארתי שם חצי בלי יכולת לזוז.
אחר החצי שעההגיעה ילדה, מתחילה לבכות ברגע שרואה אותי מדמם ומלא בשטפי דם... היא שיחררה אותי והייתה האור שלי למשך שנה שלמה... היא הייתה החברה הכי טובה שלי... זה קרה בסוף ו היום הארור הזה, שעד היום הצלקות מזכירות אותו... אבל היא החזירה לי את החשק לחיים, סופסוף מישהי מדברת איתי! הייתי כל כך שמח והתחלתי לעבוד על הגוף שלי, אכלתי בריא, התאמנתי מלא! ותוך חודשיים השלתי 20 קילו מהגוף שלי... עליתי לחטיבה, ושם כבר הפסיקו להציק לי, אבל הייתי נורא בודד ולא היו לי חברים חוץ מאותה אחת שהצילה אותי באותו יום... בסוף כיתה ז' היא אמרה לי"תקשיב, אני מצטערת, אני עוברת לארצות הברית, הייתה לי תקופה ממש טובה איתך (וכולי וכולי)"היא עברה, אבל שמרנו על קשר, יום אחד היא פשוט הפסיקה לדבר, לא הבנתי מה קורה ולמה היא תאום מנתקת את הקשר, ביום הזה נכנסתי לדיכאון, ניסיתי להתאבד, חשבתי שאולי היא גם שונאת אותי כבר... שבוע אחר כך אביה התקשר,"שלום *** (השם שלי) מה נשמע?"
אני: איך אתה חושב? למה היא לא מדברת איתי? היאשונאת אותי?!"
אבא שלה: תקשיב, אני לא יודע אם היא סיפרה לך למה עברנו לפה... אבל ל*** (הידידה הזאת) הייתה מחלה, ועברנו לכאן כדי שהיא תעבור ניתוח שאולי יצליח להאריך את חייה."
כל כך שמחתי, חשבתי על זה שהיא כבר בחדר התאוששות והיא פשוט קצת מטושטשת, היא בטח עברה אותו חשבתי לעצמי.
אני: נו? ומה הרופאים אומרים? תוך כמה זמן היא תחזור לדבר?"
הוא: היא לא תחזור לדבר וגם לא תחזוור לחיים... הניתוח נכשל, איבדתי אותה"
הוא התחיל לבכות וישר ניתקתי, פשוט לא רציתי לדעת שזה אמיתי, לא, לא, יכול להיות...
עברתי תקופה ממש קשה אז, אבל אותה ילדה אמרה לי משהו: תעקוב אחרי החלום שלך גם אם אני לא לידך, ואל תיתן להם להשפיע עליך שוב, בסדר?"אני זוכר את אוו חיבוק שהיא נתנה לי אז... החיבוק עם החיוך המשתלבש לה בול על השפתיים...
ובעקבות המילים האלו המשכתי וחזרתי אט אט לשגרה.
כיתה ח' יצאתי עם כמה חברות לפארק, אחת מהן הייתה הקראשית שלי, היא כל כך יפה... אחרי זה שהלכתי רגע מהן, מישהו דיבר עם הקראשית שלי, (דיבור מיני) הוא ניסה להוריד לה את המכנס אחרי זה, וממש התחיל כבר לאנוס אותה, רצתי לשם, להגן עליה, והצלחתי:) ריתקתי אותו לרצפה ואם הן לא היו אומרות לי לעצור, הייתי כבר שובר ל את היד, אבל עזבתי אותו, אחרי כך הלכנו, והוא רץ אל הקרשית, (האנס), לא חשבתיפעמיים ורצתי אליו, שנייה לפני שכבר קפצתי עליו, ראיתי את זה, הוא החזיק סכין, ואני, קיבלתי את שתי הדקירות, ה לא היה נורא, כי בכול זאת, היא הייתה בסדר... ואני? גם אני יצאתי מזה בסדר... שבוע אחרי זה הקראשית באה לבקר אותי, היא ממש כעסה עלי, "למה נדקרת בשבילי? אה? למה הגנת עלי? למה אתה זה שהיה ציך לסבול? ועוד בשבילי?"
אני זוכר אותה חובטת ביי ודוחפת אותי לכיוון הקיר מלאה בדמעות, בזמן שאני מוחה לה את הדמעות ומחבק אותה לחשתי לה 5 מילים"תביני כבר, אני אוהב אותך" זו הייתה השנה הכי יפה בחיים שלי...
כיתה ט'... מאז המוות של זאת שהחזיקה אות בחיים נהיתי אובססיבי ל"הצלת בנות" פשוט נהייתי רגיש יותר מידי לבנות... סוף יום לימודים... אני בדרך הביתה וקולט שילדים הכיתה ח' אונסים ילדה מהשכבה...7 ילדים! כולם אונסים את אותה ילדה... אז רצתי אליה, והרבצתי לשניים מהילדים האלה.. עילפתי אותם, ואני הייתה הבא בתור, קמתי בבית חולים עם שברים בכול הגוף, צלעות, ראש, ידיים, רגליים, אצבעות. והנה פה התחלתי חצי שנה של שיקום... אבל תודה לאל, עכשיו אני בסדר...
עכשיו אני כבר חודש לא בבית ספר ואני כל היום עוד, כי יש צו הוצאה לפועל... וזהו, זה נראה לי כל הסיפור שלי...
אני גדלתי וגודל בלי אבא, וזה משהו שבעבר נורא הפריע לי, והיה נוח יותר לאנשים שהכרתי לרדת עלי...
עברתי התעללות המשך 6 שנים, כל היסודי, זה פשוט נוח כלכ כך לרדת על הילד החנון, השמנמוך עם המשקפיים שגם די חכם... כיתה א' הייתי אז תמים וחשבתי שזה ישתנה, למרות שהייתי נורא קטן זאת הייתה האשליה שלי.
כיתה ב' פשוט סבלתי את זה, ירידות וקללות זה נחשב משהו קילי יחסית להמשך.
כיתה ג' התחיל להימאס לי, כאב לי יותר מידי והתחלתי לחתוך.
כיתות ד-ה פה הם התחילו לקלל עם הידיים, והפגיעה בי כבר לא הייתה פגיעה בנפש, אלא בגוף, הייתי חוזר לבית עם שטפי דם ולפעמים גם פצעים פתוחים.
כיתה ו' אני לא ישכח אותה רק בגלל יום אחד... הם קשרו אותי לעץ, קשרו והתחילו להרביץ, אני זוכר את עצמי צורח ומתחנן שיפסיקו, אבל בשלב כלשהו הצעקות הפסיקו ונשארו רק הדמעות, אבנים, ברזלים, מקלות, כל דבר שהיה שם הם זרקו והרביצו איתו... אחרי שעה של כאב הם הלכו, אבל תלו עלי שלט...
"כאן ילד מפגר ועזוב, אפילו אבא שלו עזב אותו, אנא, הכאיבו לו" נשארתי שם חצי בלי יכולת לזוז.
אחר החצי שעההגיעה ילדה, מתחילה לבכות ברגע שרואה אותי מדמם ומלא בשטפי דם... היא שיחררה אותי והייתה האור שלי למשך שנה שלמה... היא הייתה החברה הכי טובה שלי... זה קרה בסוף ו היום הארור הזה, שעד היום הצלקות מזכירות אותו... אבל היא החזירה לי את החשק לחיים, סופסוף מישהי מדברת איתי! הייתי כל כך שמח והתחלתי לעבוד על הגוף שלי, אכלתי בריא, התאמנתי מלא! ותוך חודשיים השלתי 20 קילו מהגוף שלי... עליתי לחטיבה, ושם כבר הפסיקו להציק לי, אבל הייתי נורא בודד ולא היו לי חברים חוץ מאותה אחת שהצילה אותי באותו יום... בסוף כיתה ז' היא אמרה לי"תקשיב, אני מצטערת, אני עוברת לארצות הברית, הייתה לי תקופה ממש טובה איתך (וכולי וכולי)"היא עברה, אבל שמרנו על קשר, יום אחד היא פשוט הפסיקה לדבר, לא הבנתי מה קורה ולמה היא תאום מנתקת את הקשר, ביום הזה נכנסתי לדיכאון, ניסיתי להתאבד, חשבתי שאולי היא גם שונאת אותי כבר... שבוע אחר כך אביה התקשר,"שלום *** (השם שלי) מה נשמע?"
אני: איך אתה חושב? למה היא לא מדברת איתי? היאשונאת אותי?!"
אבא שלה: תקשיב, אני לא יודע אם היא סיפרה לך למה עברנו לפה... אבל ל*** (הידידה הזאת) הייתה מחלה, ועברנו לכאן כדי שהיא תעבור ניתוח שאולי יצליח להאריך את חייה."
כל כך שמחתי, חשבתי על זה שהיא כבר בחדר התאוששות והיא פשוט קצת מטושטשת, היא בטח עברה אותו חשבתי לעצמי.
אני: נו? ומה הרופאים אומרים? תוך כמה זמן היא תחזור לדבר?"
הוא: היא לא תחזור לדבר וגם לא תחזוור לחיים... הניתוח נכשל, איבדתי אותה"
הוא התחיל לבכות וישר ניתקתי, פשוט לא רציתי לדעת שזה אמיתי, לא, לא, יכול להיות...
עברתי תקופה ממש קשה אז, אבל אותה ילדה אמרה לי משהו: תעקוב אחרי החלום שלך גם אם אני לא לידך, ואל תיתן להם להשפיע עליך שוב, בסדר?"אני זוכר את אוו חיבוק שהיא נתנה לי אז... החיבוק עם החיוך המשתלבש לה בול על השפתיים...
ובעקבות המילים האלו המשכתי וחזרתי אט אט לשגרה.
כיתה ח' יצאתי עם כמה חברות לפארק, אחת מהן הייתה הקראשית שלי, היא כל כך יפה... אחרי זה שהלכתי רגע מהן, מישהו דיבר עם הקראשית שלי, (דיבור מיני) הוא ניסה להוריד לה את המכנס אחרי זה, וממש התחיל כבר לאנוס אותה, רצתי לשם, להגן עליה, והצלחתי:) ריתקתי אותו לרצפה ואם הן לא היו אומרות לי לעצור, הייתי כבר שובר ל את היד, אבל עזבתי אותו, אחרי כך הלכנו, והוא רץ אל הקרשית, (האנס), לא חשבתיפעמיים ורצתי אליו, שנייה לפני שכבר קפצתי עליו, ראיתי את זה, הוא החזיק סכין, ואני, קיבלתי את שתי הדקירות, ה לא היה נורא, כי בכול זאת, היא הייתה בסדר... ואני? גם אני יצאתי מזה בסדר... שבוע אחרי זה הקראשית באה לבקר אותי, היא ממש כעסה עלי, "למה נדקרת בשבילי? אה? למה הגנת עלי? למה אתה זה שהיה ציך לסבול? ועוד בשבילי?"
אני זוכר אותה חובטת ביי ודוחפת אותי לכיוון הקיר מלאה בדמעות, בזמן שאני מוחה לה את הדמעות ומחבק אותה לחשתי לה 5 מילים"תביני כבר, אני אוהב אותך" זו הייתה השנה הכי יפה בחיים שלי...
כיתה ט'... מאז המוות של זאת שהחזיקה אות בחיים נהיתי אובססיבי ל"הצלת בנות" פשוט נהייתי רגיש יותר מידי לבנות... סוף יום לימודים... אני בדרך הביתה וקולט שילדים הכיתה ח' אונסים ילדה מהשכבה...7 ילדים! כולם אונסים את אותה ילדה... אז רצתי אליה, והרבצתי לשניים מהילדים האלה.. עילפתי אותם, ואני הייתה הבא בתור, קמתי בבית חולים עם שברים בכול הגוף, צלעות, ראש, ידיים, רגליים, אצבעות. והנה פה התחלתי חצי שנה של שיקום... אבל תודה לאל, עכשיו אני בסדר...
עכשיו אני כבר חודש לא בבית ספר ואני כל היום עוד, כי יש צו הוצאה לפועל... וזהו, זה נראה לי כל הסיפור שלי...
אני לא הולכת לשקר שעברתי סיפור חיים קשה כי זה לא מה שקרה.
גדלתי בבית טוב, משפחה טובה, סבלתי הרבה בגלל הדימוי העצמי שלי והחוסר ביטחון שלי, עברתי חרם, בדידות, הייתי מושפעת מאחרים, הייתי אובססיבית למראה שלי בגלל דעות של אחרים, הייתי חלשה נפשית ופיזית, ''חברות'' שלי היו אומרות מאחורי הגב ובפנים שאני שפוטה שלהן והיום אני מרגישה הכי יפה שיש, כבר לא צריכה להיגרר אחרי אחרים, הרגליים שלי על הקרקע ואני מוכנה לכל מצב, כבר לא לוקחת ללב, עושה מה שטוב לי ומי שלא טוב לו? יום טוב לו.
גדלתי בבית טוב, משפחה טובה, סבלתי הרבה בגלל הדימוי העצמי שלי והחוסר ביטחון שלי, עברתי חרם, בדידות, הייתי מושפעת מאחרים, הייתי אובססיבית למראה שלי בגלל דעות של אחרים, הייתי חלשה נפשית ופיזית, ''חברות'' שלי היו אומרות מאחורי הגב ובפנים שאני שפוטה שלהן והיום אני מרגישה הכי יפה שיש, כבר לא צריכה להיגרר אחרי אחרים, הרגליים שלי על הקרקע ואני מוכנה לכל מצב, כבר לא לוקחת ללב, עושה מה שטוב לי ומי שלא טוב לו? יום טוב לו.
אנונימית
סיפור ארוך מעדיפה לא לספר
e8
אמא זה הe
אבא זה 8
אני השילוב
אמא זה הe
אבא זה 8
אני השילוב
קראתי פה את התגובות שלכם ואני חייבת להגיד שירדה לי דמעה (אולי זה בגלל המחזור.-) אבל באמת זה מרגש ברמות ואני מצטערת לשמוע את זה.. אני מקווה בשביל כולכם שאתם תתגברו על מה שקרה לכם ויהיו לכם חיים יותר טובים..
אממ אני לא יספר הכל כי יש דברים שעדיף לא לדעת-
זה התחיל עוד לפני שנולדתי, אבא שלי היה מרביץ לאמא שלי ולאחי הגדול הרבה,
הוא היה מסומם שיכור ומה לא? פשוט מטורף.
הוא היה אשם ברצח.. והוא סוג של ברח מהכלא. מסובך מידי להבנה.
בכל מקרה, אז אני ואח שלי התאום נולדנו והוא נטש את אמא שלי.
כשהייתי בת 12 התקשרו לאמא שלי ואמרו לה שאבא שלי מת,
באותו רגע לא ידעתי אם להיות שמחה או עצובה, תמיד פחדתי שיגיע היום שהוא יחזור וירצה לעשות לי משהו.. הוא לא היה בן אדם צלול בדעתו..
אמא שלי נכנסה לדיכאון עמוק בגלל זה והחליטה שהיא עוברת מקצוע. (היא הייתה מורה)
היא התחילה לעבוד בזנות.
אבל אני הערכתי אותה, ולמרות מי שהיא אני כיבדתי אותה ואת המקצוע.. הרי כל עבודה "מכבדת" את בעליה לא?
אח שלי התאום שנא את אמא שלי, הם אף פעם לא הסתדרו והוא אפילו גר שנה בפנימיה..
הוא תמיד התבייש בה ובעבודה שלה, ובאיזשהו מקום גם אני.
זה לא שיש לי בעיה עם זה כאילו.. אם זה מה שהיא רוצה אז בכיף אבל זה לא המקצוע הכי מבוקש להתעסק בו..
בגיל 13 נכנסתי לדיכאון עמוק בעיקבות חרמים והשפלות שעשו לי ביסודי כיתה ב'-ו'.
הפסקתי לאכול הפסקתי לשתות פשוט הייתי מרוכזת בדיכאון שלי ולא יצאתי ממנו.
בכל מקרה, כשהייתי בת 14 אמא שלי התחתנה עם מישהו שהיא הכירה בעבודה שלה (זנות),
היא הבטיחה לו שהיא תפסיק לעבוד בזה, והיא שיקרה לו שהיא החליפה עבודה לברמנות. (זה שמוזג משקאות) הוא היה טיפש והאמין לה בזמן שהיא המשיכה לעבוד בזנות.
בגיל 15 הכרתי את "אהבת חיי" באמת הוא היה הכל בשבילי פשוט.. הכל, היינו מדהימים ביחד הזוג הזה שכולם רוצים להיות הוא.. זה היה קשה להבין את האהבה שלנו, היינו מהאלה שלא אכפת להם מה אומרים עליהם, שלא מתביישים באהבה שלהם. הוא זה ששיכנע אותי לאכול ולא לוותר על עצמי ועל החיים שלי כי באמת הרגשתי שאני חשובה לו.. כנראה שלא מספיק..
שחגגנו שנה היה איזה משהו שהוא עשה שגרם לי ולו להיפרד.
כשזה קרה אני שוב חזרתי לדיכאון של עצמי, ושוב הפסקתי לאכול.. התחלתי לחתוך לשתות ואפילו לעשן.. לקחתי סמים והרסתי לעצמי את החיים..
הצטרפתי לסטיפס והיו פה אנשים ששיכנעו אותי להפסיק עם זה אז הפסקתי לשתות הפסקתי לעשן והפסקתי עם הסמים ואפילו הפסקתי לחתוך.
לאכול לא, אני לא אוכלת ולא משנה כמה אנשים ניסו וינסו לעזור לי זה לא יעזור, אני וויתרתי על עצמי ועל אהבה בכללי.
לפני שקרה מה שקרה עם החבר שלי הייתי ילדה יחסית "מקובלת" היו לי דיי הרבה חברות אבל כשנכנסתי לדיכאון ניתקתי איתן קשר.. לפני איזה חודש אני והן חזרנו לקשר ואני מאוד שמחה מזה..
אם יש דבר אחד שלמדתי מהחיים שלי זה שאסור לוותר, כמה שקשה וכמה שנורא לך בחיים אתה לא יכול לוותר לעצמך. אני וויתרתי על מי שהייתי. על שירה שהייתה פעם.
אבל אני לא וויתרתי על חברות שלי, ובאמת שהן הדבר הכי טוב שיש לי בחיים.
התוכניות שלי לעתיד זה לעזוב את הבית המפגר הזה. למצוא לי מקום משלי לחיות בו *לבד* ופשוט לסבול את החיים האלה.
אני מרחיקה ממני אנשים מעדיפה לא ליצור קשרים עם בני אדם.. למה לי להפגע מהם?
יש עוד הרבה שלא סיפרתי אבל הם דברים יותר אישיים שעדיף שלא תדעו..
אם קראתם את זה אז תודה.. ותודה לך שואלת השאלה שנתת לי לפרוק ככה. את מדהימה.
אממ אני לא יספר הכל כי יש דברים שעדיף לא לדעת-
זה התחיל עוד לפני שנולדתי, אבא שלי היה מרביץ לאמא שלי ולאחי הגדול הרבה,
הוא היה מסומם שיכור ומה לא? פשוט מטורף.
הוא היה אשם ברצח.. והוא סוג של ברח מהכלא. מסובך מידי להבנה.
בכל מקרה, אז אני ואח שלי התאום נולדנו והוא נטש את אמא שלי.
כשהייתי בת 12 התקשרו לאמא שלי ואמרו לה שאבא שלי מת,
באותו רגע לא ידעתי אם להיות שמחה או עצובה, תמיד פחדתי שיגיע היום שהוא יחזור וירצה לעשות לי משהו.. הוא לא היה בן אדם צלול בדעתו..
אמא שלי נכנסה לדיכאון עמוק בגלל זה והחליטה שהיא עוברת מקצוע. (היא הייתה מורה)
היא התחילה לעבוד בזנות.
אבל אני הערכתי אותה, ולמרות מי שהיא אני כיבדתי אותה ואת המקצוע.. הרי כל עבודה "מכבדת" את בעליה לא?
אח שלי התאום שנא את אמא שלי, הם אף פעם לא הסתדרו והוא אפילו גר שנה בפנימיה..
הוא תמיד התבייש בה ובעבודה שלה, ובאיזשהו מקום גם אני.
זה לא שיש לי בעיה עם זה כאילו.. אם זה מה שהיא רוצה אז בכיף אבל זה לא המקצוע הכי מבוקש להתעסק בו..
בגיל 13 נכנסתי לדיכאון עמוק בעיקבות חרמים והשפלות שעשו לי ביסודי כיתה ב'-ו'.
הפסקתי לאכול הפסקתי לשתות פשוט הייתי מרוכזת בדיכאון שלי ולא יצאתי ממנו.
בכל מקרה, כשהייתי בת 14 אמא שלי התחתנה עם מישהו שהיא הכירה בעבודה שלה (זנות),
היא הבטיחה לו שהיא תפסיק לעבוד בזה, והיא שיקרה לו שהיא החליפה עבודה לברמנות. (זה שמוזג משקאות) הוא היה טיפש והאמין לה בזמן שהיא המשיכה לעבוד בזנות.
בגיל 15 הכרתי את "אהבת חיי" באמת הוא היה הכל בשבילי פשוט.. הכל, היינו מדהימים ביחד הזוג הזה שכולם רוצים להיות הוא.. זה היה קשה להבין את האהבה שלנו, היינו מהאלה שלא אכפת להם מה אומרים עליהם, שלא מתביישים באהבה שלהם. הוא זה ששיכנע אותי לאכול ולא לוותר על עצמי ועל החיים שלי כי באמת הרגשתי שאני חשובה לו.. כנראה שלא מספיק..
שחגגנו שנה היה איזה משהו שהוא עשה שגרם לי ולו להיפרד.
כשזה קרה אני שוב חזרתי לדיכאון של עצמי, ושוב הפסקתי לאכול.. התחלתי לחתוך לשתות ואפילו לעשן.. לקחתי סמים והרסתי לעצמי את החיים..
הצטרפתי לסטיפס והיו פה אנשים ששיכנעו אותי להפסיק עם זה אז הפסקתי לשתות הפסקתי לעשן והפסקתי עם הסמים ואפילו הפסקתי לחתוך.
לאכול לא, אני לא אוכלת ולא משנה כמה אנשים ניסו וינסו לעזור לי זה לא יעזור, אני וויתרתי על עצמי ועל אהבה בכללי.
לפני שקרה מה שקרה עם החבר שלי הייתי ילדה יחסית "מקובלת" היו לי דיי הרבה חברות אבל כשנכנסתי לדיכאון ניתקתי איתן קשר.. לפני איזה חודש אני והן חזרנו לקשר ואני מאוד שמחה מזה..
אם יש דבר אחד שלמדתי מהחיים שלי זה שאסור לוותר, כמה שקשה וכמה שנורא לך בחיים אתה לא יכול לוותר לעצמך. אני וויתרתי על מי שהייתי. על שירה שהייתה פעם.
אבל אני לא וויתרתי על חברות שלי, ובאמת שהן הדבר הכי טוב שיש לי בחיים.
התוכניות שלי לעתיד זה לעזוב את הבית המפגר הזה. למצוא לי מקום משלי לחיות בו *לבד* ופשוט לסבול את החיים האלה.
אני מרחיקה ממני אנשים מעדיפה לא ליצור קשרים עם בני אדם.. למה לי להפגע מהם?
יש עוד הרבה שלא סיפרתי אבל הם דברים יותר אישיים שעדיף שלא תדעו..
אם קראתם את זה אז תודה.. ותודה לך שואלת השאלה שנתת לי לפרוק ככה. את מדהימה.
ביריונות וחרם מאז שאני זוכר את עצמי ועד סוף היסודי חרדה חברתית חוסר ביטחון דיכאון קשה שעגיין יש לי וגם פגיעה עצמית
אנונימי
לאבא שלי יש מאניה דיפרסיה, מה שדי פוגע לי בחיים.
הוא יכול להיות טוב אלי, נחמד, מתעניין, ובן רגע להפוך לאדם נורא ששונא אותי ולא רוצה שום קשר אלי, חושב שהוא מלך העולם ושכולם מסביבו מטומטמים.
זה הציק לי כל כך הרבה בעבר.
הוא היה מתעצבן עלי ועל אמא שלי בטירוף, צורח עלינו ומנפץ דברים, אחר כך היה עוזב את הבית בטריקת דלת ומשוטט בשכונה במשך שעות וחוזר הביתה בוכה.
אמא שלי תמיד סלחה לו וקיבלה אותו למרות שהוא אמר לה דברים נוראיים והיה יכול לפגוע בה פיזית אם לא הייתי עוצרת את זה,
אבל היא אהבה אותו איכשהו.
אני מתנודדת בין אוהבת לשונאת אותו,
הוא בכל זאת אבא שלי. כשאין לו התקפים, הוא יכול להיות בנאדם מקסים.
אבל ההתקפים האלה פוגעים לי בחיים והוא יכול להיות נורא מפחיד,
זה משהו שלעולם לא סיפרתי לאף אחד.
כשהייתי בכיתה ו' ההתקפים האלה החמירו,
שנאתי את הבית שלי יותר מכל מקום ורעדתי מחשש שאבא שלי יתחיל לעשות דברים מטורפים.
דיברתי עם אמא שלי, ניסיתי לשכנע אותה להתגרש,
אבל היא לא הסכימה.
היא אמרה לי שאף אחד לא מושלם, צריך ללמוד להתמודד עם החסרונות של בני האדם,
אבל היא כמובן שכחה כמה הוא פגע בנו וכמה נזק נפשי הוא גרם לי.
אבל בקיץ משהו השתנה.
אני חושבת שהוא התחיל לקחת תרופות למרות שההורים שלי לא דיברו איתי על זה,
ההתקפים שלו התחילו להיעלם איכשהו.
כשנה לאחר מכן היו לו התקפים די חד פעמיים,
ובקיץ של השנה הזאת (אני כיתה ח' כרגע), הם חזרו אבל עכשיו זה יותר טוב.
אני מפחדת פחות עכשיו,
יודעת שההתקף יגיע בשלב מסויים אבל משתדלת שלא לחשוב על זה.
אני יותר להתמודד עם זה יותר טוב מאשר בעבר,
המצב הנפשי שלי השתפר מאז התקופה הגרועה בחיי.
הוא יכול להיות טוב אלי, נחמד, מתעניין, ובן רגע להפוך לאדם נורא ששונא אותי ולא רוצה שום קשר אלי, חושב שהוא מלך העולם ושכולם מסביבו מטומטמים.
זה הציק לי כל כך הרבה בעבר.
הוא היה מתעצבן עלי ועל אמא שלי בטירוף, צורח עלינו ומנפץ דברים, אחר כך היה עוזב את הבית בטריקת דלת ומשוטט בשכונה במשך שעות וחוזר הביתה בוכה.
אמא שלי תמיד סלחה לו וקיבלה אותו למרות שהוא אמר לה דברים נוראיים והיה יכול לפגוע בה פיזית אם לא הייתי עוצרת את זה,
אבל היא אהבה אותו איכשהו.
אני מתנודדת בין אוהבת לשונאת אותו,
הוא בכל זאת אבא שלי. כשאין לו התקפים, הוא יכול להיות בנאדם מקסים.
אבל ההתקפים האלה פוגעים לי בחיים והוא יכול להיות נורא מפחיד,
זה משהו שלעולם לא סיפרתי לאף אחד.
כשהייתי בכיתה ו' ההתקפים האלה החמירו,
שנאתי את הבית שלי יותר מכל מקום ורעדתי מחשש שאבא שלי יתחיל לעשות דברים מטורפים.
דיברתי עם אמא שלי, ניסיתי לשכנע אותה להתגרש,
אבל היא לא הסכימה.
היא אמרה לי שאף אחד לא מושלם, צריך ללמוד להתמודד עם החסרונות של בני האדם,
אבל היא כמובן שכחה כמה הוא פגע בנו וכמה נזק נפשי הוא גרם לי.
אבל בקיץ משהו השתנה.
אני חושבת שהוא התחיל לקחת תרופות למרות שההורים שלי לא דיברו איתי על זה,
ההתקפים שלו התחילו להיעלם איכשהו.
כשנה לאחר מכן היו לו התקפים די חד פעמיים,
ובקיץ של השנה הזאת (אני כיתה ח' כרגע), הם חזרו אבל עכשיו זה יותר טוב.
אני מפחדת פחות עכשיו,
יודעת שההתקף יגיע בשלב מסויים אבל משתדלת שלא לחשוב על זה.
אני יותר להתמודד עם זה יותר טוב מאשר בעבר,
המצב הנפשי שלי השתפר מאז התקופה הגרועה בחיי.
לעולם לא תגלו מי אני.
אני הומו בארון
חווה בריונות
סובל מחרדה חברתית
חי במשפחה של מפגרים
לבד תמיד
בדיכאון
חווה בריונות
סובל מחרדה חברתית
חי במשפחה של מפגרים
לבד תמיד
בדיכאון
אנונימי
נולדתי
אונס
ניסיתי להתאבד
חברה התאבדה
עוד פעם ניסיתי להתאבד
אמא נפטרה מסרטן
אבא שמרביץ לי
פנימיה
חבר
בגידה
שוב ניסיתי להתאבד
ועכשיו אני כאן עם חבר שאני אוהבת וסבא וסבתא תומכים בטירוף לומדת בווינגט ונמצאת בנבחרת ישראל להתעמלות...
אונס
ניסיתי להתאבד
חברה התאבדה
עוד פעם ניסיתי להתאבד
אמא נפטרה מסרטן
אבא שמרביץ לי
פנימיה
חבר
בגידה
שוב ניסיתי להתאבד
ועכשיו אני כאן עם חבר שאני אוהבת וסבא וסבתא תומכים בטירוף לומדת בווינגט ונמצאת בנבחרת ישראל להתעמלות...
אנונימית
נולדתי, עברתי בכיתה א' לעיר אחרת ובית ספר אחר, בכיתה ה' שוב, וגם ב-ו' (אני עוברת מלא עירים)...
אין לי הרבה חברות כי אני לא בקשר עם הילדים שהייתי איתם בגן, וגם כבר לא עם אלה שהייתי איתם בכיתה ה', ויש לי רק חברה אחת מ-ו' וכרגע קשה לי להתחבר לילדים אחרים (מהכיתה שלי עכשיו, ז')
אז אין לי הרבה חברות אבל ההורים שלי והמשפחה שלי מדהימה והם מספקים אותי בכל מה שאני רק רוצה גם אם אין להם את היכולת:)
אין לי הרבה חברות כי אני לא בקשר עם הילדים שהייתי איתם בגן, וגם כבר לא עם אלה שהייתי איתם בכיתה ה', ויש לי רק חברה אחת מ-ו' וכרגע קשה לי להתחבר לילדים אחרים (מהכיתה שלי עכשיו, ז')
אז אין לי הרבה חברות אבל ההורים שלי והמשפחה שלי מדהימה והם מספקים אותי בכל מה שאני רק רוצה גם אם אין להם את היכולת:)
אנונימית
גיל שנה למדתי ללכת, יום אחד עליתי על הספה וקפצתי על החלון ונפלתי ושברתי את היד (חשבתי שאני סופרוומן ) הייתי תקופה בבית חולים והחלמתי.
גיל שנתיים עד ארבע היה ילדות נחמדה עד שאבא שלי חלה במחלה ונפטר זה היה היום הכי נוראי שהיה לי בחיים.
אני לא שוכחת את ההלווייה עד היום, והוא נפטר ביום של הצילומים של הגן שלי וזה היה כואב להצטלם באותו יום.
זה שבר את אימא שלי והיא הייתה צריכה לטפל ב4 ילדים לבדה.
כשהוא נפטר המשפחה שלו פשוט ניתקה מאיתנו כל קשר, הדודים, האחיינים, האח למחצה, כולם חוץ מהסבא וסבתא שנפטרו..
גיל חמש וחצי (כיתה א' ) הכרתי מישהי והיא הפכה לחברה הכי טובה שלי, היא הייתה כמו נפש תאומה שלי היינו עושות הכול ביחד ואנחנו עדיין חברות, והכרתי עוד המון חברות מדהימות.
כיתה ב' עד ה' היה לי נחמד בבית הספר ובחיים בכללי,
בכיתה ו' היה לי מחלה בעור ובשיער ובמשך תקופה הייתי הולכת לבית חולים עם אימא שלי זה נמשך לכמה שנים והבראתי מזה אבל לצערי זה חזר..
בחופש של כיתה ו' טסתי לחו"ל עם המשפחה כי קרה לנו המון דברים נוראים ( בעיקר מוות ) במשפחה, אז טסנו לחופשה ונפגשנו עם מכשפה שם כדי שתעזור לנו, היינו שם במשך חודש בערך היה כיף.
כשהייתי בחו"ל "חברה" שלי פרצה לי לפייסבוק ודיברה עם המון בנים ובגללה חשבו שאני זונה חסרת כבוד והיא רבה עם המון ילדים בפייסבוק וכשחזרתי לא הבנתי למה כולם כועסים עלי אבל בסוף הסתדר לי כשדיברתי עם כולם והסברתי להם מה קרה..
כיתה ז' הצטרפתי לכיתה חדשה אחרי חודש והתחברתי לבנות והיה לי שנה טובה בסך הכול וככה גם בכיתה ח'
בכיתה ט' עברתי לכיתה אחרת חדשה, הייתי ממש מבואסת בגלל זה כי כל החברות שלי לומדות בכיתה אחרת והרגשתי בודדה אפילו שהיו לי חברות לכיתה, הייתי מבריזה המון עם מישהי שהייתה חברה טובה לשעבר והיינו מסתובבות בחוץ, נוסעות ועושות המון שטויות, אימא שלי אמרה לי להפסיק להסתובב איתה אבל לא הקשבתי לה, הייתי חוזרת מאוחר בלילה, נעלמת לכמה שעות, עושה מה שאני רוצה בעיקר.
הייתי בדיכאון נוראי וכמעט התאבדתי, הייתי בוכה כמעט כל לילה ואימא שלי לא הייתה מבינה מה עובר עלי בכלל, אף אחד פשוט לא ידע.
עליתי 5 קילו ונכנסתי לפאניקה וחשבתי שאני שמנה אפילו שאני רזה, הייתי בולמית במשך תקופה ארוכה, כל כך שנאתי את הגוף שלי ואת עצמי בגלל זה, ובגלל שהייתי מכאיבה לעצמי.
באותה תקופה הייתי מתווכחת המון עם אימא שלי יום אחד היא אמרה לי "את הסיוט של החיים " זה פשוט שבר אותי ופגע בי יותר מכל דבר אחר שהיא אמרה לי.
כיתה י' שוב כיתה חדשה, החברה שהייתי עושה איתה שטויות נשארה כיתה ועם הזמן פשוט ניתקנו את הקשר והיא עברה לפניימיה, הכרתי שוב ילדים חדשים והתחברתי לכיתה שלי היה לי טוב מבחינה חברתית.
ירדתי בציונים ממש, הבולימיה חזרה ולא הצלחתי להתמקד בדברים אחרים חוץ מזה, הפסקתי לצאת עם חברות בגלל שהייתי בדיכאון הייתי מבלה את הזמן בבית.
התחלתי לחלל שבת ועשיתי את זה בסתר (אני עדיין עושה זאת בסתר ).
כיתה יא' ההפרעות אכילה די החמירו הייתי אובססיבית לרזון בצורה מפחידה, הייתי מפחדת לעלות במשקל, הייתי סופרת קלוריות של כל דבר קטן שאכלתי, כשנכנסתי לזה הבנתי שיהיה לי קשה לצאת מזה, והציונים שלי היו גרועים וטובים הייתי מתנדנדת.
כיתה יב' (השנה ), השנה התחילה לי מעולה והייתי שמחה אבל ידעתי שזה פשוט לא יחזיק מעמד, הקשר שלי עם אימא שלי נהרס באשמתה, היא הבן אדם שהכי פגע בי בחיים שלי, יום אחד פשוט לא יכולתי לסבול את זה ברחתי מהבית ואחר כך הלכתי לסבתא שלי (היא לא ידעה על הריבים) והיא רצתה שנחזור לבית שלי הלכתי לחדר ולא יכולתי להסתכל עליה בכלל.
ההפרעות אכילה השנה די הרסו אותי אבל אני מנסה להתמודד ולצאת מזה ולקבל את עצמי, אני מקווה שזה יקרה כבר.
נכנסתי לפני כמה שבועות לדיכאון הייתי מבריזה מהלימודים מבלי שאף אחד ידע והולכת לים או לפארק שיש ליד הבית שלי ויושבת שם כמה שעות עם הפלאפון והטאבלט, ובוכה כל לילה..
אף אחת מהחברות שלי לא יודעת בכלל מה עובר עלי, אני תמיד בבית ספר הילדה שבאה שמחה עם בגדים יפים, מחייכת צוחקת ומעמידה פנים שהכול בסדר כולם חושבים שיש לי חיים מושלמים אבל הם לא יודעים שמשהו מת בתוכי.
ולפני כמה ימים היה לי ריב עם אימא שלי ואמרתי לזה שמחר היא כבר לא תצטרף לסבול אותי כי אני הולכת להתאבד והיא אמרה לי 'תלכי עכשיו, תצאי ' היא ממש פגעה בי באותו יום ובכיתי כל הלילה על החיים הארורים שיש לי והבטחתי לעצמי שיותר אני לא בוכה עליה בינתיים החזקתי מעמד.
אם יש משהו שלמדתי זה לסמוך רק על עצמך.
יש עוד דברים שעברתי בחיים אבל אני חפרתי יותר מדי וזה כבר יותר אישי, אני מקווה בשביל כולכם שהכול יסתדר בסופו של דבר.
גיל שנתיים עד ארבע היה ילדות נחמדה עד שאבא שלי חלה במחלה ונפטר זה היה היום הכי נוראי שהיה לי בחיים.
אני לא שוכחת את ההלווייה עד היום, והוא נפטר ביום של הצילומים של הגן שלי וזה היה כואב להצטלם באותו יום.
זה שבר את אימא שלי והיא הייתה צריכה לטפל ב4 ילדים לבדה.
כשהוא נפטר המשפחה שלו פשוט ניתקה מאיתנו כל קשר, הדודים, האחיינים, האח למחצה, כולם חוץ מהסבא וסבתא שנפטרו..
גיל חמש וחצי (כיתה א' ) הכרתי מישהי והיא הפכה לחברה הכי טובה שלי, היא הייתה כמו נפש תאומה שלי היינו עושות הכול ביחד ואנחנו עדיין חברות, והכרתי עוד המון חברות מדהימות.
כיתה ב' עד ה' היה לי נחמד בבית הספר ובחיים בכללי,
בכיתה ו' היה לי מחלה בעור ובשיער ובמשך תקופה הייתי הולכת לבית חולים עם אימא שלי זה נמשך לכמה שנים והבראתי מזה אבל לצערי זה חזר..
בחופש של כיתה ו' טסתי לחו"ל עם המשפחה כי קרה לנו המון דברים נוראים ( בעיקר מוות ) במשפחה, אז טסנו לחופשה ונפגשנו עם מכשפה שם כדי שתעזור לנו, היינו שם במשך חודש בערך היה כיף.
כשהייתי בחו"ל "חברה" שלי פרצה לי לפייסבוק ודיברה עם המון בנים ובגללה חשבו שאני זונה חסרת כבוד והיא רבה עם המון ילדים בפייסבוק וכשחזרתי לא הבנתי למה כולם כועסים עלי אבל בסוף הסתדר לי כשדיברתי עם כולם והסברתי להם מה קרה..
כיתה ז' הצטרפתי לכיתה חדשה אחרי חודש והתחברתי לבנות והיה לי שנה טובה בסך הכול וככה גם בכיתה ח'
בכיתה ט' עברתי לכיתה אחרת חדשה, הייתי ממש מבואסת בגלל זה כי כל החברות שלי לומדות בכיתה אחרת והרגשתי בודדה אפילו שהיו לי חברות לכיתה, הייתי מבריזה המון עם מישהי שהייתה חברה טובה לשעבר והיינו מסתובבות בחוץ, נוסעות ועושות המון שטויות, אימא שלי אמרה לי להפסיק להסתובב איתה אבל לא הקשבתי לה, הייתי חוזרת מאוחר בלילה, נעלמת לכמה שעות, עושה מה שאני רוצה בעיקר.
הייתי בדיכאון נוראי וכמעט התאבדתי, הייתי בוכה כמעט כל לילה ואימא שלי לא הייתה מבינה מה עובר עלי בכלל, אף אחד פשוט לא ידע.
עליתי 5 קילו ונכנסתי לפאניקה וחשבתי שאני שמנה אפילו שאני רזה, הייתי בולמית במשך תקופה ארוכה, כל כך שנאתי את הגוף שלי ואת עצמי בגלל זה, ובגלל שהייתי מכאיבה לעצמי.
באותה תקופה הייתי מתווכחת המון עם אימא שלי יום אחד היא אמרה לי "את הסיוט של החיים " זה פשוט שבר אותי ופגע בי יותר מכל דבר אחר שהיא אמרה לי.
כיתה י' שוב כיתה חדשה, החברה שהייתי עושה איתה שטויות נשארה כיתה ועם הזמן פשוט ניתקנו את הקשר והיא עברה לפניימיה, הכרתי שוב ילדים חדשים והתחברתי לכיתה שלי היה לי טוב מבחינה חברתית.
ירדתי בציונים ממש, הבולימיה חזרה ולא הצלחתי להתמקד בדברים אחרים חוץ מזה, הפסקתי לצאת עם חברות בגלל שהייתי בדיכאון הייתי מבלה את הזמן בבית.
התחלתי לחלל שבת ועשיתי את זה בסתר (אני עדיין עושה זאת בסתר ).
כיתה יא' ההפרעות אכילה די החמירו הייתי אובססיבית לרזון בצורה מפחידה, הייתי מפחדת לעלות במשקל, הייתי סופרת קלוריות של כל דבר קטן שאכלתי, כשנכנסתי לזה הבנתי שיהיה לי קשה לצאת מזה, והציונים שלי היו גרועים וטובים הייתי מתנדנדת.
כיתה יב' (השנה ), השנה התחילה לי מעולה והייתי שמחה אבל ידעתי שזה פשוט לא יחזיק מעמד, הקשר שלי עם אימא שלי נהרס באשמתה, היא הבן אדם שהכי פגע בי בחיים שלי, יום אחד פשוט לא יכולתי לסבול את זה ברחתי מהבית ואחר כך הלכתי לסבתא שלי (היא לא ידעה על הריבים) והיא רצתה שנחזור לבית שלי הלכתי לחדר ולא יכולתי להסתכל עליה בכלל.
ההפרעות אכילה השנה די הרסו אותי אבל אני מנסה להתמודד ולצאת מזה ולקבל את עצמי, אני מקווה שזה יקרה כבר.
נכנסתי לפני כמה שבועות לדיכאון הייתי מבריזה מהלימודים מבלי שאף אחד ידע והולכת לים או לפארק שיש ליד הבית שלי ויושבת שם כמה שעות עם הפלאפון והטאבלט, ובוכה כל לילה..
אף אחת מהחברות שלי לא יודעת בכלל מה עובר עלי, אני תמיד בבית ספר הילדה שבאה שמחה עם בגדים יפים, מחייכת צוחקת ומעמידה פנים שהכול בסדר כולם חושבים שיש לי חיים מושלמים אבל הם לא יודעים שמשהו מת בתוכי.
ולפני כמה ימים היה לי ריב עם אימא שלי ואמרתי לזה שמחר היא כבר לא תצטרף לסבול אותי כי אני הולכת להתאבד והיא אמרה לי 'תלכי עכשיו, תצאי ' היא ממש פגעה בי באותו יום ובכיתי כל הלילה על החיים הארורים שיש לי והבטחתי לעצמי שיותר אני לא בוכה עליה בינתיים החזקתי מעמד.
אם יש משהו שלמדתי זה לסמוך רק על עצמך.
יש עוד דברים שעברתי בחיים אבל אני חפרתי יותר מדי וזה כבר יותר אישי, אני מקווה בשביל כולכם שהכול יסתדר בסופו של דבר.
אנונימי
בכיתה א - לא היו לי חברים חוץ מילד אחד.
בכיתה ב- הייתה לי חברה אחת אבל בעיקרון לא אהבו אותי.
בכיתה ג- עברתי לבית ספר חדש, כולם צחקו עלי, בהפסקות הייתי מדברת עם עץ (כן כן מה שקראתם).
בכיתה ד- היו לי כבר כמה חברות, היה די בסדר.
בכיתה ה- היו לי כבר יותר חברות, ילדה מהכיתה שלי כל הזמן צילמה אותי והפיצה תמונות שלי, וגם ''חברות'' שלי עשו עלי חרם והייתי לבד, הדרדרתי בציונים בכוונה בגלל היחס המזלזל של המורות שלי, אבא שלי היה מקלל אותי ולא מפסיק להגיד כמה אני טיפשה ומטומטמת וכמה חבל שאני הבת שלו, הייתי חייבת להסתובב עם מישהו בהפסקות בשביל לא לתת ל''חברות'' שלי את התענוג שאני לבד אז הסתובבתי עם העבריינית של הכיתה, היה סיוט.
בכיתה ו- עברתי בית ספר, זאת הייתה השנה שנפקחו העיניים שלי והחיים שלי הביאו לי כאפה בשביל לעורר אותי, בקיצור עברתי לבית ספר הזה בגלל ששתי חברות שלי מהשכונה שאני גרה בה, היו שם, קיוויתי שאני אהיה עם אחת מהן בכיתה אבל לא זה לא קרה, הייתי צריכה להשתלב שם בעצמי, אף אחד לא הכיר אותי, קשה לי לדבר על עצמי ככה אבל הייתי מאוד מוזנחת, לא צחצחתי שיניים, לא דאודורנט, לא הסתרקתי, לא התאמצתי צבעים, התלבשתי כמו הומלס, היה לי גם חזה גדול יחסית (מידה b לכיתה ו זה די גדול), ומאוד הציקו לי בגלל זה, אשכרה הרגשתי שאני יושבת בכיתה ושומעת משני הצדדים דיבורים עלי, סבלתי השפלות גם מהמנודים של הכיתה, הייתי דלוקה על ילד, שכל הזמן ירד עלי ועל כמה האף שלי גדול, חברים שלו אמרו כל הזמן שאני ילדה טיפשה ומכוערת שלא יודעת להתלבש, פעם אחת הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי ששפכו לי שוקו במקום, המורה אמרה לי לנקות כמובן, שהיא דרך אגב לגמרי קלטה את היחס שאני מקבלת ולא עשתה כלום גם כשאמרתי לה, הייתה גם פעם שבאתי בבוקר לכיתה וראיתי שהיה כתוב על השולחן שלי ''עדן הזונה המכוערת יושבת פה'' בטוש לא מחיק שגם את זה המורה שלי אמרה לי למחוק, ואז הכרתי ילדה חמודה מהכיתה שלי, היא הכירה לי את חברות שלה שהיו צבועות מגעילות ודוחות והחלטתי לנסות להתחבר אליהן כי הן היו מקובלות, אז כן התחברנו, והיו לי חברות, והיה יותר טוב כבר, אבל הייתי מקבלת מהן העלבות על בסיס יומי, באמת שעם חברות כאלה לא צריך אויבים הן הורידו לי את הביטחון לריצפה, משם כבר באמת הייתי חייבת לעשות משהו עם עצמי, בחופש הגדול צבעתי את השיער, התחלתי להתאפר, להשקיע בשיער שלי שהוא דרך אגב חלק בטבעי, לעשות ספורט, לקנות בגדים מחנויות יקרות, לשים בושם ומאוד השתנתי.
בכיתה ז- הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר מה שקרה בשנה שעברה ואני אתחיל לקבל את היחס שמגיע לי, אבל אז פגשתי שוב את אותן ''חברות'' אז התחלתי להבריז, בהתחלה הייתי באה יום כן יום לא, אחר כך הייתי באה יום כן שבוע לא, משם כבר לא הייתי באה בכלל הייתי מסתובבת ליד השער ובוכה שאין לי כוחות נפשיים להכנס לשם, הייתי מסתובבת במקומות מפחידים בעיר שלי בתקופה שהיו דקירות כל יום, היו כל מיני אנשים מוזרים שהיו רודפים אחרי או מדברים איתי, הייתי משקרת להורים שלי במשך כמעט חצי שנה, הייתי חוזרת מה''בית ספר'' או לפחות זה מה שהייתי אומרת נשכבת על הספה ונרדמת, היה לי כל כך כיף לישון, כי הייתי מנותקת מהמציאות הזאת, עירבו גם קצינת ביקור סדיר, רווחה, וכל הדברים האלה, ההורים שלי היו שבורים, הייתי רואה אותם בוכים כל היום, ושמעתי אותם אומרים שבטח אני עובדת בזנות.
בקיצור אחרי שחפרתי ובטוח אף אחד לא יקרא את זה, אני רוצה להגיד שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, היום אני מאושרת, יש לי ביטחון עצמי גבוה ודימוי עצמי בשמיים.
בכיתה ב- הייתה לי חברה אחת אבל בעיקרון לא אהבו אותי.
בכיתה ג- עברתי לבית ספר חדש, כולם צחקו עלי, בהפסקות הייתי מדברת עם עץ (כן כן מה שקראתם).
בכיתה ד- היו לי כבר כמה חברות, היה די בסדר.
בכיתה ה- היו לי כבר יותר חברות, ילדה מהכיתה שלי כל הזמן צילמה אותי והפיצה תמונות שלי, וגם ''חברות'' שלי עשו עלי חרם והייתי לבד, הדרדרתי בציונים בכוונה בגלל היחס המזלזל של המורות שלי, אבא שלי היה מקלל אותי ולא מפסיק להגיד כמה אני טיפשה ומטומטמת וכמה חבל שאני הבת שלו, הייתי חייבת להסתובב עם מישהו בהפסקות בשביל לא לתת ל''חברות'' שלי את התענוג שאני לבד אז הסתובבתי עם העבריינית של הכיתה, היה סיוט.
בכיתה ו- עברתי בית ספר, זאת הייתה השנה שנפקחו העיניים שלי והחיים שלי הביאו לי כאפה בשביל לעורר אותי, בקיצור עברתי לבית ספר הזה בגלל ששתי חברות שלי מהשכונה שאני גרה בה, היו שם, קיוויתי שאני אהיה עם אחת מהן בכיתה אבל לא זה לא קרה, הייתי צריכה להשתלב שם בעצמי, אף אחד לא הכיר אותי, קשה לי לדבר על עצמי ככה אבל הייתי מאוד מוזנחת, לא צחצחתי שיניים, לא דאודורנט, לא הסתרקתי, לא התאמצתי צבעים, התלבשתי כמו הומלס, היה לי גם חזה גדול יחסית (מידה b לכיתה ו זה די גדול), ומאוד הציקו לי בגלל זה, אשכרה הרגשתי שאני יושבת בכיתה ושומעת משני הצדדים דיבורים עלי, סבלתי השפלות גם מהמנודים של הכיתה, הייתי דלוקה על ילד, שכל הזמן ירד עלי ועל כמה האף שלי גדול, חברים שלו אמרו כל הזמן שאני ילדה טיפשה ומכוערת שלא יודעת להתלבש, פעם אחת הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי ששפכו לי שוקו במקום, המורה אמרה לי לנקות כמובן, שהיא דרך אגב לגמרי קלטה את היחס שאני מקבלת ולא עשתה כלום גם כשאמרתי לה, הייתה גם פעם שבאתי בבוקר לכיתה וראיתי שהיה כתוב על השולחן שלי ''עדן הזונה המכוערת יושבת פה'' בטוש לא מחיק שגם את זה המורה שלי אמרה לי למחוק, ואז הכרתי ילדה חמודה מהכיתה שלי, היא הכירה לי את חברות שלה שהיו צבועות מגעילות ודוחות והחלטתי לנסות להתחבר אליהן כי הן היו מקובלות, אז כן התחברנו, והיו לי חברות, והיה יותר טוב כבר, אבל הייתי מקבלת מהן העלבות על בסיס יומי, באמת שעם חברות כאלה לא צריך אויבים הן הורידו לי את הביטחון לריצפה, משם כבר באמת הייתי חייבת לעשות משהו עם עצמי, בחופש הגדול צבעתי את השיער, התחלתי להתאפר, להשקיע בשיער שלי שהוא דרך אגב חלק בטבעי, לעשות ספורט, לקנות בגדים מחנויות יקרות, לשים בושם ומאוד השתנתי.
בכיתה ז- הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר מה שקרה בשנה שעברה ואני אתחיל לקבל את היחס שמגיע לי, אבל אז פגשתי שוב את אותן ''חברות'' אז התחלתי להבריז, בהתחלה הייתי באה יום כן יום לא, אחר כך הייתי באה יום כן שבוע לא, משם כבר לא הייתי באה בכלל הייתי מסתובבת ליד השער ובוכה שאין לי כוחות נפשיים להכנס לשם, הייתי מסתובבת במקומות מפחידים בעיר שלי בתקופה שהיו דקירות כל יום, היו כל מיני אנשים מוזרים שהיו רודפים אחרי או מדברים איתי, הייתי משקרת להורים שלי במשך כמעט חצי שנה, הייתי חוזרת מה''בית ספר'' או לפחות זה מה שהייתי אומרת נשכבת על הספה ונרדמת, היה לי כל כך כיף לישון, כי הייתי מנותקת מהמציאות הזאת, עירבו גם קצינת ביקור סדיר, רווחה, וכל הדברים האלה, ההורים שלי היו שבורים, הייתי רואה אותם בוכים כל היום, ושמעתי אותם אומרים שבטח אני עובדת בזנות.
בקיצור אחרי שחפרתי ובטוח אף אחד לא יקרא את זה, אני רוצה להגיד שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, היום אני מאושרת, יש לי ביטחון עצמי גבוה ודימוי עצמי בשמיים.
אנונימית
נולדתי ההורים שלי התגרשו אבא שלי מתחתן
אנונימית
אין לי סיפור כזה... ^_^
חיים משעממים
ילדה שהייתה ''חברה'' שלי שבגדה בי
הורים רבים
כן חיים משעממים... (אני לא צינית)
חיים משעממים
ילדה שהייתה ''חברה'' שלי שבגדה בי
הורים רבים
כן חיים משעממים... (אני לא צינית)
אנונימית
אוקי אני אתחיל מבערך גיל 7 שהיה עלי חרם ואף אחד לא דיבר איתי הייתי לבד בהפסקות
גיל 8 היה קצת יותר טוב בוא נגיד אבל עדיין היה לי קשה חברתית
גיל 9 היה גם סבבה יחסית אבל בת דודה שלי נולדה ודודה שלי נפצעה (היא התעלפה ) אז סבתא שלי גידלה את בת דודה שלי שהייתה בת שנה והיה איזשהו ריב בינינו בגלל שהיא לא התייחסה לנכדים האחרים
גיל 10 בסדר יחסית..
גיל 11 בין כיתה ה ל- ו מתחילים להתעניין בבהבנים וקיצר לכל הבנות היה חבר וגם אני רציתי אז השפילו אותיי מול כל הכיתה והצעתי לילד שאהבתי חברות והוא אמר לי לא סובל אותך וכל מיני כאלה מאז הביטחון העצמי שלי ירד..
גיל 12 ההורים שלי התגרשו והיה לי ולאח שלי ממש קשה לעכל את זה שלאבא שלי יש חברה חדשה ולא פגשנו אותו 3 חודשים.. וגם לא היה קשר טוב
גיל 13.. התאהבתי בילד שחשבתי שאוהב אותי אבל בסוף הוא אהב את החברה הכי טובה שלי וזה ממש פגע בי ועדיין אני חושבת שהוא אוהב אותי כל הזמן עושה לי פרצופים (חיוכים וכאלה) קיצר זה ממש פגע בי והיה לי קצת קשה אבל נתגבר
זה החיים: ) עליות ומורדות
גיל 8 היה קצת יותר טוב בוא נגיד אבל עדיין היה לי קשה חברתית
גיל 9 היה גם סבבה יחסית אבל בת דודה שלי נולדה ודודה שלי נפצעה (היא התעלפה ) אז סבתא שלי גידלה את בת דודה שלי שהייתה בת שנה והיה איזשהו ריב בינינו בגלל שהיא לא התייחסה לנכדים האחרים
גיל 10 בסדר יחסית..
גיל 11 בין כיתה ה ל- ו מתחילים להתעניין בבהבנים וקיצר לכל הבנות היה חבר וגם אני רציתי אז השפילו אותיי מול כל הכיתה והצעתי לילד שאהבתי חברות והוא אמר לי לא סובל אותך וכל מיני כאלה מאז הביטחון העצמי שלי ירד..
גיל 12 ההורים שלי התגרשו והיה לי ולאח שלי ממש קשה לעכל את זה שלאבא שלי יש חברה חדשה ולא פגשנו אותו 3 חודשים.. וגם לא היה קשר טוב
גיל 13.. התאהבתי בילד שחשבתי שאוהב אותי אבל בסוף הוא אהב את החברה הכי טובה שלי וזה ממש פגע בי ועדיין אני חושבת שהוא אוהב אותי כל הזמן עושה לי פרצופים (חיוכים וכאלה) קיצר זה ממש פגע בי והיה לי קצת קשה אבל נתגבר
זה החיים: ) עליות ומורדות
אנונימית
חח מהרגע שנולדתי הכל התחיל להתדרדר עכשיו לספר את זה יקח שנתיים
גיל 1- נולדתי. לא ידעתי שאבא שלי מת ואמא שלי התחתנה עם אחר.
גיל 2- למדתי ללכת3:
גיל 3- איבדתי את אמא שלי בסופר.
גיל 4- הייתי אופטימית רצח וחוץ מי זה אני לא זוכרת כלום xd
גיל 5- הייתי אופטימית רצח וחוץ מי זה אני לא זוכרת כלום xd
גיל 6- עליתי ליסודי. בריונות מאוד קשה, רק עכשיו אני מודעת לזה. חשבתי שהכל בצחוק.
גיל 7- עדיין היה ביריונות, הייתי תלמידה מצטיינת למרות הכל.
גיל 8- התחלתי להבין שמשהו לא בסדר ואמא שלי היתערבה. זה לא עזר.
גיל 9- עברתי יסודי, ביגלל המצב הביטחוני והמקום שגרנו בו.. גם שם סבלתי מבריונות מכמה בנות, ו2 אנסו אותי.
גיל 10- השנה הכי טובה.. היה לי מצב ממש טוב מבחינה חברותית ולימודית, היה הכי כיף.
גיל 11- כיתה ו, לא השנה ההכי מושלמת אבל לא הכי גרועה
גיל12- עכשיו. חשפתי את הפנים האמיתיות של החברות שלי, אני סובלת מבריונות, ומדוכאת בטרוף.
עכשיו הרבה יור קשה לי להיפתח לאנשים. אבל אני בכל זאת אני.
טוב חפרתי^-^
גיל 2- למדתי ללכת3:
גיל 3- איבדתי את אמא שלי בסופר.
גיל 4- הייתי אופטימית רצח וחוץ מי זה אני לא זוכרת כלום xd
גיל 5- הייתי אופטימית רצח וחוץ מי זה אני לא זוכרת כלום xd
גיל 6- עליתי ליסודי. בריונות מאוד קשה, רק עכשיו אני מודעת לזה. חשבתי שהכל בצחוק.
גיל 7- עדיין היה ביריונות, הייתי תלמידה מצטיינת למרות הכל.
גיל 8- התחלתי להבין שמשהו לא בסדר ואמא שלי היתערבה. זה לא עזר.
גיל 9- עברתי יסודי, ביגלל המצב הביטחוני והמקום שגרנו בו.. גם שם סבלתי מבריונות מכמה בנות, ו2 אנסו אותי.
גיל 10- השנה הכי טובה.. היה לי מצב ממש טוב מבחינה חברותית ולימודית, היה הכי כיף.
גיל 11- כיתה ו, לא השנה ההכי מושלמת אבל לא הכי גרועה
גיל12- עכשיו. חשפתי את הפנים האמיתיות של החברות שלי, אני סובלת מבריונות, ומדוכאת בטרוף.
עכשיו הרבה יור קשה לי להיפתח לאנשים. אבל אני בכל זאת אני.
טוב חפרתי^-^
גיל 1 - עברתי לגור עם אמי בארץ מולדתה בגלל בעיות כספיות (אני לא אגיד איזה כי זה ארץ כמעט לא מוכרת אז אם אגיד אותה יכול ליהיות שיגלו מי אני)
גיל 2 - חזרתי לגור בארץ והכרתי את אבי
גיל 3 - לא מעניין
גיל 4 - לא מעניין (כל שנה אני טסה לארץ מולדתה של אמי בחופש הגדול והמשפחה של אמי כל כך מסובכת... דודה שלי שיכורה ולא מטפלת בבן דוד שלי אז הוא גר פעם אצל סבתי ופעם אצל אח שלו... אבל רוב הזמן הוא בפנימייה, דוד שלי גם כן שיכור שהכה את אישתו כל ערב והיה מרביץ לה מכות מוות גם בהריון, דודה שלי מתה בגלל שבץ והכל בגלל שהייתה שיכורה גמורה ומצאו אותה בחורף 20- ברחוב, דודה (עוד אחת יש לי מלא xd) הייתה פעם שיכורה ובני דודי היו נשארים לבד הרבה ימים וחודשים, כל בני דודי עברו הרבה מאוד... חוץ ממני ועוד בן דוד שלי שהעתיד שלו בסכנה... מסכן כולה בן 5 עכשיו)
גיל 5 - הייתי בחוג שחייה וכמעט טבעתי למוות והמאמן סתם הסתכל עלי ולא עשה כלום... מכות קטנות מאמי.
גיל 6 - התחברתי לילד מופרע (דור, שם בדוי) ושנינו יחד היינו צרה אחת גדולה
גיל 7 - מלא חברים ואחד מהם זה דור
גיל 8 - מלא שטויות וצרות עם דור
גיל 9 - מלא שטויות וצרות עם דור...
גיל 10 - מלא ריבים עם החברות הכי טובות שלי
גיל 11 - אני ודור פרצנו למרפסת של ילדה מעצבנת שהייתה בכיתה שלנו ושברנו לה את התריס וזרקנו בוץ ואבנים
גיל 12 - בת מצווש ועלייה לחטיבה, מלא ריבים עם אמא ומכות מאמא
סיפור החיים הטובים של ילדה בת 12 ושלושה רבעים
גיל 2 - חזרתי לגור בארץ והכרתי את אבי
גיל 3 - לא מעניין
גיל 4 - לא מעניין (כל שנה אני טסה לארץ מולדתה של אמי בחופש הגדול והמשפחה של אמי כל כך מסובכת... דודה שלי שיכורה ולא מטפלת בבן דוד שלי אז הוא גר פעם אצל סבתי ופעם אצל אח שלו... אבל רוב הזמן הוא בפנימייה, דוד שלי גם כן שיכור שהכה את אישתו כל ערב והיה מרביץ לה מכות מוות גם בהריון, דודה שלי מתה בגלל שבץ והכל בגלל שהייתה שיכורה גמורה ומצאו אותה בחורף 20- ברחוב, דודה (עוד אחת יש לי מלא xd) הייתה פעם שיכורה ובני דודי היו נשארים לבד הרבה ימים וחודשים, כל בני דודי עברו הרבה מאוד... חוץ ממני ועוד בן דוד שלי שהעתיד שלו בסכנה... מסכן כולה בן 5 עכשיו)
גיל 5 - הייתי בחוג שחייה וכמעט טבעתי למוות והמאמן סתם הסתכל עלי ולא עשה כלום... מכות קטנות מאמי.
גיל 6 - התחברתי לילד מופרע (דור, שם בדוי) ושנינו יחד היינו צרה אחת גדולה
גיל 7 - מלא חברים ואחד מהם זה דור
גיל 8 - מלא שטויות וצרות עם דור
גיל 9 - מלא שטויות וצרות עם דור...
גיל 10 - מלא ריבים עם החברות הכי טובות שלי
גיל 11 - אני ודור פרצנו למרפסת של ילדה מעצבנת שהייתה בכיתה שלנו ושברנו לה את התריס וזרקנו בוץ ואבנים
גיל 12 - בת מצווש ועלייה לחטיבה, מלא ריבים עם אמא ומכות מאמא
סיפור החיים הטובים של ילדה בת 12 ושלושה רבעים
אנונימית
לא הרבה..
בהתחלה הייתי אחת מהילדות האלה שלא מבינות כלום, ובגן הגעתי למצב ששאלתי את אמא שלי מה זה "אפַסית".
בכיתה א' הכרתי כמה ילדות מהכיתה, ונהפכנו לחברות. אבל במשך השנים, הן החלו להתרחק ממני, כנראה בגלל שהייתי מאוד שקטה וקצת בכיינית.
אחר כך, בכיתה ה', קרה אחד הדברים הכי מביכים בחיים שלי.. המחנכת המרושעת שלי תפסה אותי מסיירת ומקללת אותה במחברת שלי, וכולם צחקו עלי בגלל זה.
בכיתה ו', הגיעה ילדה חדשה לכיתה שלנו, עולה חדשה מאוקראינה. היא לא מצאה חברות בכיתה, חוץ ממני. היא נהפכה לחברה הכי טובה שלי, ובכל הפסקה היינו יורדות לחדר המחשבים ומשחקות ביחד.
אבל אז, בסוף השנה, גיליתי שהיא ועוד שתי חברות טובות שלי יעזבו את בית הספר ולא יישארו בשנה הבאה (אצלנו יסודי זה עד כיתה ח'), מה שאומר שישארו לי רק עוד שתי חברות בכיתה, ואז לא הכרתי אף אחת מהכיתה המקבילה..
אז החלה "התקופה העצובה" שלי. לא דיברתי עם אף אחד בבית הספר, ובבית הייתי רק עם המחשב עד הלילה, שבו הייתי בוכה לפעמים. אפילו שתי החברות היחידות שנשארו לי עזבו אותי, והפסיקו להתייחס אלי, ונשארתי לבד.
באמצע השנה נתקלתי בילדה מהכיתה המקבילה שלי. בהתחלה רק דיברנו, ואני לא ממש זוכרת איך, אבל נהפכנו לחברות טובות ברגע.
אחרי כמה חודשים, הכרתי עוד ילדה מהכיתה שלה. אני מגדירה אותה כאחת ש"האירה את חיי". גיליתי שיש לנו הרבה דברים במשותף, כמו האהבה שלנו לספרים, למחשב ולאנימה, ועד היום אנחנו החברות הכי טובות, ואנחנו נשאר כך לעד.
עדיין, החיים שלי לא טובים יותר ממה שהיו פעם. שתי החברות הטובות שלי לומדות בכיתה המקבילה שלי, וגם בשיעורים חופשיים אין לי עם מי לעבוד ועם מי לדבר. אני ממשיכה לחכות עד לסוף השנה, כדי שסוף סוף אעלה לתיכון.
בהתחלה הייתי אחת מהילדות האלה שלא מבינות כלום, ובגן הגעתי למצב ששאלתי את אמא שלי מה זה "אפַסית".
בכיתה א' הכרתי כמה ילדות מהכיתה, ונהפכנו לחברות. אבל במשך השנים, הן החלו להתרחק ממני, כנראה בגלל שהייתי מאוד שקטה וקצת בכיינית.
אחר כך, בכיתה ה', קרה אחד הדברים הכי מביכים בחיים שלי.. המחנכת המרושעת שלי תפסה אותי מסיירת ומקללת אותה במחברת שלי, וכולם צחקו עלי בגלל זה.
בכיתה ו', הגיעה ילדה חדשה לכיתה שלנו, עולה חדשה מאוקראינה. היא לא מצאה חברות בכיתה, חוץ ממני. היא נהפכה לחברה הכי טובה שלי, ובכל הפסקה היינו יורדות לחדר המחשבים ומשחקות ביחד.
אבל אז, בסוף השנה, גיליתי שהיא ועוד שתי חברות טובות שלי יעזבו את בית הספר ולא יישארו בשנה הבאה (אצלנו יסודי זה עד כיתה ח'), מה שאומר שישארו לי רק עוד שתי חברות בכיתה, ואז לא הכרתי אף אחת מהכיתה המקבילה..
אז החלה "התקופה העצובה" שלי. לא דיברתי עם אף אחד בבית הספר, ובבית הייתי רק עם המחשב עד הלילה, שבו הייתי בוכה לפעמים. אפילו שתי החברות היחידות שנשארו לי עזבו אותי, והפסיקו להתייחס אלי, ונשארתי לבד.
באמצע השנה נתקלתי בילדה מהכיתה המקבילה שלי. בהתחלה רק דיברנו, ואני לא ממש זוכרת איך, אבל נהפכנו לחברות טובות ברגע.
אחרי כמה חודשים, הכרתי עוד ילדה מהכיתה שלה. אני מגדירה אותה כאחת ש"האירה את חיי". גיליתי שיש לנו הרבה דברים במשותף, כמו האהבה שלנו לספרים, למחשב ולאנימה, ועד היום אנחנו החברות הכי טובות, ואנחנו נשאר כך לעד.
עדיין, החיים שלי לא טובים יותר ממה שהיו פעם. שתי החברות הטובות שלי לומדות בכיתה המקבילה שלי, וגם בשיעורים חופשיים אין לי עם מי לעבוד ועם מי לדבר. אני ממשיכה לחכות עד לסוף השנה, כדי שסוף סוף אעלה לתיכון.
אנונימית
תמיד הייתי די חנונית עד כיתה ה ואז השתנתי איזה ילד אחר דרדר אותי ואז בכיתה ה ו-ו הייתי בעייתית הייתי מבריזה תמיד בקושי באה לבית ספר לא עושה שיעורי בית מדברת בשיעורים מבריזה משיעורים יוצאת באמצע היום הייתי מאוד בעייתית והתחלתי לריב עם כל העולם עם סבתא שלי שדי צעירה ושהיא ממש לא כמו שאתם חושבים היא תמיד עושה לי בכוונה תמיד אומרת לי שאני ילדה רעה שהשתניתי שאני חוצפנית היא ממש לא כמו שאתם מדמיינים אותה כסבתא קטנה וחמודה שסורגת ממש לא! ואז התחלתי לריב עם אבא שלי עם אמא שלי אחותי חברים שלי עם כול העולם הייתי רבה זה היה גיל התבגרות מוחצן לא מספיק שבתקופה הזאת הייתי ממש לבד גם אף אחד לא תמך בי אף אחד לא הבין אותי הייתי שונה הייתי עצבנית מאוד עצבנית מאוד הייתי מסרבת לחזור הביתה וכשהייתי באה הייתי עוד פעם רבה עם כולם ננעלת בחדר וככה עובר היום התקופה הזאת הייתה מאוד קשה כי דווקא בתקופה שהכי קשה לי בה כולם שפטו אותי כולם גמרו לי לחשוב שאני מתוסבכת ושיש בי בעיה ושאני פשוט שונה זה מה ששבר אותי הייתי בוכה כל הזמן אוף מזל שעברתי את זה אני יודעת שזה לא קשה ונוראי כמו הסיפורים של כולם אבל זה מה שקרה לי לא לכולם יש סיפור כמו של כל האחרים אל תתביישו לכתוב את זה פה כי זה די פורק
נולדתי, היה בסדר, דיכאון, סבבה, דיכאון. מקווה שזה טוב:)
אנונימי
וואה לונג סטורי כפערות.. למי יש כוח לספר
אוקיי, עד גיל שתיים עשרה היו לי חיים נורמליים לגמרי, הצרה היחידה בחיים שלי הייתה ששנאתי את המשקפיים שלי. גרתי עם משפחה תומכת, שני אחים קטנים, טיולים, לימודים, שגרה...
בגיל 12 אבא שלי בגד באמא.
כל העולם שלי התפרק... שני ההורים שלי עברו לערים אחרות - כל אחד לעיר אחרת. בהתחלה עברתי עם אמא שלי ואחי הקטן, אחותי הסתכסכה עם אמא שלי ועברה עם אבא (ועם זו שבגד בה, הם עד היום ביחד ד"א). התחלתי בכיתה ח' בית ספר חדש אצל אמא, היה ממש קשה אצלה, היה לה בן זוג חדש ולא הסתדרתי שם, באותו הזמן הפרעות האכילה שלי התפתחו ובסופו של דבר עברתי לאבא והתחלתי בית ספר חדש שם חודש אחרי. היא נפגעה מזה מלא. היו המון ריבים, כל השגרה שהייתי רגילה אליה התפרקה... התחלתי לפתח הפרעות אכילה קשות שכמעט הרגו אותי - הייתי יכולה לקבל דום לב בלילה. התחלתי להיות אובססיבית לגבי המראה שלי, הלימודים. כל פעם נתפסתי על משהו אחר להישען עליו כדי שיספק לי את תחושת השליטה שאיבדתי.
התחלתי לשנוא את עצמי.
הגעתי לאשפוז במשקל של 35 קילוגרמים, בסכנת חיים, חצי-מתה. בכיתי הרבה... בחיים שלי לא בכיתי כמו ביום הראשון שלי שם.
אחרי חודשיים ושבועיים יצאתי משם עם 11 קילו יותר ועם אופטימיות מזויפת. אילצתי לזרז את השחרור שלי, רצו להשאיר אותי שם לחצי שנה לפחות.
אחרי שבועיים מחוץ למחלקה נכנסתי לדיכאון שהידרדר.
תפקדתי כמו רובוט, לא באמת חייתי. הייתי בוכה כמעט כל יום ואפילו לא ידעתי למה, הרגשתי ריקה, שאין לי משמעות בעולם הזה. לא היו לי חברים, שנאתי את המצב הקיים והידיעה שאני לא יכולה לעשות כלום כדי לשנות אותו הרגה אותי מבפנים.
בסוף כיתה ח' אמא נפרדה מבן הזוג שהיה לה וחזרה למקום המגורים שגרנו פעם - שעוד היא הייתה עם אבא. חזרתי איתה. לא יכולתי להישאר אצל אבא יותר.
התחילה כיתה ט'... חזרתי לבית ספר שהייתי בו בכיתה ז'. כולם זכרו אותי בתור הילדה הביישנית והמצחיקה שעושה שטויות כל הזמן. הם לא הבינו למה אני כ"כ שקטה, לא מדברת עם אף אחד. הם היו בשוק, וגם אני.
באמצע כיתה ט' הפרעות האכילה שוב תקפו, עליתי משמעותית והרגשתי בודדה חברתית (lone), הגעתי לאשפוז של שבוע על דופק איטי, סכנת חיים (שוב).
אני אדלג כבר להיום כי התחלתי לחפור - היום הביטחון שלי עלה, אני יכולה להגיד בצורה משמעותית. אני בהדרגה מתחילה להרגיש יותר טוב.
מה שכן - אני שונאת את עצמי. אני שונאת כל חלק וחלק בי ואף אחד לא יוכל לשנות את זה. אני מרגישה שטחית, רדודה, אידיוטית, ריקנית. אמנם המצב השתפר - אבל אני מרגישה תקועה באיזשהו מקום ברמה שאני לא יודעת איך להסביר את עצמי כבר, אז כנראה שאסיים כאן.
ד"א, תודה על השאלה שלך, הרבה זמן לא היו לי דמעות בעיניים שלא נגרמו מהעדשות.
בגיל 12 אבא שלי בגד באמא.
כל העולם שלי התפרק... שני ההורים שלי עברו לערים אחרות - כל אחד לעיר אחרת. בהתחלה עברתי עם אמא שלי ואחי הקטן, אחותי הסתכסכה עם אמא שלי ועברה עם אבא (ועם זו שבגד בה, הם עד היום ביחד ד"א). התחלתי בכיתה ח' בית ספר חדש אצל אמא, היה ממש קשה אצלה, היה לה בן זוג חדש ולא הסתדרתי שם, באותו הזמן הפרעות האכילה שלי התפתחו ובסופו של דבר עברתי לאבא והתחלתי בית ספר חדש שם חודש אחרי. היא נפגעה מזה מלא. היו המון ריבים, כל השגרה שהייתי רגילה אליה התפרקה... התחלתי לפתח הפרעות אכילה קשות שכמעט הרגו אותי - הייתי יכולה לקבל דום לב בלילה. התחלתי להיות אובססיבית לגבי המראה שלי, הלימודים. כל פעם נתפסתי על משהו אחר להישען עליו כדי שיספק לי את תחושת השליטה שאיבדתי.
התחלתי לשנוא את עצמי.
הגעתי לאשפוז במשקל של 35 קילוגרמים, בסכנת חיים, חצי-מתה. בכיתי הרבה... בחיים שלי לא בכיתי כמו ביום הראשון שלי שם.
אחרי חודשיים ושבועיים יצאתי משם עם 11 קילו יותר ועם אופטימיות מזויפת. אילצתי לזרז את השחרור שלי, רצו להשאיר אותי שם לחצי שנה לפחות.
אחרי שבועיים מחוץ למחלקה נכנסתי לדיכאון שהידרדר.
תפקדתי כמו רובוט, לא באמת חייתי. הייתי בוכה כמעט כל יום ואפילו לא ידעתי למה, הרגשתי ריקה, שאין לי משמעות בעולם הזה. לא היו לי חברים, שנאתי את המצב הקיים והידיעה שאני לא יכולה לעשות כלום כדי לשנות אותו הרגה אותי מבפנים.
בסוף כיתה ח' אמא נפרדה מבן הזוג שהיה לה וחזרה למקום המגורים שגרנו פעם - שעוד היא הייתה עם אבא. חזרתי איתה. לא יכולתי להישאר אצל אבא יותר.
התחילה כיתה ט'... חזרתי לבית ספר שהייתי בו בכיתה ז'. כולם זכרו אותי בתור הילדה הביישנית והמצחיקה שעושה שטויות כל הזמן. הם לא הבינו למה אני כ"כ שקטה, לא מדברת עם אף אחד. הם היו בשוק, וגם אני.
באמצע כיתה ט' הפרעות האכילה שוב תקפו, עליתי משמעותית והרגשתי בודדה חברתית (lone), הגעתי לאשפוז של שבוע על דופק איטי, סכנת חיים (שוב).
אני אדלג כבר להיום כי התחלתי לחפור - היום הביטחון שלי עלה, אני יכולה להגיד בצורה משמעותית. אני בהדרגה מתחילה להרגיש יותר טוב.
מה שכן - אני שונאת את עצמי. אני שונאת כל חלק וחלק בי ואף אחד לא יוכל לשנות את זה. אני מרגישה שטחית, רדודה, אידיוטית, ריקנית. אמנם המצב השתפר - אבל אני מרגישה תקועה באיזשהו מקום ברמה שאני לא יודעת איך להסביר את עצמי כבר, אז כנראה שאסיים כאן.
ד"א, תודה על השאלה שלך, הרבה זמן לא היו לי דמעות בעיניים שלא נגרמו מהעדשות.
-נולדתי (בישראל \-: )
-אבא חולה נפש מסומם מתעלל
-אמא אותו דבר רק בלי זקן
-התעללות במדינה אחרת מגיל 1 עד 4
-אמא מכרה את אחי (זה יותר החיים שלו )
-בית יתומים (מדינה אחרת )
-גיל 5 ומשו אימוץ על ידי משפחה אומנת שחורה בסוף לקחו אותי ממנה כי הם היו שחורים
-גיל 5 וחצי המשפחה האמיתית שלי לקחה אותי (חבורה של טחונים שיכולים לשרוף כסף סתם כי בהלהם אבל לא לתת צדקה כי זה ביזבוז כסף )
- גיל 6 חיילים נותנים מכות רצח לפלסטיני (המשפחה שלי מסבירה לי שהוא לא בן אדם כמונו ) באותה שנה גם דרסו אם אותו תירוץ הומלס אבל הם התחמקו מעונש (יש להם כסף -_- )
-ממ גיל 9 ראיתי אותו דבר אם פלסטיני אבל הייתי גדול יותר אז הבנתי מה קורה
-גיל 12 אהבה ראשונה 3 בגידות (כלבה ) אה ואיבדתי את הביתולים
-גיל 13 דיכאון
-גיל 14 דיכאון חתכים סקס מוגזם (מכור )
ממ גיל 15 עכשיו כלום בעיקרון אני עדיין מסווג כמכור למין אבל אני כבר לא ממש ממ אין לי קשר אם אבא יש אם אמא ו.. זהוא בערך
אם מישהוא מכיר אותי יש כמה דברים שהורדתי כי הם מזעזעים מידי לסטיפס בשביל שלא יחסמו אותי (אונס, חיות מבותרות, דוסים, )
(ובקשר לטבעונות תמעיד הייתי טבעוני כי לא הבנתי למה לאכול בשר חלב ודברים כאלה זה פשוט לא ניראה לי הגיוני וממ פאנסקסואל נולדתי ככה כמו טבעונות ושמאל קיצוני לא הזכרתי כי האופי שלי תמיד הלך לשמאל הרדיקלי אז זה היה ברור שאני יהפוך לשמאל קיצוני ושטניזם אין לי כוח תשאלו בפרטי ) (בית חולים ונסיונות התאבדות גם הוצאתי כי מגוחך ואני מתעב אנשים כאלה שחותכים ומתאבדים כי הם לרוב מאשימים אחים בבעיות שלהם ואני הייתי כזה אז.. הורדתי נ"ב אפשר לשרוד אחרי שתית אקונומיה \-: )
אה כן עבדתי בערן בשביל לעזור לחולי נפש התפטרתי בגלל שהבנתי שזה לא דבר רע וזה די צבוע מצידי כי החיים הם לא טובים ולא הכול יסתדר ושהם פשוט יסבלו עד שהם ימותו ממ עכשיו זהו בערך )
-אבא חולה נפש מסומם מתעלל
-אמא אותו דבר רק בלי זקן
-התעללות במדינה אחרת מגיל 1 עד 4
-אמא מכרה את אחי (זה יותר החיים שלו )
-בית יתומים (מדינה אחרת )
-גיל 5 ומשו אימוץ על ידי משפחה אומנת שחורה בסוף לקחו אותי ממנה כי הם היו שחורים
-גיל 5 וחצי המשפחה האמיתית שלי לקחה אותי (חבורה של טחונים שיכולים לשרוף כסף סתם כי בהלהם אבל לא לתת צדקה כי זה ביזבוז כסף )
- גיל 6 חיילים נותנים מכות רצח לפלסטיני (המשפחה שלי מסבירה לי שהוא לא בן אדם כמונו ) באותה שנה גם דרסו אם אותו תירוץ הומלס אבל הם התחמקו מעונש (יש להם כסף -_- )
-ממ גיל 9 ראיתי אותו דבר אם פלסטיני אבל הייתי גדול יותר אז הבנתי מה קורה
-גיל 12 אהבה ראשונה 3 בגידות (כלבה ) אה ואיבדתי את הביתולים
-גיל 13 דיכאון
-גיל 14 דיכאון חתכים סקס מוגזם (מכור )
ממ גיל 15 עכשיו כלום בעיקרון אני עדיין מסווג כמכור למין אבל אני כבר לא ממש ממ אין לי קשר אם אבא יש אם אמא ו.. זהוא בערך
אם מישהוא מכיר אותי יש כמה דברים שהורדתי כי הם מזעזעים מידי לסטיפס בשביל שלא יחסמו אותי (אונס, חיות מבותרות, דוסים, )
(ובקשר לטבעונות תמעיד הייתי טבעוני כי לא הבנתי למה לאכול בשר חלב ודברים כאלה זה פשוט לא ניראה לי הגיוני וממ פאנסקסואל נולדתי ככה כמו טבעונות ושמאל קיצוני לא הזכרתי כי האופי שלי תמיד הלך לשמאל הרדיקלי אז זה היה ברור שאני יהפוך לשמאל קיצוני ושטניזם אין לי כוח תשאלו בפרטי ) (בית חולים ונסיונות התאבדות גם הוצאתי כי מגוחך ואני מתעב אנשים כאלה שחותכים ומתאבדים כי הם לרוב מאשימים אחים בבעיות שלהם ואני הייתי כזה אז.. הורדתי נ"ב אפשר לשרוד אחרי שתית אקונומיה \-: )
אה כן עבדתי בערן בשביל לעזור לחולי נפש התפטרתי בגלל שהבנתי שזה לא דבר רע וזה די צבוע מצידי כי החיים הם לא טובים ולא הכול יסתדר ושהם פשוט יסבלו עד שהם ימותו ממ עכשיו זהו בערך )
אממ.. אז ככה..
היתה לי ילדות נוראית, ההורים שלי לא היו ההורים הכי טובים..
בגיל 5 נלחמתי עם שפעת חזירים ממש קשה.. וניצחתי, איכשהו.
מכיתה א עד ה ילד וחבורת הערסים שלו הרביצו לי ואיימו עלי ופשוט הרסו לי את הילדות
בכיתה ב שברו לי את היד, הכלבים האלה.
פעם כמעט הכניסו אותי לפח זבל (בכיתה א, תחשבו שלא הייתי יכולה לצאת כי אני הייתי נמוכה)
העיפו מבית הספר את הילד הזה שהכי הציק לי בסוף כיתה ד (בית הספר חשב שהוא רק זמנית מציק לי.. מה זמני ב4-6 שנים הרוסות?!)
בכל זאת, הצטיינתי בלימודים והיה לי רצון ללמוד (פחות רצון ללכת לבית ספר, שירביצו לי. כל יום באתי הביתה עם סימן כחול חדש)
יש לי אחות גדולה מעצבנת, מה שיש ליותר מחצי עולם
בכיתה ה-ו רציתי קצת. להתאבד, בסוף כיתה ו ממש הייתי עצובה ורציתי וחתכתי
חברה שהייתה החברה הכי טובה שלי עודדה אותי וגרמה לי להפסיק, חשבתי שבחטיבה ישנאו אותי וירביצו עוד יותר וכל הסבל שעברתי בכיתה א...
עליתי לחטיבה.
הכרתי מלא חברים, ממש טוב לי ומצאתי חברה הכי טובה אחרת, שעכשיו היא בבית חולים אז התחלתי שוב להיות ממש עצובה
הכרנו גם לפני זה, בחוג
אני הייתי מוכנה היום לצום מצדי כדי שההורים יסכימו לבוא אליה לבית חולים..
לא עבד לי
אני כנראה באחד הימים הקרובים אברח על אוטובוס עד בית החולים (23 קילומטר מהבית שלי, יותר משעה נסיעה באוטובוס)
וכמובן איך לא אוכל להזכיר חברה הכי טובה אחרת שלי (יש לי 2 כאלה, אני נשמעת ככ צבועה) שהיא חברה שלי עוד מהגן, ועד עכשיו. היא הלכה לחטיבה אחרת והתברר שהחטבה שלה גרועה ממש, שנה שעברה היא הייתה ילדה של ציוני 100 כל הזמן, הילדה הכי חכמה שהכרתי. והשנה? היא אשכרה קיבלה 13 במבחן... אני עוזרת לה כל הזמן ושנה הבאה היא תעבור לבית ספר שלי (:
תמיד הרגשתי שאני חרא של ילדה כשהייתי ביסודי והייתי ילדה כל כך דכאונית. כיום? אני ממש שמחה, לפעמים אני באמת יוצאת חרא ילדה אבל השינוי היחיד שעבר בי זה שנהייתי יותר אופטימית
באמת אשכרה ילדים מקבלים אותי כמו שאני..
"שנה מקום, שנה מזל"
היתה לי ילדות נוראית, ההורים שלי לא היו ההורים הכי טובים..
בגיל 5 נלחמתי עם שפעת חזירים ממש קשה.. וניצחתי, איכשהו.
מכיתה א עד ה ילד וחבורת הערסים שלו הרביצו לי ואיימו עלי ופשוט הרסו לי את הילדות
בכיתה ב שברו לי את היד, הכלבים האלה.
פעם כמעט הכניסו אותי לפח זבל (בכיתה א, תחשבו שלא הייתי יכולה לצאת כי אני הייתי נמוכה)
העיפו מבית הספר את הילד הזה שהכי הציק לי בסוף כיתה ד (בית הספר חשב שהוא רק זמנית מציק לי.. מה זמני ב4-6 שנים הרוסות?!)
בכל זאת, הצטיינתי בלימודים והיה לי רצון ללמוד (פחות רצון ללכת לבית ספר, שירביצו לי. כל יום באתי הביתה עם סימן כחול חדש)
יש לי אחות גדולה מעצבנת, מה שיש ליותר מחצי עולם
בכיתה ה-ו רציתי קצת. להתאבד, בסוף כיתה ו ממש הייתי עצובה ורציתי וחתכתי
חברה שהייתה החברה הכי טובה שלי עודדה אותי וגרמה לי להפסיק, חשבתי שבחטיבה ישנאו אותי וירביצו עוד יותר וכל הסבל שעברתי בכיתה א...
עליתי לחטיבה.
הכרתי מלא חברים, ממש טוב לי ומצאתי חברה הכי טובה אחרת, שעכשיו היא בבית חולים אז התחלתי שוב להיות ממש עצובה
הכרנו גם לפני זה, בחוג
אני הייתי מוכנה היום לצום מצדי כדי שההורים יסכימו לבוא אליה לבית חולים..
לא עבד לי
אני כנראה באחד הימים הקרובים אברח על אוטובוס עד בית החולים (23 קילומטר מהבית שלי, יותר משעה נסיעה באוטובוס)
וכמובן איך לא אוכל להזכיר חברה הכי טובה אחרת שלי (יש לי 2 כאלה, אני נשמעת ככ צבועה) שהיא חברה שלי עוד מהגן, ועד עכשיו. היא הלכה לחטיבה אחרת והתברר שהחטבה שלה גרועה ממש, שנה שעברה היא הייתה ילדה של ציוני 100 כל הזמן, הילדה הכי חכמה שהכרתי. והשנה? היא אשכרה קיבלה 13 במבחן... אני עוזרת לה כל הזמן ושנה הבאה היא תעבור לבית ספר שלי (:
תמיד הרגשתי שאני חרא של ילדה כשהייתי ביסודי והייתי ילדה כל כך דכאונית. כיום? אני ממש שמחה, לפעמים אני באמת יוצאת חרא ילדה אבל השינוי היחיד שעבר בי זה שנהייתי יותר אופטימית
באמת אשכרה ילדים מקבלים אותי כמו שאני..
"שנה מקום, שנה מזל"
אנונימית
כשהייתי קטנה אני זוכרת שההורים שלי היו רבים הרבה
כשהגעתי לגיל 5-6 הם התגרשו לקחתי את זה בקלות זאת אומרת, ידעתי שהם יהיו מאושרים יותר ככה וכך היה. הייתי אצל אבא שלי יום אחד אצל אמא שלי יום אחד.. זאת אומרת, כל יום אצל מישהו אחר אחרי חצי שנה אני חושבת אבא שלי עבר לגור בצפון ואני ואמא שלי גרנו בתל אביב הוא בא לאסוף אותי כל שבועיים, בהתחלה היה קשה לי עם המרחק אך אחרי כמה זמן התרגלתי והייתי שמחה החיים שלי היו טובים יותר, אחרי שנה שנתיים עברתי עם אמא שלי לגור בצפון אבל זה לא התאים לה המקום אז עברנו לירושלים, כעבור עוד כמה זמן אבא שלי התחתן עם מישהי שהיו לה שני ילדים ולא הרבה זמן אחרי זה נולדה להם ילדה משותפת (אחותי) הם התנהגו ועדיין מתנהגים אלי כמו משפחה בעצם, אנחנו אני פגעתי בה כששיקרתי לאמא שלי שקר נוראי לגביי אישתו של אבא שלי והיא סלחה לי אבל עדיין, אני מרגישה רע. אבל בסך הכל, החיים שלי רק השתפרו ואני שמחה. יש עוד אבל זה כבר יותר מידי פרטי ולא בא לי לפרסם כאן כי זה כבר בעיות אישיות שלי. אני יודעת שזה נראה כאילו ממש סבלתי אבל באמת כל השנים האלה התייחסו אליי בחום ובאהבה ואני שמחה שגדלתי ככה.
כשהגעתי לגיל 5-6 הם התגרשו לקחתי את זה בקלות זאת אומרת, ידעתי שהם יהיו מאושרים יותר ככה וכך היה. הייתי אצל אבא שלי יום אחד אצל אמא שלי יום אחד.. זאת אומרת, כל יום אצל מישהו אחר אחרי חצי שנה אני חושבת אבא שלי עבר לגור בצפון ואני ואמא שלי גרנו בתל אביב הוא בא לאסוף אותי כל שבועיים, בהתחלה היה קשה לי עם המרחק אך אחרי כמה זמן התרגלתי והייתי שמחה החיים שלי היו טובים יותר, אחרי שנה שנתיים עברתי עם אמא שלי לגור בצפון אבל זה לא התאים לה המקום אז עברנו לירושלים, כעבור עוד כמה זמן אבא שלי התחתן עם מישהי שהיו לה שני ילדים ולא הרבה זמן אחרי זה נולדה להם ילדה משותפת (אחותי) הם התנהגו ועדיין מתנהגים אלי כמו משפחה בעצם, אנחנו אני פגעתי בה כששיקרתי לאמא שלי שקר נוראי לגביי אישתו של אבא שלי והיא סלחה לי אבל עדיין, אני מרגישה רע. אבל בסך הכל, החיים שלי רק השתפרו ואני שמחה. יש עוד אבל זה כבר יותר מידי פרטי ולא בא לי לפרסם כאן כי זה כבר בעיות אישיות שלי. אני יודעת שזה נראה כאילו ממש סבלתי אבל באמת כל השנים האלה התייחסו אליי בחום ובאהבה ואני שמחה שגדלתי ככה.
סיפור חיי:
נולדתי. השניה במשפחה. הכל טוב ויפה - דודים, סבתות, הורים טובים. למדתי לדבר בגיל מאוחר. נכנסתי לגן כשאני לא מדברת כל כך טוב והייתי אז בת שנתיים וחצי. אולי בגלל זה נעשיתי הילדה הכי שקטה בגן. כזו שלו מדברת מילה אם לא ששאלו אותה משהו. לכן גם לא היו לי חברות כמעט. וגם הקצת שהיו בסוף התייאשו ממני. בתור ילדה קטנה זה לא הפריע לי כל כך. לא הרגשתי מסכנה. אבל בשלב מסויים כיתה ד - ה ככה הסבל שלי התחיל. אני הייתי מאוד ביישנית ושקטה. לא מעיזה כמעט לפנות מיוזמתי מלבד לכאלה שאני בידידות איתם (מעטים). כך יצא שבכל פעם שצריך להתחלק לקבוצות, לעשות בזוגות וכו' נשארתי לבד. בסוף שכולם כבר השתבצו פתאום שמים לב אלי ומציעים לי להצטרף ואני מתה ממבוכה. בכיתות הנמוכות יותר נגיד עד כיתה ה תמיד היתה לי איזה חברה טובה או שתיים שהיו איתי. זה באמת עזר לי. אבל תמיד אני פסיבית בקשר בגלל שאני ביישנית ומפחדת ליזום אז לאט לאט עזבו אותי והקשרים נחלשו.
בתחילת כיתה ו עשו לנו ערבוב בשכבה. שתי החברות שלי לא איתי בכיתה.
ואז מתחיל הסיוט של החיים שלי. אני לבד. לבד. לבד. לבד. אין לי שום חברה ואני נכנסת לדיכאון מגיל 11 ומשהו עד סוף כיתה ו כזה - אין יום שאני לא בוכה בו על זה שאין לי חברה. לפעמים בוכה במשך שעות ברצף.
ומה שקריטי במבט לאחור - לא שיתפתי אף אחד בעולם במה שעובר עלי. העמדתי פנים שהכל לחלוטין בסדר איתי. מתתי מבפנים. ההורים הבהינו שאין לי חברות וניסו לקרב אותי לחברה בדרכיםמשהקשו עלי ממש. הייתי ממש מופנמת. אז לא הייתי בסטיפס ושמרתי את כל הכאב עמוק בלב.
בכיתה ז יצאתי קצת מהדיכאון. עדיין הייתי בודדה. אבל היו לי פתאום עוד כל מיני בעיות משפחתיות וחברתיות שהביאו אותי ללחץ נפשי גבוה. ושוב - אני לא משתפת אף אחד בעולם. לא יודעת למה אולי כי אין לי אומץ.
כל הכאב מכל השנים מצטבר בלב ואז בכיתה ח זה מתפרץ בצורת אכילת יתר. תמיד הייתי ילדה רזה מאוד. בכיתה ח פשוט התחלתי מתוך מצוקה לאכול כמויות. בעיקר לחם. המשקל היה הדבר האחרון שעניין אותי בחיים תמיד הייתי ממש רזה כנ"ל.
נמשיך לכיתה ט. בכיתה ט המצב החברתי שלי היה בשפל. כמעט כמו בכיתה ו. כל יום כמאט בכיתי. כל הכיתה חבורות חבורות ואני לא שייכת לשןם מקום. רציתי מאוד מאוד להתחבר איתם אבל לא היה לי אומץ לעשות משהו בכיוון והם התרגלו שאני מאז ומתמיד הילדה הבודדה. אני ממשיכה לאכול ואפילו לא שוקלת את עצמי. מתחיל כיתה י. יום אחד מגיעים לשקול אותנו בבית ספר ועוד כמה בדיקות. מגיע תורי. אני עולה על המשקל ואני נדהמת. מסתבר שעליתי בשנתיים האחרונות 16 קילו! אני מתחילה לקלוט מה עבר עלי בשנתיים האחרונות. זה הגביר אצלי את המודעות לגוף. אני מסתכלת על עצמי במראה ואני פשוט נגעלת. המון שומנים איכס מה זה? והביטחון העצמי הנמוך בלוא הכי יורד עוד.
ואז אני מחליטה החלטה נחושה, ממנה אני סובלת עד היום: אני יאכל רק פרות וירקות עד שאני ירזה חזרה. כמי שאין לה מה להפסיד אני מקיימת זאת. זה התחיל בהדרגה עד למצב שאני אוכלת 150 קלוריות ליום בממוצע. אני מקפידה להסתיר את זה. אכלתי כבר, אני לא רעבה, או עושה כאילו שטני אוכלת. כשהתחילו לחשוד בבית ולא היתה ברירה אכלתי הרבה והקאתי בסוף. זה נמשך מספר חודשים... לא היה לנו בבית משקל ולא נשקלתי. אבל לשמחתי ראיתי שאני מרזה מאוד. גם עסקתי הרבה בפעילות גופני. בהזדמנות הבאה שקלתי את עצמי ומסתבר שירדתי יותר מ10 קילו! שכחתי להגיד. מאז שהתחלתי בדיאטה הקיצונית הזו הפסיק לי המחזור. אבל זה לא עניין אותי בדרך למטרה, לא קישרתי את זה ולא ידעתי מה המשמעות. אתם בטח מתפלאים וגם לי זה לא כל כך מובן אבל ההורים שלי עוד לא חושדים יותר מידי. אף פעם לא היה לנו קשר קרוב...
אחרי חצי שנה של דיאטה אני מחליטה לספר לאמא שאין לי מחזור כבר חצי שנה. היא נבהלת, מספרת לסבתא שנבהלת עוד יותר וקובת לי תור לרופא נשים. כשאנחנו מגיעות לשם אני נשקלת... נשבעת לכם. 36. ואני די גבוהה.
כולם ממש נבהלים שם ושולחים אותי לדיאטנית. אני עכשיו צריכה לאכול הרבה דברים משמינים.
כל הדיאטה שטרחתי עליה תלך לפח! אבל הבנתי שאין ברירה. התחלתי לאכול.
ומרגע שהתחלתי- לא הפסקתי. עד היום. עליתי יותר מ 20 קילו. בהתחלה הייתי פשוט אוכלת כל היום. בחדר בעיקר בלי שיראו. בכיתה גם. בגלל שחצי שנה לא אכלתי כמעט הגוף שלי וגם הנשמה מכרו את עצמם לאוכל. ואני בלי שום תמיכה משום כיוון. ההורים גם לא יודעים. אמא רק מרוצה שעליתי במשקל והמחזור חזר. אין לי שום אהבה אליה או רמון או עניין לשתף אותה במשהו. אני כבר עשיתי 18.
כנראה בעקבות זה שהרעבתי את הגוף שלי ככה נשארתי עם: בעיות ריכוז קשות שלא היו קיימות קודם. עצירות כרונית. נשירת שיער. אכילה רגשית. דיכאון בינוני. ומי יודע מה עוד.
כיום אני נעה בין מצבי רוח שונים. לרוב מצב רוח ירוד. לפעמים אני בטוחה שיש לי בעיות נפשיות. אני לא יודעת לתקשר עם אנשים כמעט. לא התחלצי לבנות לעצמי אישיות. אני בודדה מאוד אבל בשונה מבעבר אין לי רצון בחברה והמעט חברה לעיתים מכבידה עלי. אין לי כל כך ביטחון לדבר ליד אנשים. אני מרגישה שכל הזמן שופטים אותי על כל דבר. החיים שלי מרים. אני לא נהנת ממה שאני עושה.
אין לי מושג מה יהיה איתי בעתיד. מבחינתי לא שואפת לכלום.
וכל הכבוד למי שקרא עד כאן אני מודה לכם מאוד
נולדתי. השניה במשפחה. הכל טוב ויפה - דודים, סבתות, הורים טובים. למדתי לדבר בגיל מאוחר. נכנסתי לגן כשאני לא מדברת כל כך טוב והייתי אז בת שנתיים וחצי. אולי בגלל זה נעשיתי הילדה הכי שקטה בגן. כזו שלו מדברת מילה אם לא ששאלו אותה משהו. לכן גם לא היו לי חברות כמעט. וגם הקצת שהיו בסוף התייאשו ממני. בתור ילדה קטנה זה לא הפריע לי כל כך. לא הרגשתי מסכנה. אבל בשלב מסויים כיתה ד - ה ככה הסבל שלי התחיל. אני הייתי מאוד ביישנית ושקטה. לא מעיזה כמעט לפנות מיוזמתי מלבד לכאלה שאני בידידות איתם (מעטים). כך יצא שבכל פעם שצריך להתחלק לקבוצות, לעשות בזוגות וכו' נשארתי לבד. בסוף שכולם כבר השתבצו פתאום שמים לב אלי ומציעים לי להצטרף ואני מתה ממבוכה. בכיתות הנמוכות יותר נגיד עד כיתה ה תמיד היתה לי איזה חברה טובה או שתיים שהיו איתי. זה באמת עזר לי. אבל תמיד אני פסיבית בקשר בגלל שאני ביישנית ומפחדת ליזום אז לאט לאט עזבו אותי והקשרים נחלשו.
בתחילת כיתה ו עשו לנו ערבוב בשכבה. שתי החברות שלי לא איתי בכיתה.
ואז מתחיל הסיוט של החיים שלי. אני לבד. לבד. לבד. לבד. אין לי שום חברה ואני נכנסת לדיכאון מגיל 11 ומשהו עד סוף כיתה ו כזה - אין יום שאני לא בוכה בו על זה שאין לי חברה. לפעמים בוכה במשך שעות ברצף.
ומה שקריטי במבט לאחור - לא שיתפתי אף אחד בעולם במה שעובר עלי. העמדתי פנים שהכל לחלוטין בסדר איתי. מתתי מבפנים. ההורים הבהינו שאין לי חברות וניסו לקרב אותי לחברה בדרכיםמשהקשו עלי ממש. הייתי ממש מופנמת. אז לא הייתי בסטיפס ושמרתי את כל הכאב עמוק בלב.
בכיתה ז יצאתי קצת מהדיכאון. עדיין הייתי בודדה. אבל היו לי פתאום עוד כל מיני בעיות משפחתיות וחברתיות שהביאו אותי ללחץ נפשי גבוה. ושוב - אני לא משתפת אף אחד בעולם. לא יודעת למה אולי כי אין לי אומץ.
כל הכאב מכל השנים מצטבר בלב ואז בכיתה ח זה מתפרץ בצורת אכילת יתר. תמיד הייתי ילדה רזה מאוד. בכיתה ח פשוט התחלתי מתוך מצוקה לאכול כמויות. בעיקר לחם. המשקל היה הדבר האחרון שעניין אותי בחיים תמיד הייתי ממש רזה כנ"ל.
נמשיך לכיתה ט. בכיתה ט המצב החברתי שלי היה בשפל. כמעט כמו בכיתה ו. כל יום כמאט בכיתי. כל הכיתה חבורות חבורות ואני לא שייכת לשןם מקום. רציתי מאוד מאוד להתחבר איתם אבל לא היה לי אומץ לעשות משהו בכיוון והם התרגלו שאני מאז ומתמיד הילדה הבודדה. אני ממשיכה לאכול ואפילו לא שוקלת את עצמי. מתחיל כיתה י. יום אחד מגיעים לשקול אותנו בבית ספר ועוד כמה בדיקות. מגיע תורי. אני עולה על המשקל ואני נדהמת. מסתבר שעליתי בשנתיים האחרונות 16 קילו! אני מתחילה לקלוט מה עבר עלי בשנתיים האחרונות. זה הגביר אצלי את המודעות לגוף. אני מסתכלת על עצמי במראה ואני פשוט נגעלת. המון שומנים איכס מה זה? והביטחון העצמי הנמוך בלוא הכי יורד עוד.
ואז אני מחליטה החלטה נחושה, ממנה אני סובלת עד היום: אני יאכל רק פרות וירקות עד שאני ירזה חזרה. כמי שאין לה מה להפסיד אני מקיימת זאת. זה התחיל בהדרגה עד למצב שאני אוכלת 150 קלוריות ליום בממוצע. אני מקפידה להסתיר את זה. אכלתי כבר, אני לא רעבה, או עושה כאילו שטני אוכלת. כשהתחילו לחשוד בבית ולא היתה ברירה אכלתי הרבה והקאתי בסוף. זה נמשך מספר חודשים... לא היה לנו בבית משקל ולא נשקלתי. אבל לשמחתי ראיתי שאני מרזה מאוד. גם עסקתי הרבה בפעילות גופני. בהזדמנות הבאה שקלתי את עצמי ומסתבר שירדתי יותר מ10 קילו! שכחתי להגיד. מאז שהתחלתי בדיאטה הקיצונית הזו הפסיק לי המחזור. אבל זה לא עניין אותי בדרך למטרה, לא קישרתי את זה ולא ידעתי מה המשמעות. אתם בטח מתפלאים וגם לי זה לא כל כך מובן אבל ההורים שלי עוד לא חושדים יותר מידי. אף פעם לא היה לנו קשר קרוב...
אחרי חצי שנה של דיאטה אני מחליטה לספר לאמא שאין לי מחזור כבר חצי שנה. היא נבהלת, מספרת לסבתא שנבהלת עוד יותר וקובת לי תור לרופא נשים. כשאנחנו מגיעות לשם אני נשקלת... נשבעת לכם. 36. ואני די גבוהה.
כולם ממש נבהלים שם ושולחים אותי לדיאטנית. אני עכשיו צריכה לאכול הרבה דברים משמינים.
כל הדיאטה שטרחתי עליה תלך לפח! אבל הבנתי שאין ברירה. התחלתי לאכול.
ומרגע שהתחלתי- לא הפסקתי. עד היום. עליתי יותר מ 20 קילו. בהתחלה הייתי פשוט אוכלת כל היום. בחדר בעיקר בלי שיראו. בכיתה גם. בגלל שחצי שנה לא אכלתי כמעט הגוף שלי וגם הנשמה מכרו את עצמם לאוכל. ואני בלי שום תמיכה משום כיוון. ההורים גם לא יודעים. אמא רק מרוצה שעליתי במשקל והמחזור חזר. אין לי שום אהבה אליה או רמון או עניין לשתף אותה במשהו. אני כבר עשיתי 18.
כנראה בעקבות זה שהרעבתי את הגוף שלי ככה נשארתי עם: בעיות ריכוז קשות שלא היו קיימות קודם. עצירות כרונית. נשירת שיער. אכילה רגשית. דיכאון בינוני. ומי יודע מה עוד.
כיום אני נעה בין מצבי רוח שונים. לרוב מצב רוח ירוד. לפעמים אני בטוחה שיש לי בעיות נפשיות. אני לא יודעת לתקשר עם אנשים כמעט. לא התחלצי לבנות לעצמי אישיות. אני בודדה מאוד אבל בשונה מבעבר אין לי רצון בחברה והמעט חברה לעיתים מכבידה עלי. אין לי כל כך ביטחון לדבר ליד אנשים. אני מרגישה שכל הזמן שופטים אותי על כל דבר. החיים שלי מרים. אני לא נהנת ממה שאני עושה.
אין לי מושג מה יהיה איתי בעתיד. מבחינתי לא שואפת לכלום.
וכל הכבוד למי שקרא עד כאן אני מודה לכם מאוד
אנונימית מרוסקת לאלפי חתיכות
גיל 1-3 הכרתי את חברה שלי המושלמת (שהיא החברה הכי טובה שלי עד היום)
4-6 ממש סבבה, היו לי מלא חברים וחברות קיבלתי כל מה שרציתי מההורים
7-11 עברתי מהצפון למרכז, עברתי לכיתה חדשה והכרתי מלא חברים והייתי מקובלת ומאושרת
גיל 12 התחלתי לאבד קשר עם חברים ולהיות קצת בודדה
גיל 13 נשארה לי רק חברה אחת, זאת שהכרתי בגיל שנה. בודדה עצובה ולפעמיים חושבת על התאבדות
החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, אבל דבר אחד נשאר כמו שהוא, המשפחה שלי.
תמיד הם רוצים לספק אותי ולתת לי הכל... כי מה לעשות, אין כמו משפחה בעולם!
4-6 ממש סבבה, היו לי מלא חברים וחברות קיבלתי כל מה שרציתי מההורים
7-11 עברתי מהצפון למרכז, עברתי לכיתה חדשה והכרתי מלא חברים והייתי מקובלת ומאושרת
גיל 12 התחלתי לאבד קשר עם חברים ולהיות קצת בודדה
גיל 13 נשארה לי רק חברה אחת, זאת שהכרתי בגיל שנה. בודדה עצובה ולפעמיים חושבת על התאבדות
החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, אבל דבר אחד נשאר כמו שהוא, המשפחה שלי.
תמיד הם רוצים לספק אותי ולתת לי הכל... כי מה לעשות, אין כמו משפחה בעולם!
אנונימית
אממ... זה די יצא בשתי הודעות כי זה ארוך מדי אז סליחה על החפירה
~ברוסיה~
אבא מכה, אלכוהוליסט אם סיכוי סביר לבעיות עצבים פסיכולוגיות נפשיות... הוא היה אחראי על ההחלטה הטיפשית להביא אותי לעולם והכריח את אמא שלי בכוח, הוא הכה את אמא שלי עוד לפני שנולדתי וגם תוך כדי ההריון... (בגלל זה הייתה לידה קשה ובקושי שרדתי... וחבל שכן) הוא הביא חברים הביתה והם שתו במשך שעות כשאמא שלי הייתה צריכה לישון, הוא בחיים לא הקשיב לה, לא התייחס אליה כמו לבנאדם והוריד לה את הביטחון העצמי... כנולדתי משם החיים של כל מי שמכיר אותי הדרדרו... כולל שלי.
כשהייתי בת שנה אמא שלי בגדה באבא שלי כל שבוע עם מישהו אחר והוא קשר אותה פעם לארון למשך כל הלילה...
אבא שלי הכה אותי ואת אמא שלי על בסיס יומיומי והדבר היחיד שהרגיע אותו היה אלכוהול וסיגריות... לא אני ולא אמא שלי היינו חשובות מספיק להרגיע אותו כשהוא בהתקפי עצבים... הוא השאיר לי צלקות פיזיות ונפשיות.
יום אחד בהיר כשהייתי בת חמש בערך החליט אבא שלי לעבור ל"ארץ הקודש"...
~בישראל~
גרתי בעכו, כשהלכתי לגן אז היה ברור שיש לי סוג של חרדת נטישה קלה אבל התעלמו מזה... לאף אחד לא היה ממש אכפת... בגלל שלא הייתי מוכנה לזה נפשית השאירו אותי עוד שנה בגן, ואחרי עוד שנה הלכתי ליסודי (לא שהשנה הזאת עזרה), ילדים התחילו לצחוק עלי, להרביץ לי, לקלל אותי, להפיץ עלי שמועות... אמרו שאני מכוערת וטיפשה... אמרו שאני לא שווה כלום... על היום הראשון הרביצו לי עד שנפלתי לרצפה ואז המשיכו לבעוט בי כשדיממתי וזה היה הפעילות של הכיתה שלי בהפסקות והמורה לא עשתה כלום גם כשזה היה מול העיניים שלה. באותו יום עשיתי טעות וסיפרתי להורים... אבא שלי הרביץ לי במשך שעות ואז נתן לי עונש לעמוד שלוש שעות על הברכיים על רצפה עם מלח (תאמינו לי זה מתחיל לחדור לעור וזה שורף ואם זה נשמע מופרך אז העונש הזה הוא שיטת חינוך ישנה מרוסיה שאבא שלי ממש לוקח רחוק כמו כל דבר) כל זה בגלל שלא החזרתי לילדים האלה ולא עשיתי להם כלום על זה... הוא אמר לי ללכת כבר מחר ולהרביץ לאותם ילדים שהרביצו לי והסכמתי, לא שבאמת הייתי יכולה, ובמילא בחיים לא הייתי פוגעת במישהו! כשחזרתי הביתה אמרתי שהחזרתי להם ושילדים מפחדים ממני ולא פוגעים בי יותר... שיקרתי... הסתרתי את הצלקות מתחת לבגדים ארוכים ואת הדמעות וצרחות של כאב בכרית... כל יום נשברתי ולא ידעתי מה לעשות! על בסיס יומיומי פגעו בי בבית ספר פיזית ומילולית... החל מהכיתה ועד להסעה בסוף היום! בהפסקות התחבאתי בשירותים בוכה (לא בתוך התא), וכמה פעמים זרקו אותי משם בכוח והרביצו לי ככה שהדם שלי היה על כל הקירות, מאז התחבאתי רק בתוך התאים בדלתות עם מנעול. בהסעה היה ילד ג'ינג'י מכיתה ו' שצחק עלי כל הזמן והפנה את כולם נגדי, ככה שבאיזשהו שלב הלכתי ברגל הביתה והלכתי לאיבוד... ומישהו מהרחוב הטריד אותי וברחתי הכי מהר שרצתי בחיים שלי! כשחזרתי אבא שלי רצה לרצוח אותי על זה שחזרתי מאוחר מהרגיל...
זה היה סדר קבוע...
הרביצו לי בבצפר
בכיתי
הסתרתי את הפצעים והדמעות
חזרתי הביתה
הרביצו לי בבית
בכיתי
הסתרתי את הפצעים והדמעות
הלכתי לבצפר
ושוב ושוב ושוב...
המשך יבוא xd
~ברוסיה~
אבא מכה, אלכוהוליסט אם סיכוי סביר לבעיות עצבים פסיכולוגיות נפשיות... הוא היה אחראי על ההחלטה הטיפשית להביא אותי לעולם והכריח את אמא שלי בכוח, הוא הכה את אמא שלי עוד לפני שנולדתי וגם תוך כדי ההריון... (בגלל זה הייתה לידה קשה ובקושי שרדתי... וחבל שכן) הוא הביא חברים הביתה והם שתו במשך שעות כשאמא שלי הייתה צריכה לישון, הוא בחיים לא הקשיב לה, לא התייחס אליה כמו לבנאדם והוריד לה את הביטחון העצמי... כנולדתי משם החיים של כל מי שמכיר אותי הדרדרו... כולל שלי.
כשהייתי בת שנה אמא שלי בגדה באבא שלי כל שבוע עם מישהו אחר והוא קשר אותה פעם לארון למשך כל הלילה...
אבא שלי הכה אותי ואת אמא שלי על בסיס יומיומי והדבר היחיד שהרגיע אותו היה אלכוהול וסיגריות... לא אני ולא אמא שלי היינו חשובות מספיק להרגיע אותו כשהוא בהתקפי עצבים... הוא השאיר לי צלקות פיזיות ונפשיות.
יום אחד בהיר כשהייתי בת חמש בערך החליט אבא שלי לעבור ל"ארץ הקודש"...
~בישראל~
גרתי בעכו, כשהלכתי לגן אז היה ברור שיש לי סוג של חרדת נטישה קלה אבל התעלמו מזה... לאף אחד לא היה ממש אכפת... בגלל שלא הייתי מוכנה לזה נפשית השאירו אותי עוד שנה בגן, ואחרי עוד שנה הלכתי ליסודי (לא שהשנה הזאת עזרה), ילדים התחילו לצחוק עלי, להרביץ לי, לקלל אותי, להפיץ עלי שמועות... אמרו שאני מכוערת וטיפשה... אמרו שאני לא שווה כלום... על היום הראשון הרביצו לי עד שנפלתי לרצפה ואז המשיכו לבעוט בי כשדיממתי וזה היה הפעילות של הכיתה שלי בהפסקות והמורה לא עשתה כלום גם כשזה היה מול העיניים שלה. באותו יום עשיתי טעות וסיפרתי להורים... אבא שלי הרביץ לי במשך שעות ואז נתן לי עונש לעמוד שלוש שעות על הברכיים על רצפה עם מלח (תאמינו לי זה מתחיל לחדור לעור וזה שורף ואם זה נשמע מופרך אז העונש הזה הוא שיטת חינוך ישנה מרוסיה שאבא שלי ממש לוקח רחוק כמו כל דבר) כל זה בגלל שלא החזרתי לילדים האלה ולא עשיתי להם כלום על זה... הוא אמר לי ללכת כבר מחר ולהרביץ לאותם ילדים שהרביצו לי והסכמתי, לא שבאמת הייתי יכולה, ובמילא בחיים לא הייתי פוגעת במישהו! כשחזרתי הביתה אמרתי שהחזרתי להם ושילדים מפחדים ממני ולא פוגעים בי יותר... שיקרתי... הסתרתי את הצלקות מתחת לבגדים ארוכים ואת הדמעות וצרחות של כאב בכרית... כל יום נשברתי ולא ידעתי מה לעשות! על בסיס יומיומי פגעו בי בבית ספר פיזית ומילולית... החל מהכיתה ועד להסעה בסוף היום! בהפסקות התחבאתי בשירותים בוכה (לא בתוך התא), וכמה פעמים זרקו אותי משם בכוח והרביצו לי ככה שהדם שלי היה על כל הקירות, מאז התחבאתי רק בתוך התאים בדלתות עם מנעול. בהסעה היה ילד ג'ינג'י מכיתה ו' שצחק עלי כל הזמן והפנה את כולם נגדי, ככה שבאיזשהו שלב הלכתי ברגל הביתה והלכתי לאיבוד... ומישהו מהרחוב הטריד אותי וברחתי הכי מהר שרצתי בחיים שלי! כשחזרתי אבא שלי רצה לרצוח אותי על זה שחזרתי מאוחר מהרגיל...
זה היה סדר קבוע...
הרביצו לי בבצפר
בכיתי
הסתרתי את הפצעים והדמעות
חזרתי הביתה
הרביצו לי בבית
בכיתי
הסתרתי את הפצעים והדמעות
הלכתי לבצפר
ושוב ושוב ושוב...
המשך יבוא xd
ההמשך...
גם מורות הרביצו לי... אמרו לי שאין לי עתיד. הייתה רק מורה אחת שלא שנאה אותי, ויום אחד היא לקחה אותי לפרטני, בתקופה שזה היה פשוט יותר מדי בשבילי והכול נפלט לי... סיפרתי לה פשוט על מה שאני עוברת, לא ידעתי מה אני עושה... זאת הייתה טעות... באותו היום אחרי כמה שעות היא קראה לי שוב לדבר עם איזה מישהו שהתחיל לשאול אותי שאלות בנושא... לא פירטתי ורעדתי, התחלתי לקלוט שזה לא יעבור בקלות... כשחזרתי הביתה אבא שלי כבר ידע... הייתה לו אש בעיניים! באותו רגע הייתי בטוחה שאני אמות! הוא נעמד מולי ונבהלתי... ניסיתי לברוח הסתובבתי והוא תפס אותי בשיער... לקח סכין מהשולחן וחתך לי חצי מהשיער... נפלתי ונפגעתי עם הפנים בשולחן... אחרי כמה שעות של התעללות הוא הכריח אותי להגיד שאני הגזמתי כי טיפה רבתי איתו ושיקרתי... הייתי עושה את זה במילא כי בחיים לא הייתי נותנת לו לשבת בכלא! מאז שאמרתי ששיקרתי גם המורה ההיא כבר לא העריכה אותי ובצדק... וביום הבא שבאתי לבית ספר כ-ל בית הספר איכשהו ידע על המצב המשפחתי שלי! זה סיפק לאנשים עוד סיבה לצחוק עלי... הייתי בדיחה... אהבתי לכתוב! שירים וסיפורי חיים (לא מהחיים שלי אבל זה היה מאוד יצירתי... דרמה טראגדיה ורומנטיקה בסגנון דיכאוני) ככה הייתי מבטאת כאב ורגשות והייתי פשוט ננעלת בשירותים וכותבת את הסיפורים האלו, התחלתי גם להבריז משיעורים כי פחדתי להיות בכיתה... וזה מה שעשיתי כל הזמן הזה, פשוט כתבתי והסיפורים האלה היו הכול בשבילי! זה נתן לי הרגשה של פריקה, של ביטוי עצמי... יום אחד כמה בנות פשוט שברו את המנעול, פתחו את הדלת והרביצו לי שוב ואז ראו את המחברת הזאת ובדקו מה כתבתי... אחת מהן קראה דף וחצי צחקה על זה ואמרה שזה חסר סיכוי ודפוק כמוני... וזרקה אותם לאסלה, התחלתי לבכות ולצרוח! הן צחקו עלי וקראו לי פאטתית, אחרי כיתה ג' עברתי עיר לקרית אתא, קיוויתי שיהיה קצת יותר טוב! שיהיו לי חברים! החרדות הציפו אותי, מאות בעיות פסיכולוגיות ופחדים. לפני שהשנה התחילה אמא שלי מצאה מאהב שוב, וכשאבא שלי גילה את זה היו לי שתי אפשרויות... או לתת לו לרצוח אותה או להתקשר למשטרה, חיכיתי לה עם אבא שלי וניסיתי להרגיע אותו, כשהיא חזרה הביתה הייתי אמורה לישון... אבל לא נרדמתי לדקה! אני זוכרת הכול מאותו לילה! הרעש של הדברים שנופלים, הצעקות, הבכי של אמא שלי... באיזשהו שלב יצאתי להגן עליה וחטפתי גם, נדפקתי בקיר והתעלפתי... כשהתעוררתי ראיתי שני שוטרים סוחבים את אבא שלי באזיקים... ואחרי כל זה הייתי עוד צריכה ללכת לבית ספר תוך שבוע. ניסיתי להתחיל מחדש וקיוויתי לטוב אבל... גם שם צחקו עלי וירדו עלי, והפיצו עלי שמועות... הרביצו לי הרבה פחות, אבל פתחו נגדי קבוצה בפייסבוק וצחקו עלי שם בלי שידעתי כי אני נגד פייסבוק... היו לי חברות שלא היו איתי אבל היה לי למי להגיד היי, הם היו חברות אמיתיות אילו רק לא פחדתי לשאול אותן אם אפשר להיות איתן בהפסקות... זה היה ככה עד סוף כיתה ו', פעם ב באו אליי והרביצו לי, אולי פעם עם מקלות... זה היה בסדר יחסית, כשסיימתי כיתה ו' אבא שלי כבר השתחרר מהכלא, הוא גר באילת והוא הזמין אותי לגור אצלו ואמר לי "אני מצטער, אני השתנתי, בואי לגור איתי... אני בחיים לא ארים עליך יד יותר" האמתי לו כי רציתי להאמין, סמכתי עליו... נסעתי לתקופת ניסיון של שנה אחרי מלחמה עם עובדות סוציאליות, ואיך שחזרתי הכול חזר! הוא הרביץ לי כל יום והייתי כולי בסימנים כחולים, פעם אחת הוא חתך לי את היד עם הדבר הישן הזה שמסתפרים איתו בגלל שהוא ביקש ממני ליישר לו את התספורת מאחורה ועשיתי את זה עקום, הוא ליכלך על אמא שלי ורצה שאני אהיה נגדה... השתמש בי כמו בכלי! הוא הכריח אותי לנסוע על אופניים וזה הפחד הכי הגדול שלי, הוא הרביץ לי כל פעם שהתרסקתי ופעם כמעט נדרסתי, הוא ניסה להפוך אותי למספר 2 שלו, הוא לימד אותי קרב מגע, הוא לימד אותי לירות בחץ וקשת, לימד אותי להכין חיצים... אבל בעצם ידעתי שזה יקרה! רק רציתי לעזור לו... כי יש לו בעיות פסיכולוגיות שהוא מכחיש, אף אחד לא יכול לעזור לו, הקרובים שלו ברוסיה ואמא שלי התגרשה ממנו, אז זאת רק אני! לא רציתי שהוא יחיה לבד ואין מצב שהוא ילך לטפל בזה על דעת עצמו, רציתי להראות לו, לעזור לו... ונכשלתי... אחרי שנה של כאב חזרתי לאמא שלי... עדיין לא וויתרתי אבל הייתי חייבת הפסקה... אני כבר שנה שנייה אצל אמא שלי... במבט לאחור מלא דמעות התחלתי לחתוך את עצמי, התאהבתי בילד וזה לא היה הדדי זה לא היה נורא והוא ממש נחמד אבל זה היה הפוש האחרון... רציתי להתאבד, וכשעברתי את התקופה הזאת אני בעצם מחזיקה כרגע בקצה חוט ושורדת עליו... אבא שלי מתכחש אליי כי עזבתי אותו, בשבילו זאת בגידה, הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו זאת בת הזוג שלי! זוגיות ראשונה... היא עוזרת לי בהכול! מנסה לעשות הכול בשבילי! יישמתי בראש את כל מה שאמרו לי... "מכוערת", "טיפשה", "לא שווה כלום", "מגיע לך שאבא שלך מרביץ לך", "אין לך עתיד", "מי יאהב אותך?!", "שונאים אותך", "אין לך חברים" כל המילים והמשפטים האלו מהדהדים לי בראש כבר שנים ואני כבר יודעת שהם נכונים... יש לי שנאה עצמית, חרדה חברתית, אין ביטחון עצמי אין דימוי עצמי... אני בטיפולים פסיכולוגיים ויש לי פסיכוטרפיסטית (יותר מאחת) אבל מה שבאמת עוזר מכל הבולשיט הזה זאת בת הזוג שלי
יש כמה דברים אישיים שלא אספר וזה גם ככה יותר מדי
גם מורות הרביצו לי... אמרו לי שאין לי עתיד. הייתה רק מורה אחת שלא שנאה אותי, ויום אחד היא לקחה אותי לפרטני, בתקופה שזה היה פשוט יותר מדי בשבילי והכול נפלט לי... סיפרתי לה פשוט על מה שאני עוברת, לא ידעתי מה אני עושה... זאת הייתה טעות... באותו היום אחרי כמה שעות היא קראה לי שוב לדבר עם איזה מישהו שהתחיל לשאול אותי שאלות בנושא... לא פירטתי ורעדתי, התחלתי לקלוט שזה לא יעבור בקלות... כשחזרתי הביתה אבא שלי כבר ידע... הייתה לו אש בעיניים! באותו רגע הייתי בטוחה שאני אמות! הוא נעמד מולי ונבהלתי... ניסיתי לברוח הסתובבתי והוא תפס אותי בשיער... לקח סכין מהשולחן וחתך לי חצי מהשיער... נפלתי ונפגעתי עם הפנים בשולחן... אחרי כמה שעות של התעללות הוא הכריח אותי להגיד שאני הגזמתי כי טיפה רבתי איתו ושיקרתי... הייתי עושה את זה במילא כי בחיים לא הייתי נותנת לו לשבת בכלא! מאז שאמרתי ששיקרתי גם המורה ההיא כבר לא העריכה אותי ובצדק... וביום הבא שבאתי לבית ספר כ-ל בית הספר איכשהו ידע על המצב המשפחתי שלי! זה סיפק לאנשים עוד סיבה לצחוק עלי... הייתי בדיחה... אהבתי לכתוב! שירים וסיפורי חיים (לא מהחיים שלי אבל זה היה מאוד יצירתי... דרמה טראגדיה ורומנטיקה בסגנון דיכאוני) ככה הייתי מבטאת כאב ורגשות והייתי פשוט ננעלת בשירותים וכותבת את הסיפורים האלו, התחלתי גם להבריז משיעורים כי פחדתי להיות בכיתה... וזה מה שעשיתי כל הזמן הזה, פשוט כתבתי והסיפורים האלה היו הכול בשבילי! זה נתן לי הרגשה של פריקה, של ביטוי עצמי... יום אחד כמה בנות פשוט שברו את המנעול, פתחו את הדלת והרביצו לי שוב ואז ראו את המחברת הזאת ובדקו מה כתבתי... אחת מהן קראה דף וחצי צחקה על זה ואמרה שזה חסר סיכוי ודפוק כמוני... וזרקה אותם לאסלה, התחלתי לבכות ולצרוח! הן צחקו עלי וקראו לי פאטתית, אחרי כיתה ג' עברתי עיר לקרית אתא, קיוויתי שיהיה קצת יותר טוב! שיהיו לי חברים! החרדות הציפו אותי, מאות בעיות פסיכולוגיות ופחדים. לפני שהשנה התחילה אמא שלי מצאה מאהב שוב, וכשאבא שלי גילה את זה היו לי שתי אפשרויות... או לתת לו לרצוח אותה או להתקשר למשטרה, חיכיתי לה עם אבא שלי וניסיתי להרגיע אותו, כשהיא חזרה הביתה הייתי אמורה לישון... אבל לא נרדמתי לדקה! אני זוכרת הכול מאותו לילה! הרעש של הדברים שנופלים, הצעקות, הבכי של אמא שלי... באיזשהו שלב יצאתי להגן עליה וחטפתי גם, נדפקתי בקיר והתעלפתי... כשהתעוררתי ראיתי שני שוטרים סוחבים את אבא שלי באזיקים... ואחרי כל זה הייתי עוד צריכה ללכת לבית ספר תוך שבוע. ניסיתי להתחיל מחדש וקיוויתי לטוב אבל... גם שם צחקו עלי וירדו עלי, והפיצו עלי שמועות... הרביצו לי הרבה פחות, אבל פתחו נגדי קבוצה בפייסבוק וצחקו עלי שם בלי שידעתי כי אני נגד פייסבוק... היו לי חברות שלא היו איתי אבל היה לי למי להגיד היי, הם היו חברות אמיתיות אילו רק לא פחדתי לשאול אותן אם אפשר להיות איתן בהפסקות... זה היה ככה עד סוף כיתה ו', פעם ב באו אליי והרביצו לי, אולי פעם עם מקלות... זה היה בסדר יחסית, כשסיימתי כיתה ו' אבא שלי כבר השתחרר מהכלא, הוא גר באילת והוא הזמין אותי לגור אצלו ואמר לי "אני מצטער, אני השתנתי, בואי לגור איתי... אני בחיים לא ארים עליך יד יותר" האמתי לו כי רציתי להאמין, סמכתי עליו... נסעתי לתקופת ניסיון של שנה אחרי מלחמה עם עובדות סוציאליות, ואיך שחזרתי הכול חזר! הוא הרביץ לי כל יום והייתי כולי בסימנים כחולים, פעם אחת הוא חתך לי את היד עם הדבר הישן הזה שמסתפרים איתו בגלל שהוא ביקש ממני ליישר לו את התספורת מאחורה ועשיתי את זה עקום, הוא ליכלך על אמא שלי ורצה שאני אהיה נגדה... השתמש בי כמו בכלי! הוא הכריח אותי לנסוע על אופניים וזה הפחד הכי הגדול שלי, הוא הרביץ לי כל פעם שהתרסקתי ופעם כמעט נדרסתי, הוא ניסה להפוך אותי למספר 2 שלו, הוא לימד אותי קרב מגע, הוא לימד אותי לירות בחץ וקשת, לימד אותי להכין חיצים... אבל בעצם ידעתי שזה יקרה! רק רציתי לעזור לו... כי יש לו בעיות פסיכולוגיות שהוא מכחיש, אף אחד לא יכול לעזור לו, הקרובים שלו ברוסיה ואמא שלי התגרשה ממנו, אז זאת רק אני! לא רציתי שהוא יחיה לבד ואין מצב שהוא ילך לטפל בזה על דעת עצמו, רציתי להראות לו, לעזור לו... ונכשלתי... אחרי שנה של כאב חזרתי לאמא שלי... עדיין לא וויתרתי אבל הייתי חייבת הפסקה... אני כבר שנה שנייה אצל אמא שלי... במבט לאחור מלא דמעות התחלתי לחתוך את עצמי, התאהבתי בילד וזה לא היה הדדי זה לא היה נורא והוא ממש נחמד אבל זה היה הפוש האחרון... רציתי להתאבד, וכשעברתי את התקופה הזאת אני בעצם מחזיקה כרגע בקצה חוט ושורדת עליו... אבא שלי מתכחש אליי כי עזבתי אותו, בשבילו זאת בגידה, הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו זאת בת הזוג שלי! זוגיות ראשונה... היא עוזרת לי בהכול! מנסה לעשות הכול בשבילי! יישמתי בראש את כל מה שאמרו לי... "מכוערת", "טיפשה", "לא שווה כלום", "מגיע לך שאבא שלך מרביץ לך", "אין לך עתיד", "מי יאהב אותך?!", "שונאים אותך", "אין לך חברים" כל המילים והמשפטים האלו מהדהדים לי בראש כבר שנים ואני כבר יודעת שהם נכונים... יש לי שנאה עצמית, חרדה חברתית, אין ביטחון עצמי אין דימוי עצמי... אני בטיפולים פסיכולוגיים ויש לי פסיכוטרפיסטית (יותר מאחת) אבל מה שבאמת עוזר מכל הבולשיט הזה זאת בת הזוג שלי
יש כמה דברים אישיים שלא אספר וזה גם ככה יותר מדי
גיל 1: עברתי לחצור אחרי שבדירה בחיפה מעלינו הייתה אישה חולת נפש שאיימה לרצוח אותי (כן אותי, אימא סיפרה לי)
גיל 9: עברתי לכרמיאל והכרתי את החברה הכי טובה שלי שעברה בשנה שעברה לגרמניה (יא איח ליבה שוקולט)
גיל 11: עברתי לרמת גן והכרתי עוד חברה הכי טובה
גיל 13: עברתי לחולון (השנה הנוראה בחיי - הגעתי לכיתה שכל הבנות שם צבועות ורק אחת נחמדה שהמלכה הזו*ה שלהם שם הסיטה אפילו אותה, התאהבתי בילד חרא שירד עלי עם כולם)
גיל 14: עברתי לתיכון לכיתה טובה עם המון חברים ואלה שירדו עלי עכשיו בכיתות עזר (מגיע להם) והכרתי את האויבת שלי לחיים (חוץ ממנה הכל דבש! בעצם לא... אני אלרגית לדבש, הכל שוקולד עם פצפוצים)
גיל 15: גיליתי בדרך הקשה את האלרגיה שלי לדבש, מסתכלת על זה בצורה חיובית, תמיד רציתי להיות אלרגית למשהו (אני מוזרה)
דברים מהצד:
גיל 7: שברתי את הראש
גיל 11: גיליתי שהארנבת שלי מתה
גיל 12: גיליתי שהארנבת בעצם היה ארנב (לא לשאול)
החיים (עדיין) טובים:)
גיל 9: עברתי לכרמיאל והכרתי את החברה הכי טובה שלי שעברה בשנה שעברה לגרמניה (יא איח ליבה שוקולט)
גיל 11: עברתי לרמת גן והכרתי עוד חברה הכי טובה
גיל 13: עברתי לחולון (השנה הנוראה בחיי - הגעתי לכיתה שכל הבנות שם צבועות ורק אחת נחמדה שהמלכה הזו*ה שלהם שם הסיטה אפילו אותה, התאהבתי בילד חרא שירד עלי עם כולם)
גיל 14: עברתי לתיכון לכיתה טובה עם המון חברים ואלה שירדו עלי עכשיו בכיתות עזר (מגיע להם) והכרתי את האויבת שלי לחיים (חוץ ממנה הכל דבש! בעצם לא... אני אלרגית לדבש, הכל שוקולד עם פצפוצים)
גיל 15: גיליתי בדרך הקשה את האלרגיה שלי לדבש, מסתכלת על זה בצורה חיובית, תמיד רציתי להיות אלרגית למשהו (אני מוזרה)
דברים מהצד:
גיל 7: שברתי את הראש
גיל 11: גיליתי שהארנבת שלי מתה
גיל 12: גיליתי שהארנבת בעצם היה ארנב (לא לשאול)
החיים (עדיין) טובים:)
את הגירסה המצחיקה או הכואבת?
מצחיקה:
עכשיו אני בת 13 וחצי ועד היום נשכו אותי סוס ארנב אוגר כלב חתול דבורה דג נמלה ועוד ועוד ועוד
עיקמתי את הזרת ברגל ועכשיו יש לי אצבע עקומה
הפכתי לגיימרית
הייתי פרחה
כשהיתי בת 8 והיה לי 10 דגים הגעתי למסקנה שדג אחד אכל דג שאכל דג שאכל דג שאכל דג וכו עד שהאחרון נשאר חי ומת כי שיעמם לו (באמת קרה)
הכלב שלי נגנב
כלב אחר שלי הורעל בטעות ברעל עכברים מהפח
כלב אחר שלי הלך לחברxd
וכו
אני הולכת לעשות בגרות חמש יחידות מטמתיקה בכיתה י ולפני הצבא אני אסיים תואר
הגרסה העצובה:
עברתי ביריונות
חתכתי די הרבה פעמים
אושפזתי בבית חולים בגלל דלקת ריאות וגססתי
יש לי בדם את סרטן השד ורוב הסיכויים שאני אמות בגיל 30 40 ככה
סבתא שלי נפטרה וכך גם סבא שלי וגם סבתא וסבא רבה וכל אחד בהפרש של חודש מהשני
וזהו בערך
מצחיקה:
עכשיו אני בת 13 וחצי ועד היום נשכו אותי סוס ארנב אוגר כלב חתול דבורה דג נמלה ועוד ועוד ועוד
עיקמתי את הזרת ברגל ועכשיו יש לי אצבע עקומה
הפכתי לגיימרית
הייתי פרחה
כשהיתי בת 8 והיה לי 10 דגים הגעתי למסקנה שדג אחד אכל דג שאכל דג שאכל דג שאכל דג וכו עד שהאחרון נשאר חי ומת כי שיעמם לו (באמת קרה)
הכלב שלי נגנב
כלב אחר שלי הורעל בטעות ברעל עכברים מהפח
כלב אחר שלי הלך לחברxd
וכו
אני הולכת לעשות בגרות חמש יחידות מטמתיקה בכיתה י ולפני הצבא אני אסיים תואר
הגרסה העצובה:
עברתי ביריונות
חתכתי די הרבה פעמים
אושפזתי בבית חולים בגלל דלקת ריאות וגססתי
יש לי בדם את סרטן השד ורוב הסיכויים שאני אמות בגיל 30 40 ככה
סבתא שלי נפטרה וכך גם סבא שלי וגם סבתא וסבא רבה וכל אחד בהפרש של חודש מהשני
וזהו בערך
מסכימה עם התגובה מעליי ^^
הנוער של היום עובר דברים איומים וכל מי שעומד בהם אני פשוט מצדיעה לו
זה לא פשוט ותהיו חזקים, תזכרו שאת הכל אפשר לפתור...
אמא שמתה, אבא שמכה, חרם, אונס, בריונות. הכל אפשר לפתור! אל תזרקו את החיים שלכם לפח
אתם אולי חושבים: זהו אני אבוד, אמא שלי מתה ואבא שלי מרביץ לי ועושים עלי חרם
יש המון פתרונות! לעבור לבית אחר (שיאמצו אותך), לעבור בית ספר ואפילו לעסוק בתחביב שאתה אוהב... אתה לא יודע לאן אתה יכול להגיע, בסוף יהיה לך משפחה חמימה, הרבה חברים, וגם תחביב כיפי. אז אל תאבדו תיקווה בחיים!
לכל דבר, אני פה
אני לא עושה לכם טובה, אני רוצה שתשלחו הודעה...
בישבילי, כדי שאני ידע שעזרתי פה למישהו
אז לכל דבר אל תהססו ותשלחו הודעה, פה תמיד:)
, מיקה
הנוער של היום עובר דברים איומים וכל מי שעומד בהם אני פשוט מצדיעה לו
זה לא פשוט ותהיו חזקים, תזכרו שאת הכל אפשר לפתור...
אמא שמתה, אבא שמכה, חרם, אונס, בריונות. הכל אפשר לפתור! אל תזרקו את החיים שלכם לפח
אתם אולי חושבים: זהו אני אבוד, אמא שלי מתה ואבא שלי מרביץ לי ועושים עלי חרם
יש המון פתרונות! לעבור לבית אחר (שיאמצו אותך), לעבור בית ספר ואפילו לעסוק בתחביב שאתה אוהב... אתה לא יודע לאן אתה יכול להגיע, בסוף יהיה לך משפחה חמימה, הרבה חברים, וגם תחביב כיפי. אז אל תאבדו תיקווה בחיים!
לכל דבר, אני פה
אני לא עושה לכם טובה, אני רוצה שתשלחו הודעה...
בישבילי, כדי שאני ידע שעזרתי פה למישהו
אז לכל דבר אל תהססו ותשלחו הודעה, פה תמיד:)
, מיקה
שמתי גופה של חבר שלי במיקרוגל
הולכת לבית ספר בלי סיבה,
כדי לפגוש אנשים שאני לא אוהבת
חוזרת הביתה כדי לבכות ולעשות שיעורים
מדברת עם אמא שלי תוך כדי שאני מנסה להשתיק את עצמי מרוב עצבים על עצמי, לא מגיע לי לחיות נמאס לי מהכל ולא אכפת לי שאנשים אומרים לי שבגלל שאני אוהבת את בילי אייליש אני דיכאונית, היא עזרה לי מאוד אז תסתמו, הולכת לישון כדי להתעורר בבהלה מהסיוטים וככה כל יום מחדש
כדי לפגוש אנשים שאני לא אוהבת
חוזרת הביתה כדי לבכות ולעשות שיעורים
מדברת עם אמא שלי תוך כדי שאני מנסה להשתיק את עצמי מרוב עצבים על עצמי, לא מגיע לי לחיות נמאס לי מהכל ולא אכפת לי שאנשים אומרים לי שבגלל שאני אוהבת את בילי אייליש אני דיכאונית, היא עזרה לי מאוד אז תסתמו, הולכת לישון כדי להתעורר בבהלה מהסיוטים וככה כל יום מחדש
אנונימית