אז.. מה הסיפור חיים שלכם?^^ ספרו על מצבכם החברתי, נקודת מפנה משמעותית, דברים משמעותיים שעברתם בחייכם..

מסתבר שבית ספר צבאי זה משהו שמשנה הרבה בחיים.
הייתי יחסית שקטה לפני זה, ועכשיו ממש לא.

מצב חברתי-חושבים שיש לי הרבה חברים, אבל כולם לא חברים אמיתיים. הרבה אנשים שופטים אותי בלי סיבה.
נקודת מפנה משמעותית- שהצלחתי להתגבר על האובדניות, הדיכאון והרצון למות.
דברים משמעותיים? עצובים או שמחים?

חרא חיים!

מעט חברים טובים, המון ידידים. לא בריב עם אף אחד.
נקודות מפנה? איזה חבר לכאורה מניפולטור פגע בי מאוד, גיליתי את תחום הספקנות, וגיליתי את סניה ולדברג.

אינטרנט, "חברים", ציניות, כדורים, דיכאון, ים, פסיכולוגית, מצלמה, מחשבים, לימודים, ציורים, עוגיות, ומסה של מחשבות.
כל חיי בכמה מילים.

טלפון 24/7, דיכאון (מאניה דפרסיה), פסיכולוג, קיק, להעמיד פני שמחה, להגיד שאני אוהבת אנשים, לצעוק, לצייר, להקיא, לעמוד מול המראה ולשפוט את עצמי, אוברדוז של כדורים, להאמין לאנשים ואז להיפגע, לכתוב בלוגים, לשמוע מוזיקה, לכתוב פאנפיקים, להתאפר ואז להוריד הכל.
יום בחיי.

חבר שבוגד עם החברה היחדה שלי ***בודדה *****

מכורה לטלפון, איבדתי את האמונה באנשים, אין לי חברים אמיתיים, אני צריכה לרדוף אחרי אנשים כדי שיתייחסו אליי, יש לי אבא חורג מעצבן, הציונים שלי לא משהו, בגלל מקרה שקרה לי ביסודי הפסקתי להיות שקטה וילדה טובה והתחלתי להתנהג כמו רעה אבל עדין ליד אנשים מבוגרים או מורים אני מתנהגת כמו מלאך, אני שונאת אנשים ובטוחה שבסוף גם מי שמתנהג כמו חבר שלי יעזוב אותי, אני מסתירה מכולם מי אני כי אני מפחדת שאם יגלו שאני לא חזקה אלה סתם בכיינית אז כולם יעזבו אותי, הסיבה היחידה שאני חיה זה רק בשביל אמא שלי בלעדיה אין לי סיבה לחיות, אני לא יודעת לאהוב או להיות אכפתית ואני שונאת את עצמי.
בקיצור חיים לא משהו._.

נקודות משמעותיות
הורים מסוממים שילדו אותי (לא בישראל)
, נטישה אחרי ילדות ברחוב עברתי לבית יתומים
זרקו אותי למשפחה עשירה בארץ
שמעדיפים לתת כסף במקום אהבה, הם שונאים אותי אבל נותנים לי הרבה כסף ודברים שטחיים
התמכרות לסמים
אונס,
אחרי זה התאהבתי במישהי היא בגדה 4 פעמים, התאהבתי שוב והיא בגדה אם בן דוד שלי

אני מאובחן ברגישות יתר (חושית) ואספרגר יש לי iq גבוהה בהרבה מהממוצא, אני לא מבין דברים חברתיים בכלל ואני לרוב מעצבן אנשים כדי לראות את התגובה ולנסות להבין (לרוב לא הולך לי)

לא ציינתי שאני פאנסקסואל כי אף פעם לא יצאתי מהארון אף פעם לא הייתי בארון
וטיבעוני כי מאז ומתמיד לא הצלחתי לאכול דברים מין החי גם מגיל קטן

א-מינית אבל ממש, נגעלת מכל סוג של קרבה של בני זוג ואהבה ובכל מקרה רוצה להקים משפחה._.
סבלתי מבריונות ומילדות קשה, מגזענות ואפליות
חיה בארץ שמרגישה לי זרה למרות שאני חיה פה כל חיי, לא מצליחה להשתלב עם התרבות לא משנה כמה אני מנסה, קשה לי והרבה מתלהבים מזה שאני נראת ומתנהגת כמו תיירת גם אם זה בא לי הכי טבעי שיש... מתגעגעת לאירופה...
כל החברים שהיו לי אלו שהכי סמכתי עליהם תקעו לי סכין בגב, לא מסוגלת לסמוך יותר על אף אחד, אני חשדנית, נהפכתי לאגואיסטית ואני כבר לא הילדה הנחמדה והחמודה של פעם...
שונאת אנשים ולא שמה על אף אחד
אני עם חרדות נטישה וחרדות מהעתיד
יש לי חלום ממש גדול
אף אחד לא מבין אותי
קשה לי מאוד...
העבודה משמשת לי כמפלט, לדבר עם הלקוחות, לעבוד קצת, הבוס נחמד...
וכרגיל אני מפחדת שגם זה יתנפץ לי בפרצוף
מפחדת לבטא מה אני מרגישה מהחשש שהפחדים שלי יתממשו
אני נרדפת מהחרדות של עצמי

שואל השאלה:
black_rainbow, ממליצה לך בחום לקרוא את הספר "פרוייקט רוזי"

בן עוד מעט 18. מצחיק, תמיד שמח, פופלרי יחסית, אהוב, יחסים רומנטיים לא בעולם שלי, אינציקלופדיה מהלכת אבל לא חכם במיוחד, כותב מעולה ומתבטא ממש גרוע בעל פה, תמיד אופטימי אבל תכלס נורא משועמם. מחכה שמשהו יקרה

סתם בדידות בגלל אנשים שחשבתי שנסתדר משפחה שלא קיבלה אותי ומאז החיים שלי התמררו בבית ספר גם שם הרסו לי גם שהיה לי רע בבית ספר לא חשבתי לעבור משום מה.. משהו שהייתיי אמורה לעשות אבל השנה עברתי לעיר אחרת למקום חדש לאיוורה שונה יותר כמו "התחלה חדשה "השתפר מכל הבחינות

פעם הייתי מאוד שקטה וביישנית.. לא היו לי חברים.. לקראת כיתה ו הביטחון העצמי שלי עלה והיו לי הרבה יותר חברים אבל עדיין לא הייתי שלמה עם עצמי.. סוף כיתה ז עזבתי את העיר ואת בית הספר ועברתי לעיר אחרת ולבית ספר חדש (כי ההורים רצו) במהלך החופש הגדול נפגשתי עם הרבה ילדים מהכיתה שלי והתחברתי להרבה ילדים אז כשהתחילה השנה כבר היו לי חברים ולא הייתי זרה לגמרי.. היה לי מאוד קשה להתרגל כי עברתי ממקום קטן של 35 ילדים בשכבה למקום שיש בו מאות ילדים בשכבה מקום ענק יחסית לבית ספר הקודם.. אחרי איזה חודש כבר התרגלתי ובאותה תקופה הייתי חברה ממש ממש טובה של מישהי מאוד מקובלת ורבנו ריב ממש רציני והיא גרמה להרבה אנשים לשנוא אותי.. באותה תקופה רק חיפשתי להתחבר לבנות אחרות ומצאתי הרבה חברות שבגללן אני שמחה שהריב הזה קרה כי אם הוא לא היה קורה הייתי היום פאקצה והיו לי טריליון חברות שאני בכלל לא אוהבת.. היום יש לי הרבה חברים וחברות אמיתיים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות ואני בקשר עם כל החברים שלי מהעיר הקודמת והביטחון שלי ממש עלה וכרגע אפשר להגיד שאני שלמה עם עצמי ולאן שהגעתי (וואו חפירה)

החיים שלי נגמרים בזה שאני לומדת ואוכלת ומסטיפסת כל היום 0.0

אין לי ממש מושג מה לומר, יש יותר מידי פרטים, ירידות ועליות.
אבל שלושת הנקודות הכי משמעותיות שהיו לי הן
ההזדמנות שלי לעבור לגור במרכז וללמוד במסלול מדעי מקצועי, הכרתי אנשים ועשיתי דברים שכנראה לא הייתי עושה באף מקום אחר.
נקודה שנייה, אדם מיוחד שהכרתי ושינה אותי מאוד, במבט לאחור כנראה שלרעה, אבל הוא עזב בכל מקרה.
נקודה שלישית, המצב הנוכחי שאני יודעת שהוא משמעותי, גיליתי שאני בהריון ואני בתהליכי הפלה שכנראה אצטער עליהם, בנוסף לכך אני בוחנת את כל האנשים שתמיד אמרו שיהיו שם עבורי.
מן הסתם, הם נכשלים:)

אמ.. מאיפה להתחיל..
אבא מכה, אמא עומדת מהצד ולא עושה כלום.
כל החברים שהיו איתי או נפרדו ממני או בגדו בי.
אני אובר קנאית שהורסת לעצמה כל זוגיות רק בגלל זה.
בנים לא אוהבים קנאיות מה לעשות.
הייתי עד עכשיו בפנימיה ואז גיליתי כמה זה גרם לי לרצות לקפוץ שם מאיזה גג.
מעבירה את היום בללכת לבית ספר ולהיות במחשב במשך הכמה שנים האחרונות.
מתבודדת בבית ספר (מבחירה) אבל מי שמכיר אותי באמת יודע כמה אני באמת חברותית.
אממ וזהו עד לרגע זה.
משהו משמעותי? כל הקטע שהיה לי ולאבא.
אני בחיים לא רואה סיבה להוציא על ילד את העצבים שלך או בכללי, זה פשוט לא מחנך.
כמובן שזה בקצרה אבל אני לא יחפור.
תמיד תסתכלו על החצי כוס המלאה חברים.

מצב חברתי? מוקפת בחברים לא אמיתיים, רבתי עם מישהי מהשכבה ועכשיו היא מרכלת עלי כל היום וצוחקת עלי. אני מרעיבה את עצמי וחותכת, מבולבלת לגבי הנטייה המינית שלי. ההורים שלי קוראים לי שמנה ואני תמיד רבה עם אחים שלי, ועל כל דבר שלא במקום ההורים שלי ירביצו לי. יש לי מידי פעם בעיות בלימודים ואני מאכזבת את המורים שלי; אני ממש חסרת ביטחון לגבי עצמי. אני רוב הזמן לא אני ולובשת חיוך מזוייף ומקווה שמישהו יבין את המצב שלי אם זה אפשרי..

אני מהילדות האלה שלא מקובלות אבל גם לא דחויות, באמצע כזה. יש הרבה מהשכבה שמכירים אותי אבל יש כאלה שגם לא. היסודי היה סבבה וגם עכשיו די כיף לי בבצפר, חוץ מזה שיש ילדות מעצבנות מהשכבה שכל דבר הן מושכות צומי. הן המקובלות כאילו, סנוביות כאלה. אבל זה לא כזה אכפת לי.
החיים שלי מאוד משעממים, לא עשיתי שום דבר משמעותי. אני בכללי די אוהבת את עצמי אבל יש דברים שאני שונאת בעצמי ואני לא אוכל לשנות בעצמי:/
אני ממש רוצה להשתפר באנגלית, כי אני טובה רק בדקדוק. אני לא יבין כלום אם ידברו איתי מהר באנגלית. וככה אני יושבת כל הזמן בשיעור אנגלית ולא מבינה כלום-,-
אני מרגישה שאני לא נפגשת מספיק עם חברות ולא מנצלת את החיים שלי... כל היום רק תקועה בבית עם המחשב/עושה שיעורים. פעם בשבוע יש לי חוג גיטרה. שנה הבאה אני יפסיק עם זה ויעשה שיעורים פרטיים..
יש לי חברות גם מחוץ לבית ספר כמובן, מהשכונה. פעם היינו איזה 20 ילדים מהשכונה והיינו מגובשים (בנים ובנות) והיה ממש כיף. היום אני נפגשת רק עם שתיים מהבנות שם. אחת מהבנות שאני נפגשת איתה הייתה חולה, הייתה לה רק כלייה אחת והיא עשתה דיאליזה 3 פעמים בשבוע. זה היה די סבל בשבילה. היא הייתה חיוורת. כבר 3 שנים היא היא עם החרא הזה. ולפני חודש בערך מצאו לה תרומה:) ואני כל כך שמחה בשבילה, היא נראית פחות חיוורת, מתחילה להבהיר בפנים, מתחילה קצת להשמין. אני ממש שמחה בשבילה. לא קל לה.. יש לה אח שהיה קרבי בצבא, עבר תאונה והשתנה לגמרי, הוא היה עיוור, עכשיו הראייה חוזרת לו בהדרגה.. קיצר סיפור. אז אני ממש שמחה בשבילה 3>
אני מרגישה שונה ליד ילדים מהבצפר, כאילו הם ברמה יותר גבוהה ממני.. וזה באמת ככה.
אני מרגישה שההורים שלי לא תומכים בי בכלל, אכפת להם רק ממבחנים ושאני אקבל 100. קיבלתי 84 באנגלית ואבא שלי פאקינג אמר לי "זה לא קצת מדי?". הם אף פעם לא יעריכו אותי מספיק. המורה אפילו אומרת שאני ממש מצטיינת. ואני חושבת שהם צריכים להתגאות בי בהרבה.
ולפעמים אני מרגישה שבא לי חבר (כאילו בן זוג) שיתמוך בי, שנתחבק.. זה די מוזר.. לא מרגישה ממש מוכנה לזה.

סטיפס איכשהו מציל אותי, זה המקום שאף אחד לא מכיר אותי ואני יכולה לפרוק ולחפור פה ולא ישפטו אותי (מקווה) ויש פה הרבה נערים שיש להם תחושות כמוני אז לפעמים אני מזדהה.

תודה ששאלת, זה ממש עזר לי לפרוק.

סיפור חיי... הוא שונה קצת מהרגיל אבל לא מרתק. אני לא רוצה לחשוף כאן אותו.

מצב חברתי: בסדר. שלוש חברות ככה. אני לא פופולארית או משהו. אבל אני בכיתה יב ויאללה למי אכפת כבר מהמצב החברתי בתיכון..:)

דברים משמעותיים: להתפלל כל בוקר שחרית. (:

תמיד חשבתי שהיו לי חברות.. היה לי ידיד בגן חובה, נורא אהבנו אחד את השנייה עד שאמרו שאנחנו זוג והתרחקתי ממנו בגלל זה (אני יודעת, אני מגעילה), וחברה אחת שהייתה עם ילדות אחרות בגן ונטשה אותי, הייתה החברה הכי טובה שלי בגן, ונשארתי לבד.
הייתי מושפעת מאחרים מבלי לשים לב אפילו. ביסודי, עשיתי בריונות "קטנה" לילד שהיה איתי עוד מהגן כי ראיתי שבנות אחרות עשו לו את זה וכשהן הציעו לי להצטרף אליהן, נטשתי אותו והלכתי אליהן. חשבתי שהיו לי חברות אמיתיות.. לא. הייתי שפוטה של מישהי כל היסודי ופחדתי להגיד את מה שאני חושבת כדי שלא ישנאו אותי, פחדתי כל הזמן שאני לא טובה מספיק בשביל אף אחד ומישהי שעד עכשיו לומדת איתי הראתה לי שהפחד שלי הוא "נכון"- בשיעור ספורט הקבוצה שלי הפסידה כי לא קלעתי מספיק לסל וההיא שלומדת איתי אמרה שזה באשמתי ולא עזבה את זה כל היום. עד היום היא שונאת אותי ברמות. מסתכלת עלי בגועל.
אפילו ה"חברות" שלי התנהגו אליי לא יפה. צחקו עלי לפעמים והרבה ניצלו אותי וה"מקובלות" היו צועקות עלי אם הייתי עושה טעות או לא עודה דברים כרצונן.. בקיצור לחץ חברתי עצום לילדה בת 10. אני לא אשכח שבכיתה ד' אחת המקובלות לכלכה עלי כל הזמן בשיעור אחד ורבה איתי ופתאום לא היה לי אכפת יותר. לא פחדתי כבר לריב. בבכי, זרקתי לכיוונה (זה לא פגע בה) דברים שלי ונכנסתי מתחת לשולחן. זאת שהייתי שפוטה שלה הייתה עושה לי מה שהיא רוצה- הייתה רושמת את שמה בעבודות שעשיתי לבד, הייתה אומרת שלאמא שלי יש טעם רע בבגדים, מלכלכת עלי כשאני שומעת.. ואני שתקתי. נתתי לה לעשות בי מה שהיא רוצה.
כשעליתי לחטיבה, רציתי להיות חברה שלה אבל התרחקנו, ותאמינו לי זה הדבר הכי טוב שאי פעם עשיתי.. הייתי אדישה בכיתה ז', הייתי דבוקה לילדה אחת שהיא קרובת משפחה שלי והייתה איתי באותה כיתה והיא לא התייחסה אליי כשהייתה עם אחרות. בגללה הכרתי בנות אחרות מהכיתה שעכשיו עכשיו אנחנו סוג של חברות. בכיתה ח' התחברתי לקבוצה אחרת והתנתקתי מהן כמעט לגמרי וגם שם לא הייתי "אהובה". התייחסו אליי כילדה ביישנית שאין לה אף אחד. והתאהבתי בילד שישב לידי בכיתה ז' שבהתחלה לא אהבתי אותו בכלל כי הוא עצבן אותי אבל בפרק הזמן שישבו יחד למדתי לחבב אותו עד שחשבו שאנחנו אוהבים אחד את השנייה. אני מתגעגעת לתקופה הזאת..
אותו ילד אהב את ה"חברה הכי טובה" שלי של הקבוצה הזאת אז לא עשיתי כלום. כל הזמן היינו רבים בצחוק וכל כך אהבתי את תשומת הלב שלו אבל פתאום הוא לא רצה לריב יותר.. והתרחקנו.
זה נמשך ככה עד סוף ח' ושם התנתקתי מהקבוצה ההיא והתחברתי חזרה אל הקבוצה של הקרובת משפחה שלי. בכיתה ט', לא היה לי עם מי לשבת אבל אז ראיתי שלילדה מאוד חכמה, סוג של כמוני, לא היה עם מי לשבת אז ביקשתי שאשב לידה והיא הסכימה. היינו חברות ואהבתי את הקשר שהיה לי עם הקבוצה הזאת. עד שאותה ילדה חכמה החליטה לעזוב את בית הספר שלנו ולעבור למקום אחר בכיתה י'. עד עכשיו (י"ב) אנחנו שומרות על קשר ועדיין אוהבות אחת את השנייה.
בכיתה י' קרובת המשפחה התחברה לילדים אחרים בכיתה פתאום ואיתה החברה הכי טובה שלה ועלתה לכיתה שלנו והתחברה מיד לקרובת משפחה. עם הזמן (עד עכשיו) גיליתי את הפרצוף האמיתי של הקרובה ואני עד עכשיו מרגישה מטומטמת שנפלתי בקסמיה. היא מתרחקת מהקבוצה שלנו יותר ויותר ומצטרפת מתי שהיא רוצה והן מקבלות אותה בשמחה וצהלה.. אין הרבה חשיבות אליי, סוג של ברירת מחדל.
ויש לי חברה שהיא לא הכי אהובה בכיתה כי היא מוזרה ואני החברה האמיתית היחידה שלה. אני איתה כמעט בכל הפסקה אבל אני לא הכי חשובה לה אז אני מנסה שלא להשקיע בה יותר מדי מעצמי
וזה ההווה.. חח
מצטערת על החפירה ותודה! (:

מאז שהתפרסמתי כולם כבר שכחו את האופי שלי והם בעצם מכירים אותי כ'מפורסמת' ולא מעבר. החברים שלי מתנהגים אליי בצורה שונה, הרבה קנאה סביבי, אני חושבת שיש יתרונות אבל גם חסרונות בפרסום. ואני מנסה לחשוב חיובי כל הזמן ומקווה שכנראה המצב ישתפר ויראו בי מעבר לאדם 'מפורסם'.

תמיד הייתי יותר מידי בוגרת מאנשים בגילי... זה קצת הקשה עלי למצוא חברים אבל בסופו של דבר מצאתי לי חמש חברות הכי מדהימות שאפשר לבקש! יש לי קצת ידידים, אבל אני מאוד קרובה אליהם ומייעצת להם כל הזמן. מי שלא מכיר אותי חושב שאולי אני סנובית אבל זה פשוט בגלל שאני ביישנית. נפגעתי המון פעמים מאהבה, התאכזבתי מהבן אדם שהיה אהבת חיי.. סבתא שלי נפטרה לפני חצי שנה והתפתחה לי הפרעת אכילה וכל שבוע הייתי הולכת לבית חולים ועשו לי תפריט והיו לי שיחות עם פסיכולוגית, עברתי את זה ועכשיו הכל טוב איתי ויצאתי מהתקופה הקשה הזאת. אני ממש אוהבת לצלם ולבשל, ובסך הכל בן אדם שמח, אני מעריכה כל דבר הכי קטן בחיים שלי.. לא יכולתי לבקש משפחה טובה יותר ממה שיש לי, למרות שהיו קצת קשיים כי לא מזמן אחותי יצאה מהארון, אבל לא היה ספק שהכל יסתדר, והכל במשפחה המשיך כרגיל. בקיצור החיים שלי הם די סבבה למרות שהיו לי תקופות ממש קשות, אבל בזכות זה הפכתי להיות בן אדם חזק, אני טובה בלהתנסח ולתת עצות לאחרים אבל היועצת הכי גרועה של עצמי.. אני לא שותה ולא מעשנת, אני לא צריכה את הדברים האלה בחיים שלי.. יש עוד כל כך הרבה דברים לכתוב אבל זה לא יגמר, אז זהו..

שואל השאלה:
ואו איזה כיף שאתם ככה משתפים.. אני מקווה שלפחות זה מוריד לכם קצת ממה שיושב לכם על הלב..
אתם גיבורים! כל אחד עם הסיפור שלו! כל הכבוד לכם עם איך שאתם מתמודדים, באמת, זה לא פשוט ואני מתמלאת גאווה בעוצמות שיש לכם, ובכם3>

אני בן להורים שהתגרשו כשהייתי בן שלוש בערך אבא שלי היה מכה את אמא שלי אותי ואת אחותי אבל הייתי קטן מדי כדי לזכור את זה אמא שלי היא הדבר היחידי היציב והשמח בחיים שלי ואני הכי אוהב אותה בעולם מהרגע שאני זוכר את עצמי היא הרעיפה עלי אהבה ומהגן עד כיתה ו' הייתי פשוט ילד של אמא

כשהגעתי לכיתה ז' הגעתי לחטיבה שבקושי הכרתי בה מישהו, התעללו בי צחקו עלי אפילו הבנות ופשוט החיים שלי היו גיהנום לא היו לי ידידות הייתה לי חרדה חברתית בקושי הייתי מדבר הייתי שמן ופוחד מהצל של עצמי אני זוכר יום אחד בבית ספר שהלכתי לבד ליד המגרש בדשא וראיתי זוג מולי הסתכלתי לשנייה לא אמרתי כלום לא עשיתי כלום ופשוט הבן ה''גבר'' הזה צחק עלי ואמר לי תראה איך אתה נראה מי תרצה אותך אתה תמות בתול זה די שבר אותי... ככה עד סוף כיתה ז' ואז הגעתי למסקנה שאני חייב להתאבד אני לא יכול יותר תכננתי את זה מלא פעמים אבל משהו אחד עצר אותי בלב.. אמא שלי כל פעם שדמיינתי את התגובה שלה כשהיא תמצא אותי מדמם בחדר או תלוי או שזה יוודע לה ראיתי כמו חיזיון כזה שהיא בוכה מתמוטטת ופשוט מתחרפנת..

כיתה ח' החלטתי שלמרות שאני רוצה להתאבד אני רוצה לעשות משהו משמעותי לפני זה לתת מעצמי שלא יזכרו אותי כאחד שפשוט התאבד. החלטתי שאני אתגייס לקרבי ככה אני גם עושה משהו משמעותי וגם יש לי אפשרות להתאבד והסיכוי למות שם גבוה אבל הייתה עוד סיבה אחת: היה לי משהו שפשוט דחף אותי לקרבי כי אמרתי לעצמי שאני חייב להגן על אמא שלי על המשפחות של החללים שנתנו את החיים שלהם כדי שאני אחיה וגם על החברים המועטים שהיו לי

זאת הייתה התקופה שהתחלתי להתאמן היה לנו כמו קורס כזה בבית ספר שנקרא אמירים וזה פשוט הציל לי את החיים המורה לספורט שלנו עשה כל יום שישי משעה 11-12 אימון לכל מיש רצה התאמנו בקבוצות הכרתי אנשים ונכנסתי לכושר.. התחלתי להתאמן בבית הרזיתי והתחטבתי גם בכיתה ראו את זה כי עלה לי הביטחון העצמי והתחלתי יותר לדבר בכיתה יותר להיות בקשר עם אנשים הכרתי ילדה מהפייסבוק התחברנו והיא הפכה לחברה שלי גם אם זה לא נשמע בעיניכם מי ישמע מה זה חברה מהפייסבוק בשבילי זה היה תחושת הישג עצום עדיין הייתי מאוד ביישן ולא היה לנו תקשורת אבל הפנמתי שאפילו אני יכול למצוא מישהי ולהיות מאושר נפרדנו בצורה די מכוערת כי זה היה הקשר הראשון שלי.. המשכתי להתאמן המשכתי להכריח את עצמי לדבר עם אנשים חדשים ולהיפתח והכרתי חברה נוספת ועוד אחת ועוד אחת אחריה הכרתי חברים והתחלתי לצאת איתם זה היה בכיתה ח' וזה היה הפעם הראשונה מאז כיתה ז' שהייתי מאושר ולא בכיתי בלילה החברים היו קצת ערסים אז גם אני הפכתי לכזה.. עם הזמן העיפו את כולם מהבית ספר ונשארתי לבד אבל אז כבר היה לי קשרים חברתיים טובים עם כולם כי אף פעם לא ירדתי על מישהו הכרתי חברים חדשים שלא מעשנים לא שותים ולא מחפשים לעשות פוזות על בנות ולריב מכות התחלנו לצאת והתחברתי אליהם בטירוף (כיתה ט') היינו כיתה מגובשת ולא היה אחד בכיתה שלא אהב אותי ואני אותו
אבל עדיין היה לי את הרצון להתאבד מכל הזכרונות הרעים והחוויות שעברתי.. כיתה י' גיליתי שדוד שלי התאבד.. זה פשוט שבר אותי הוא היה אח של אמא והוא תלה את עצמו מחוץ לבית של סבא וסבתא שלי על סולם כזה שעד היום נמצא שם גיליתי את זה וחשבתי על כל הפעמים שעברתי ליד הסולם הזה ולא ידעתי מה הסיפור שלו מה היה עליו..

באותו הרגע החלטתי שגם אם אני אעבור עשרה מדורי גיהנום בחיים שלי אני לא אתאבד ולא אגרום לאמא שלי לחוות את אותו סבל וכאב שוב

אז המשכתי להתאמן לצאת עם חברים ולפתח את הקשרים החברתיים שלי אני היום בסוף כיתה יא'
ואני יודע להתחיל עם בנות לדבר עם חברים להצחיק אנשים והכי חשוב להיות מאושר אין ספק לרגע שהחמש שנים האלה שינו אותי ועיצבו אותי הייתה לי חברה השנה ואני מתכוון להמשיך להאמין לקוות לטוב ואני יודע מה אני אעשה בצבא:
אני עדיין מתכוון ללכת לקרבי אבל רק מסיבה אחת להגן על המדינה על החברים הידידות המשפחה על המשפחות של החללים שמתו ולכבד אותם לא משנה מה

סליחה על החפירה מקווה שמישהו באמת קרא את כל זה..

אממ.. הייתי ילדה ממש ממש מכוערת פעם.. בלי טיפת ביטחון והיתה לי חברה אחת בלחץ.. כולם פשוט התרחקו ממני ואף אחד לא רצה להתקרב אלי ובנים בכלל לא הסתכלו עלי.. עד שהחלטתי שאני עושה שינוי (חיצוני).. וזה עזר עכשיו יש לי הרבה חברות והרבה ידידים, בנים מתחילים איתי והביטחון שלי עלה..
ועוד משהו משמעותי שקרה לי בחיים זה שאח שלי נפטר שהייתי תינוקת

אני לא יודעת כל כך מאיפה להתחיל.
אמ כשהייתי תינוקת התחלתי לחלות במחלות והייתי מבלה את הזמן שלי בבית חולים רוב הזמן וגם שברתי את היד שקפצתי מהחלון לספה (חשבתי שאני וונדרוומן), בגיל 3-4 בערך אבא שלי נפטר וזה הרס למשפחה שלי את החיים, אומנם זה קרה בגיל צעיר אבל זה ממש שבר וריסק אותי לגמרי.
הוא היה האדם היחיד שאני אוהבת ודאג לי ותמיד היה פה בשבילי, במקרה עוד יומיים התאריך של הפטירה שלו אז זאת תהייה הפעם הראשונה שאני אלך לבית קברות.
והבן שלו וכל הצד שלו ניתקו מאיתנו קשר וכל הסכסוכים התחילו, הם לקחו מאיתנו כסף והרבה רכוש ואנחנו לא בקשר איתם.
איבדתי גם את סבא וסבתא שלי מצד אבא וגם חלק מהאחים שלו נפטרו (מוות זה הפך לדבר לגיטימי אצלי במשפחה).
אני רואה מדי פעם את האחיין שלי בבית ספר והאמת שזה עצוב שאין לנו קשר בכלל והוא מסתכל עלי הרבה..
בגיל 5 עליתי לכיתה א' הכרתי ילדות והן עדיין חברות שלי.
כעיקרון אף פעם לא היו לי בעיות מבחינה חברתית תמיד הצלחתי להשתלב ולהתחבר לאחרים למזלי.
בכיתה ד' בערך חזרתי לימים של הטיפולים בבית חולים, זה היה תקופה קשה בשבילי.
הייתי מגיעה לבית ספר והיו שואלים אותי מה יש לך בידיים? מה יש לך ברגליים? והייתי לובשת בגדים ארוכים ומנסה להסתיר הכול.
אחי עבר בריונות ואיומים אז אימא שלי החליטה לקחת את כולנו לחופשה בחו"ל במשך חודש, כשחזרנו הרבה אנשים שנאו אותי ואני לא הבנתי למה ואז חברה טובה שלי סיפרה לי שבזמן שהייתי בחו"ל מישהי קיללה מהחשבון שלי ועשתה לי שם של זונה זורמת והיא רבה עם המון ילדים, וזרמה עם הרבה בנים מהעיר ומהשכבה שלי.
רצו להרביץ לי בגללה והסברתי לכולם מה קרה..
אחרי כמה זמן גיליתי שזאת הייתה ה"חברת ילדות" שלי כל כך נגעלתי ממנה, היא הייתה חברה שלי מהמעון במשך כמעט 13 שנה ותמיד היינו ביחד, צוחקות נהנות ועושות שטויות איזה סיבה יש לה לעשות דבר כזה?
היא הרסה לי כל כך הרבה קשרים עם אנשים ועדיין יש בנים שחושבים שאני זולה באשמתה.
אבל קארמה התנקמה בה ובת דודה שלה פרצה לה לפייסבוק:-) (karma is a bitch).
עברתי הטרדות מיניות על ידי קרוב משפחה ואנשים מסויימים בגללם קשה לי להתקרב לבנים מבלי להירתע או לפחד שיפגעו בי, כשגברים ברחוב מסתכלים עלי הרבה זמן זה מאוד מלחיץ אותי ואני תמיד מפחדת שהם יעשו לי משהו ואני ישר בורחת מהמקום.
אני הכבשה השחורה במשפחה.
אימא שלי מתעללת בי פיזית ונפשית כבר כמה שנים, היא חושבת שהיא מחנכת אבל היא לא מבינה שהיא רק גורמת לי לשנוא אותה עוד יותר, היא גם הייתה חלק מהדיכאון שלי והניסיון התאבדות.
והפכתי לבן אדם מאוד חרדתי בגלל מקרים קשים בחיים.
והיא מרביצה לי והיא מאשימה אותי כל יום שבגללי אבא שלי נפטר, ואני הייתי פאקינג תינוקת איך זה בדיוק אשמתי? והוא נפטר ממחלה והיא פשוט לא מבינה שהיא פוגעת.
ואני עליתי לכיתה ט' ואז המצב שלי הידרדר לגמרי, עד כיתה ח' למדתי בכיתת אולפנה (בית ספר דתי בנים ובנות) ואז העבירו אותי לכיתה רגילה כי חשבו שזה יעזור לי בלימודים, אבל התחלתי להבריז עם חברה טובה שלי יותר מדי, הייתי בורחת איתה והיינו עושות שטויות, יוצאות מהבית ונוסעות לאן שבאלנו, נפגשות עם אנשים, ובאותה תקופה הייתי בדיכאון בגלל המצב שלי עם אימא שלי היא הייתה מתעללת בי ואני גם ניסיתי להתאבד כמה פעמים.
היא הרחיקה אותי מכולם ואני הייתי כל כך עיוורת לזה.
יום אחד החברה טובה שלי נאנסה והרגשתי פשוט רע כי לא ידעתי איך לעזור לה, והיא לא רצתה להתלונן כי היא פחדה ממה שיקרה לה ושההורים והמשפחה יגלו שהיא נפגשה עם איתו ועד היום אני מתחרטת שלא עשינו כלום בנוגע לזה.
אימא שלי לא הייתה נותנת לי לצאת מהבית חוץ מללכת ללימודים והפכתי לחברת ביטחון ושקטה בגלל זה, התרגלתי להיות בבית וכשאני בחוץ למשך כמה דקות אני רק רוצה לחזור הביתה לחדר שלי..
בסוף שנה הודיעו לנו על השיבוץ שלנו והיא נשארה כיתה ולא היינו בקשר כל כך טוב ואז היא עברה לפניימיה.
עליתי לכיתה י' והייתי לחוצה כי התרחקתי מכולם ופחדתי שאני אשאר לבד אבל בסופו של דבר התחברתי לילדים..
חוץ מהמצב החברתי שלי הכול הלך לי פשוט חרא..
באותה תקופה שנאתי את עצמי כל כך והדימוי העצמי שלי היה כל כך נמוך עליתי 5 קילו ונהייתי אובססיבית ואז התחלתי להיות בולמית ופשוט הרסתי את עצמי, הייתי מקיאה בשביל הרזון הדפוק הזה ומה שהכי כואב זה שכבר הייתי מאוד רזה ולא שמתי לב לזה, וזה נמשך ככה עד כיתה יא' הייתי מבריזה מהלימודים ונשארת בבית ובקושי מתפקדת בגלל הבולימייה ובוכה כל היום והיו פעמים שהייתי פשוט מאבדת את ההכרה, לא סיפרתי על זה לאף אחד כי לא רציתי שיקחו אותי לבית חולים וירחמו עלי אבל הצלחתי לצאת מזה בכוחות עצמי..
עכשיו אני בכיתה יב', ואני בדיכאון קליני.
לא הגעתי לבית הספר כבר חצי שנה אז כנראה שבגרות מלאה ולא תהייה לי בכלל בנוגע ל12 שנות לימוד אני גם לא בטוחה בזה, אין לי חשק לכלום כל יום שעובר אני רק נמצאת בבית עם המחשב, פלאפון ואוכל וקשה לי לשנות את השגרה הזאת..
לפני חודש הייתי בדאון מטורף אז כתבתי משהו באתר כדי לבקש עזרה (מאוד מתחרטת על זה) ובבוקר התעוררתי לדפיקות של שוטרים אני כל כך נבהלתי כי לא הבנתי מאיפה זה בא והם פתחו את כל החלונות בבית שלי ואני הייתי לחוצה כל כך כי באותו בוקר הייתי לבד בבית, זה היה היום הכי נוראי וטראומתי שעברתי.
שבוע שעבר גיליתי שאני שוב פעם צריכה לחזור לבית חולים לא יכולתי להפסיק לבכות זה מבאס.
ושנה הבאה אני עושה שירות לאומי בדירת שירות עם חברות כי אני לא מסוגלת להישאר עוד שנה בבית ועדיין לא נרשמתי לעבודה לשנה הבאה..
עכשיו אני מנסה לצאת מהדיכאון ולהיות במצב לפחות טוב יותר ממה שעכשיו.
עברתי עוד דברים אבל חפרתי יותר מדי וזה די אישי.
בנוגע לנקודת מפנה משמעותית - שנה הבאה אני מתחילה חיים חדשים בעיר אחרת, אווירה שונה, מקום עבודה חדש, בית חדש אני מאוד מרוצה מהשינוי הזה ואני מקווה שילך לי טוב חח אני מצטערת שחפרתי יותר מדי ואני מקווה שמישהו יקרא את זה בכלל, תודה על הפריקה חח.

אני לא יודעת אם אמא שלי התחתנה עם אבא שלי או שלא וגם זה לא כזה משנה לי. יש לי אח ואחות (אח מאותו אמא ואבא שונה ואחות מאמא שונה ואותו אבא). אמא שלי הייתה יורדת עלי הרבה שהייתי קטנה ולפעמים מכה אותי כי זאת הייתה הדרך החינוכית שהיא האמינה בה, עם הזמן היא הפסיקה..
המצב החברתי שלי לא משהו, למדתי 8 שנים בבית ספר הקודם שלי והשנה עברתי לפנימייה כי אני רבה תמיד עם אח שלי ואמא שלי. אין לי חברים בפנימייה וגם אני לא סומכת מספיק על אף אחד כדי לקרוא לו חבר ואני מדברת בערך רק עם איזה 5 ילדים מהפנימייה ועוד 2 מהכיתה..
אין לי בעיות דיכאון שיודעים עליהם אבל אני נכנסת לדיכאון ממש מהר ומהדבר הכי קטן.. גם מההעלבה או משהו שאמרו לי בצחוק, אני פשוט נפגעת ממש מהר וגם אין לי ביטחון בכלל אז זה ישר מכניס אותי לדיכאון.
אני לא רוצה לעשות שום דבר בחיים, אין לי שום חלום ועכשיו אני גם צריכה לבחור מגמות שאין לי מושג מה אני אעשה עם זה. בגלל שאני לא יושבת על העתיד (אני פשוט לא רואה אותו קורה) אז זה משהו ש"עוזר" לי וגורם לי לחשוב שגם ככה אני לא עושה כלום אז אני יכולה למות.
אני לא יודעת אם התאהבתי בחברה הכי טובה שלי, אבל רציתי לנשק אותה הרבה זמן, וזה עדיין קורה לי לפעמים.
כל אדם אחר שמסתכל על החיים שלי לא רואה מה רע בהם, ואמת שאין משהו ממש רע, זה פשוט שאני לא מצליחה להסתדר עם כל זה..
אני חושבת שאחד הרגעיים המשמעותיים שעברתי זה שהחלטתי לעבור לפנימייה בינתיים זה לא עוזר לי אבל אני לפחות לא רבה עם המשפחה.
ויש את הפעם ההיא שאמא שלי אמרה לי שרק מפגרים חותכים (זה היה אחרי ריב וגם ככה רציתי למות) ואז פשוט ניזכרתי בזה שהיא תמיד הייתה קוראת לי מפגרת מה שלא כל כך עזר לי.. בערך בזמן ההוא התחלתי לחתוך.
לא הייתי חותכת הרבה, רק פעם בואחרי שתי פעמים בערך הפסקתי להסתיר את זה ואמר שלי גם ראתה את החתכים פעם אחת היא רבה איתי בגלל זה ובפעם השנייה היא פשוט התעלמה.
וגם שסיפרתי לחברה שלי שאני רוצה לנשק אותה, מאז אני מאוד מבולבלת, אבל אני שמחה שעשיתי את זה.
וזהן בקיצור לא יודעת מה עוד אני יכולה לספר^^

שואל השאלה:
אין עליכם! אני קוראת פה את התגובות ובאמת מתרגשת.
מאחלת לכולנו שנעבור את התקופות הקשות ושנצליח להשאיר את העבר מאחורינו.
אוהבת אתכם אחד אחד גיבורים3>

אנחנו מספרים ואת לא אמרת כלום או יצאת מהאנונימי, אני די בטוח שזה לא בסדר
"בום טראח" ספרי לי משהו על החיים שלך,

חברה אחת, השאר שונאות אותי למרות שהייתי חברה שלהם ורבתי איתם.
ידידים? 3-5
אין לאן לעבור בית ספר, אני לבד, מדברת רק עם ילדים באינטרנט:/

אוקיי אז ככה. היו לי המון חברים אבל אז גיליתי שהם לא החברים האמיתיים שלי, והם צבועים והם לא יהיו לצידי כשאשבר (בת 13) אז הלכתי מהם ובאתי לחברות שלי. אני ממש ממש נהנת איתם!
בחופש פסח עשיתי שינוי תמידית והתחלתי להתלבש יותר יפה, קצת התחלתי ליהיות גותית אבל לא באופי בחיצוניות. ניהיתי שמחה יותר. יש לי קראש על מישהו כבר מלא זמן.

ocd, מחשבות, עצב, ריקנות, בדידות, אנשים שאני אוהבת בלי סוף, ספורט, ספורט ושוב - ספורט, יופי, טיפוח, בגדים, מסכות, פרפקציוניזם, ציניות מוגזמת, פסימיות, חוסר עניין, ריחוק, אדישות, כאב נפשי. והכי חשוב - שינה, הרבה שינה כדי לא לחשוב.
החיים שלי כרגע.

נקודת מפנה משמעותית - רזיתי המון והתחלתי להתאמן

שואל השאלה:
black_rainbow, בשבילך

היסודי עבר אצלי חלק, מצבי החברתי תמיד היה יחסית טוב.
בבית אני רבה די הרבה עם ההורים, כל דבר קטן ושטותי איכשהו הופך לצעקות וויכוחים.
הדבר הכי משמעותי שעברתי ובאמת הייתה נקודת מפנה מאד קיצונית בחיי, זה הטרדה מינית על ידי קרוב משפחה.
הייתי בת 13 והיינו ביחד בחוף בטבריה. אחרי שכולם עזבו לחדרים, נשארנו אני והוא בחוף.
בהתחלה לא שמתי לב מה קורה אבל כן הרגשתי משהו לא בסדר, ובכל זאת שכנעתי את עצמי שאני טועה וזה לא נכון- זה פשוט לא הגיוני.
אחרי שהצלחתי להתנתק ממנו, אחרי הרבה זמן שהוא נגע בי וניסיתי לעזוב בנימוס, רציתי לעלות לחדר ולהבין מה קרה- הייתי בטוחה שזה רק בראש שלי ותכננתי פשוט לשתוק. לא לספר לאף אחד. זה הרי כלום נכון?
למזלי, אישה שלא הכרתי עצרה אותי במדרגות ושאלה אותי מי האיש הזה, היא סיפרה לי שלא מעט אנשים בחוף שמו לב להתנהגות ולמגע, היא המשיכה ואמרה לי שהם קראו למשטרה, שהם לקחו אותו למעצר.
כעבור כמה רגעים כבר הייתי בחדר עם ההורים ופשוט לא הצלחתי לתפקד, פתאום קלטתי מה עברתי.
זאת הייתה שבת נוראית שאני לא אשכח, ועד היום יש לי חלומות וסיוטים.
המשפחות שלנו היו מאד מקורבות ולכן נוצר מצב של ניתוק גם במשפחה. חוץ מהורי ואישתו, אף אחד לא יודע על זה ולא פתחתי את זה אף פעם עם מישהו. ניסיתי ללכת לכמה שיחות אבל לא התחברתי לזה ולא הרגשתי בנוח לפתוח נושא כזה עם מישהו זר.
חוץ מההטרדה יש לי גם הפרעות אכילה, אני לא יודעת אם לקרוא לזה אנורקסיה אבל כן, יש לי מחשבות בלתי פוסקות על כמה שאני שמנה וצריכה לרדת במשקל עוד ועוד למרות שאני בתת משקל נוראי. אני בקושי מתפתחת, המחזור לא סדיר, החזה לא גודל וכו..
על ההפרעות אמא שלי ואחיות שלה שמו לב לזה.. אמא שלי גם אמרה שהיא רוצה לקבוע לי טיפולים כי היא מתחילה לדאוג, אני סירבתי לה ואמרתי שהכל בסדר ושזה רק בראש שלה. מאז היא לא אמרה לי על זה כלום.
וזהו בערך..
מצטערת על החפירה ותודה ששאלת, הייתי צריכה לפרוק קצת

ברוך ה' על הכל. טוב או רע. הכל מלמעלה. הכל לטובה.

כשהייתי בת 8 אח שלי התחתן. (חמישי) בשבת חתן, סבתא שלי מצד אבא נפטרה. זה לא היה סימן טוב.
הייתי הכי קשורה אליה בעולם. וגם לקוסקוס שלה. בתור ילדה קטנה לא יכלתי להכיל. אז בכיתי המון המון המון.
לא ידעתי מה עושים במצב כזה.
שנה אחר כך אח שלי התגרש. עוד סיפורים וצעקות.
עוד צער.
כשהייתי בגיל 11 בערך, החברה הכי טובה שלי שהיינו דבק מגע אחת לשנייה כל ילדות. תקעה לי סכין. והייתי בודדה. הרבה חברות הציעו לי לבוא לחבורה שלהן. לא הרגשתי בנוח. עד היום אני לא מרגישה בנוח. אני כבר בת 14.

בגיל 12 הייתה לי בת מצווה. שנה משמעותית בחיים שלי.
סבתי השנייה נפטרה. אמא הייתה בבית חולים שבוע ועהרה ניתוח בלב. אחותי התחתנה וילדה בת.
כשהנתי שאין לי סבים כי הם נפטרו לפני שנולדתי. ואין לי סבתות. הייתי בדיכאון עמוק. רציצי שבחתונה שלי כולם יהיו.
מצבי בכיתה הוא בסדר. אני מכבדת את כולן.
אני נשארת אופטימית. כמעט בכל מצב.
אין יאוש בעולם כלל.
תודה ששאלת. ירדו לי כמה דמעות כשהקלדתי.

הנקודת מפנה שלי היא מתי שהתחלתי להבין מה אנחנו עושים בחיים האלה בכלל ולמה אנחנו פה, מתי שגיליתי את האמת התחלתי לעבוד על עצמי.

שואלת השאלה, בואי לפרטי

וואי תאמת שכשאני חושבת על זהחיים מעניינים היו לי, החיים שלי מזכירים סרט אחד גדול..
תמיד הייתי מלכת הכיתה עם מלא חברים ובבית היה ממש גרוע.. גיל 7 בערך כל הזמן ברחתי מהבית עברתי סוג של התעללות בבית ואהבתי ללכת לבית ספר רק בגלל שזאת הייתה החובה היחידה של לא להיות בבית ובבית ספר היה לי ממש טוב מבחינה חברתית אבל מבלינה לימודית הייתי על הפרצוף ככה היה עד כיתה ט' שבאמצע השנה החליטו שאני לא עולה לי' ורוצים להעיף אותי מבית ספר ואף פעם לא הבאתי תהורים ליום הורים או דברים כאלה עד שרציתי לפרוש מהלימודים ואז ההורים שלי התערבו ומאותו רגע התחלתי תחיים שלי מ0 ועליתי ועכשיו אני דיי טובה בלימודים ומצב חברתי טוב ממש והתחברתי למשפחה ועכשיו אני ביא עם חבר וציונים לא פחות מ90 וההורים שלי הם החברים הכי טובים שלי בערך.
מבוסס על סיפור אמיתי

כל החיים שלי הייתה ילדה מוצלחת משקיענית ומתמידה בלימודים, התקבלתי לבית ספר אחד הטובים.. קרה שמכיתה יא התדרדרתי רצח נשאר לי עוד חודש עד סיום הלימודים ואני פשוט לא מבינה איך הרסתי לעצמי 10 שנים של השקעה והכל הלך לאוויר... אני מאוכזבת מעצמי ברמות... התחלתי לעשן לפני כמעט שלוש שנים בגלל גבר אחרי שנה הפכתי ל "אלכוהוליסטית" בגלל חבר לשעבר שהיה שתיין מסריח הייתי שותה כל שבוע פעמיים בשבוע לפני בית ספר ואחרי כל חמישי יציאות עיניינים במשך שנה פלוס.. עכשיו החבר שלי שאנחנו עוד מעט שנה ביחד הוציא אותי מזה... אני פחות שותה ופחות מעשנת אבל עדיין אני מרגישה שהרסתי לעצמי תעתיד שכל כך חלמתי וכבדתי קשה בשבילו... מחר יש לי מתכונת ואפילו לא למדתי כבר הרמתי ידיים ואני שמה על הכל זין.. כואב לי על זה אבל אני בכל זאת ממשיכה... הסיפור חיים שלי מסובך והרוס.. הרסתי לעצמי בכל הזדמנות שהייתה לי בשנתיים האחרונות.. מצבי החברתי אחלה.. התרחקתי קצת מחברה שמדרדרת אותי.. אני בטוחה שתקופת החיים האחרונה הזאת תשנה לי את החיים בצורה משמעותית

המצב החברתי שלי לא בשמיים, אני לא בריב עם אף אחד פשוט דיי התחלתי לשנוא את חברים שלי, הם נהיו מושפעים מכל אובייקט שזז בעולם הזה, נרגילות, סיגריות, גיל ההתבגרות הבנתי, אבל למה להגיע למצב מדורדר כזה?! אני לא מאשים או משהו גם אני הייתי מעשן נרגילה בכיתה ח אבל לי היה את האומץ להתבגר ולהיות מודע לטעות שעשיתי, וכן שילמתי על זה.. חח מצטער על החפירה הייתי צריך לשתף ואתם היחידים שיש.. לילט

שואל השאלה:
תבוא בכל יום, זה המקום:)
לילה טוב

אממ... הסיפור חיים שלי? לא משהו מיוחד... אני ילדה רגילה שחייה בארץ ועוד מעט עוברת מפה לחו''ל. פשוט כי ההורים שלי ואני מרגישים שאנחנו לא מתחברים לתרבות פה וסובלים בעיקר מהמזג אוויר הלוהט. המצב החברתי שלי הוא די בסדר יש לי כמה חברים אבל אני לרוב מתבודדת ומתרחקת מאנשים. דברים משמעותיים... לא זוכרת. החיים שלי משעממים בעיקר אבל הם בסדר...

קודם כל סוףסוף שאלה כיפית דבר שני אני אתחיל-
אני בת 17 ושנה שעברה התחילה לא משהו בגלל התיכון אני נבלעת לשגרה הזאת ואני די בודדה כי אין לי אופציות של אנשים כיפיים בבית ספר. ניסיתי אבל זה כל פעם לא הלך. יש לי עבר מתוסבך והחיים שלי בכללי מוזרים. אבל בראש שלי כל הזמן תכנונים על איך אפשר לשפר אותם. אני מאוד לא צפוייה ואני משתנה כי אני מתבגרת אנשים באים והולכים ולמען האמת אני בן אדם שרוצה מערכות יחסים יציבות.
יש לי אנשים שאני יכולה להתכתב איתם או לצאת אבל לאא לאט אני פוגשת באנשים מגניבים ומשתדלת שייצא מזה מערכות יחסים.
אני עשיתי לאחרונה משהן שאני מתחרטת עליו אבל אני אמשיך בחיי ולא אתן לזה לפגוע בלימודים שלי או במצב רוח ולא אתן לזה לדכא אותי. למרות שכן בכיתי וכן הייתי עצובה בגלל זה.
אני מאוד מקווה שמישהו שחושב עלי משהו לא טוב יסלח לי בסופו של דבר כי הוא גרם לי להשתנות לטובה והוא אפילו לא יודע.
אני בן אדם של קומדיה רומנטית.
אני מבולבלת כי אולי זה גיל כזה אבל אני משתדלת להשתנות וליהיות מישהי עם חיים נחמדים כי החיים לא ארוכים אז אני משתדלת לנצל אותם לטובה ואני מאוד רוצה לעשות דברים כיפיים.
להכיר אנשים, לצאת למקומןת יפים ומקומות חדשים וליהיות משודרגת. אני מרובעת ובגלל זה אני מרגישה צוקך בשינוי.
ואני שואפת להצלחה של חלומותיי.
כמו שאומרים להציב מטרות ולהגשים.
יש לי מלא תחומי עניין
כל יום אני מישהי שכוונותיה משתנות. אבל לא לרעה אני פשוט יודעת שבהמשך יהיה יותר טוב והכל משתנה לטובה. אני לפעמים מרגישה בן אדם לא מובן לעצמי כי אני כמו תוכנת מחשב או משהו ואני מתוסבכת ואני הרבה בבית. משהו שהי רוצ לשנות. אז בקיצור - הבנת אני ילדה שמשתדלת להשתנות לטובה לפחות אני חזקה.

ממש אין לי כוח להאריך אבל בכללי-

היו לי הרבה משברים בתור ילדה, זה פגע בביטחון עצמי שלי והתחלתי לאכול הרבה בשביל "לפצות" על הכאב הנפשי שנגרם לי והשמנתי. בגיל 11 התחלתי עם דיאטות ורזיתי למשקל תקין. זה לא הספיק לי אף פעם ותמיד רציתי להרזות עוד וניסיתי אבל לא הצלחתי. בגיל כמעט 14 ככה התחלתי להקיא בשביל להרזות, ואז באמת רזיתי והרבה. המחשבות על כמה אני שמנה ומכוערת, למה וכמה אני אוכלת התחזקו ממש והצטרפו אליהם המחשבות של מה אכלתי, למה אכלתי, איפה אני אקיא.. וכו'. הדימוי עצמי שלי ירד עוד יותר ונכנסתי לדיכאון. אמא שלי גילתה שאני מקיאה ולקחה אותי לדיאטנית והיא עזרה לי להפסיק להקיא. ההפרעה בראש לא עברה אבל פיזית עליתי הכל חזרה למשקל התקין והפסקתי להקיא. אחרי חודש שהפסקתי להקיא התחלתי שוב בסתר (ועד עכשיו אני מקיאה ואף אחד לא יודע). לפני שנה נכנסתי לאישפוז של חצי שנה במחלקה להפרעות אכילה. אובחנתי עם דיכאון, אובדנות, מחשבות טורדניות לא פוסקות, והפרעת אכילה לא ספציפית. הטיפול שם לא ממש עזר לי כי התנגדתי לכולם ולא שיתפתי פעולה וגם שנאתי מאוד את המקום הזה ואת כל המטפלים שלי.
השתחררתי אחרי שהם שוב העלו אותי במשקל בכוח (כי ירדתי).
בקיצור, היום אני בת 16 וחצי, מאז האישפוז אני במשקל תקין אבל הנפש עדיין במצב גרוע. בגלל שדפקתי את הגוף שלי גם כשאני אוכלת כל יום 500 קלוריות אני לא מרזה בכלל. אני עכשיו בטיפול אצל דיאטנית שהיא היחידה שבאמת עוזרת לי מכל הטיפולים שהייתי בהם עד עכשיו. אני כל הזמן בחרדות מהשמנה ויש לי פחד עצום מלהשמין. כל שבוע אני בוכה לדיאטנית ששמנתי ואז עולה על המשקל וזה לא נכון בכלל.. אפשר להגיד שהפחד הכי גדול שלי זה להשמין.

לסיכום, ממליצה לכם שאם יש לכם הפרעות אכילה ואתם רק בהתחלה (או רק מפתחים הפרעת אכילה), תצאו מזה כמה שיותר מהר! ככל שעובר יותר זמן ככה יותר קשה לצאת מזה. וזה באמת לא שווה את הרזון. גם כשתהיו הכי רזים בעולם אתם לא תראו את זה באמת ותחשבו שאתם ענקיים כל כך.
באמת שהעולם יפה ואני מפסידה את השנים הכי יפות של החיים בבזבוז זמן על לנסות להיות רזה וזה דופק לי את כל החיים כי אני כל היום חושבת רק על אוכל ושומן. וזה מאוד מאוד קשה להפטר מהמחשבות האלה.


אם אתם רוצים לשאול שאלה, להתייעץ, להעזר בי אני אשמח לעזור ואתם יכולים לשלוח הודעה (:
(בסוף כן יצא לי ארוך חח)

אם רק היה קיים בי כח הרצון לספר לאנשים שגם ככה לא היה ולא יהיה אכפת להם, בנוגע לחיי (שזה לגיטימי לחלוטין).
עדיף לכתוב את זה על דף ואז לשרוף אותו.

שואל השאלה:
black_rainbow, אם רק היה לי את האומץ באמת לשלוח לך הודעה ולצאת מאנונימי..

למה לא? אין לי באמת זכול לשפוט מישהוא,
אלה אם עשית משהו שמעצבן אותי אבל זה נדיר.
תשלחי לי הודעה, אין במה להתבייש

שואל השאלה:
קצת קשה לי להתוודות מי אני אחרי שסיפרתי כל כך הרבה.. תודה

בסדר, אני לא אכריח אותך,