מה בחיים גרם לכם להתבגר ולהבין הרבה דברים והרבה משמעויות?

איזשהי סדרה שאני רואה.

שאנשים באו ואמרו לי תאמת בפרצוף

גבר אחד שהייתי מאוהבת בו פעם.
הוא לימד אותי ע'י הטעויות שלו איך מזהים גבר שבאמת אכפת לו ממני ושבאמת אוהב אותי.

למען האמת משך הזמן שאני חיה וחווה דברים נתן לי הרבה הבנה, אני מתבגרת תוך כדי עם החשיבה שלי, מבינה שהדברים שקרו לא קרו לי סתם, לא מתנהגת בצורה לא בוגרת. משום מה שמתי לב שאני מחפשת יותר משמעויות לדברים שקרו ולומדת עם עצמי ששום דבר לא קורה סתם וזה מתבטא בדברים שקרו לי בחיים.

כשאחי הקטן היה מאושפז בבתי חולים בילדותי, ונאלצתי "לגדול" אצל חברים/דודים, ולטייל בין בתי חולים איתו ביחד.

כשקרובים שלי נפטרו.
כשעשיתי הרבה טעויות.

צבא.

הפרעות האכילה שלי.

תאמת לא מזמן.. ריב ענק עם "חברות", כולן יצאו עלי ונשארתי לבד וזה נתן לי חודש לחשוב מי אני מה אני מה העקרונות שלי והגבולות שלי.

הלכתי לפנימייה, לקחתי חופש מהחיים הרגילים שלי ובתאכלס התחלתי לחשוב על דברים שנראים הגיוניים.

למען האמת, אני ממש לא חושבת שאני בוגרת ביחס לגילי, אפילו די ילדותית, ואני גם לא מבינה הרבה דברים והרבה משמעויות בכלל... בכל אופן, אני מניחה שמעצם הגדילה והשינויים בסביבה שלי למדתי כמה דברים.

שום דבר ספציפי.
כיביכול, הכל.
כל מה שעברתי בחיי הביא אותי והפך אותי למי ומה שאני כיום.
בניגוד לכך, קיימות גם השפעות גנטיות; כי לא כל מי שיעבור בדיוק את כל חיי יהיה זהה אליי, אלא גם הגנטיקה הקיימת בדורות המשפחה שלי משפיעה על קו המחשבה/התודעה ואפילו תת המודע שלי.
לסיום, רק לפרוטוקול, אבודים (סדרה) השפיעה עלי המון.

מישהו שאהבתי.

קורס כלשהו.

את האמת שירים הרבה שירים כשאתה מבין כל מה זה מדובר ועל מה השיר זה יכול כל כך לעזור לך למשל let her go כשאת מאוהב במשהי שהיא לא בקטע או stresst out שעוזר להבין שאפשר לעשות קצת בלגן כול עוד שאתה יכול (כמובן בגבול הטעם הטוב) או שירים שמחים כאילו שירים שסמים במסיבות זה עוזר ומשמח ועוזר להמשיך הלאה והתחושה הטובה הזאת יכולה ממש לעזור לכולם סימפטי גם ומגלה הרבה חברים חדשים מצורה אחד אז...

music its my live

הסביבה סדרות

הייתי בוגרת. הייתי בוגרת מאוד. אני עדיין פחות או יותר בוגרת. אבל פחות.. למה? כי הדברים שקרו לי בחיים לא היו הגיוניים. הם רק דפקו אותי. כי לא הייתה שום סיבה שהם יקרו לי. שום סיבה. זה פשוט יום אחד בא וקרה. הדבר היחיד שיש ללמוד מזה זה לא משנה מי אתה ומה אתה, איך אתה מתנהג, גם אם אתה הבן אדם הכי טוב ומקסים ורחמן וסלחן ואיכפתי בעולם, דברים רעים קורים. ואין מה לעשות עם זה. אנשים חארות יהיו חארות אלייך לא משנה מה.. ואי אפשר לזהות אותם תמיד. וזה מפחיד. אז להיפך. אני חושבת שככול שאני מתבגרת אני נהרסת קצת. נידפקת.. פחות מאמינה באנשים. פחות איכפת לי.. ואני כל כך מקווה שזה לא מה שיקרה לי בחיים אבל לפי מה שאני רואה שקורה לי זה מה שיקרה..
אני מנסה להחזיק בעקרונות שלי, באישיות שלי, באיכפתיות שלי כלפי אנשים וכלפי חיות וכלפי ילדים וכלפי הטבע וכלפי הכל.. אבל ככל שעובר הזמן ואנשים מאכזבים והעולם מאכזב... זה נהיה קשה יותר להחזיק

פגעו בי כל כך הרבה שבאמת הרגש של האהבה אצלי פשוט נמחק. אני לא מסוגלת להתאהב ולאהוב יותר.

את האמת, לפני שש שנים אבא שלי נפטר וזה דבר שביגר אותי מאוד, אם היית שואלת אותי את השאלה האם את מפחדת למות לפני שש שנים, הייתי אומרת לך שכן, ואם היית שואלת אותי כיום? אני אומרת מה פתאום

אני חושבת שהפרעות אכילה שלי..

אני מרגישה שאני לא יודעת כלום... אני בת 12 ומתחילים להתייחס אליי כמו בוגרת כבר... אני יודעתצ שאני תינוקת ואנלא יודעת כלום על החיים אבל אני רק אומרת שאם זה ימשיך ככה אני יהיה אבודה לגמרי: (
פעם אמרו לי שכולם חיים בבאסה... אז למה לחיות?
אני לא אומרת /שצריך להתאבד או משהו חס וחשיש אני רק אומרת שחיים זה דבר מבאס -,-
ואני באמת לא יודעת כלום... אוף

המחלה.. ובאופן כללי כל מיני מצבים שהייתי בהם, אבל את המחלה שלי גילו רק לפני חצי שנה ככה ואני אז ואני עכשיו זה פשוט בן אדם אחר -לא יודעת אם התבגרתי אבל נפשית אני הרבה יותר חזקה-
זאת לא מחלה ממש ממש קשה אבל זאת כן הייתה בעיה מרכזית מאוד בחיים שלי ונכנסתי בגללה להמון מצוקות ומצבים שפשוט הרגשתי בהם חסרת אונים, ואין ספק שזה עיצב אותי..

בעיות רפואיות שצורכות טיפול של הרבה שנים יחסית