18 תשובות
לא הייתי אנורקסית, הייתה לי הפרעת אכילה אחרת.
הייתי ילדה שמנמנה, בכיתה ו' נסעתי לחו"ל ובטיול של 8-9 ימים ירדתי 6 קילו, מפה לשם הדרך להרעבה-הקאות-בטחון עצמי נמוך הייתה קצרה. בתחילת חטיבת הביניים התעסקתי באופן אובססיבי במשקל שלי. בחופש הגדול כשעליתי לכיתה ח' הייתי נשקלת, עושה המון ספורט, ואוכלת מעט מאוד. פתחתי בלוג ובו ספרתי קלוריות.. הפכתי ליותר ויותר רזה. עד שתפסתי שכל, היה מאוחר מדי. הקיבה שלי קטנה באופן שהיה לי מאוד קשה לחזור לאכול באופן סדיר, אבל לאט לאט חזרתי לשגרה. השמנתי בחזרה.
ועכשיו אני בסדר גמור (:
הייתי ילדה שמנמנה, בכיתה ו' נסעתי לחו"ל ובטיול של 8-9 ימים ירדתי 6 קילו, מפה לשם הדרך להרעבה-הקאות-בטחון עצמי נמוך הייתה קצרה. בתחילת חטיבת הביניים התעסקתי באופן אובססיבי במשקל שלי. בחופש הגדול כשעליתי לכיתה ח' הייתי נשקלת, עושה המון ספורט, ואוכלת מעט מאוד. פתחתי בלוג ובו ספרתי קלוריות.. הפכתי ליותר ויותר רזה. עד שתפסתי שכל, היה מאוחר מדי. הקיבה שלי קטנה באופן שהיה לי מאוד קשה לחזור לאכול באופן סדיר, אבל לאט לאט חזרתי לשגרה. השמנתי בחזרה.
ועכשיו אני בסדר גמור (:
גם אני כמו התגובה מעלי הייתי עם הפרעות אכילה.
היתי ממש שמנה (או לפחות חשבתי שאני כזו.)
אהממ לפני משהו כמו שנה החלטתי שאני רוצה לרזות. ובגלל שלא ידעתי ולא הכרתי שום סוג של ספורט שאני אוהבת החלטתי שאני מפסיקה לאכול.
לאט לאט הפסקתי לאכול, ובשבועיים האחרונים אכלתי *כפית* יוגורט ביום (או אפילו פחות). זה הגיע למצב שהייתי שבעה מפרור אורז.
אחרי משהו כמו חודש (מאז שהתחלתי לרדת ברמת האכילה שלי) התעלפתי.
נהייתי לבנה, התעלפתי בבית ספר, והגעתי למצב שכל דבר שניסיתי להכניס לפה יצא תוך פחות מדקה כשהקאתי (גם אם לא רציתי להקיא).
סבתא שלי, אמא שלי, אבא שלי, חברות שלי, כולם ניסו לתת לי אוכל אבל לא הצלחתי לאכול.
לאט לאט אכלתי פה עוד כף, ושם עוד מעד והצלחתי לחזור לשגרה אוכל נורמאלית.
אחרי כל הסיפור הזה אולי ירדתי בסביבות ה10 קילו בחודש וקצת, אבל הרופאה שהייתי אצלה אמרה שהייתי קרובה מאוד למצב שממנו הדרך להחלים היא מאוד מאוד קשה.
עכשיו אני כבר מנסה לאכול נרומאלי, ולאהוב את מי שאני (גם אם לא הולך לי לפעמיים..:))
היתי ממש שמנה (או לפחות חשבתי שאני כזו.)
אהממ לפני משהו כמו שנה החלטתי שאני רוצה לרזות. ובגלל שלא ידעתי ולא הכרתי שום סוג של ספורט שאני אוהבת החלטתי שאני מפסיקה לאכול.
לאט לאט הפסקתי לאכול, ובשבועיים האחרונים אכלתי *כפית* יוגורט ביום (או אפילו פחות). זה הגיע למצב שהייתי שבעה מפרור אורז.
אחרי משהו כמו חודש (מאז שהתחלתי לרדת ברמת האכילה שלי) התעלפתי.
נהייתי לבנה, התעלפתי בבית ספר, והגעתי למצב שכל דבר שניסיתי להכניס לפה יצא תוך פחות מדקה כשהקאתי (גם אם לא רציתי להקיא).
סבתא שלי, אמא שלי, אבא שלי, חברות שלי, כולם ניסו לתת לי אוכל אבל לא הצלחתי לאכול.
לאט לאט אכלתי פה עוד כף, ושם עוד מעד והצלחתי לחזור לשגרה אוכל נורמאלית.
אחרי כל הסיפור הזה אולי ירדתי בסביבות ה10 קילו בחודש וקצת, אבל הרופאה שהייתי אצלה אמרה שהייתי קרובה מאוד למצב שממנו הדרך להחלים היא מאוד מאוד קשה.
עכשיו אני כבר מנסה לאכול נרומאלי, ולאהוב את מי שאני (גם אם לא הולך לי לפעמיים..:))
אנונימית
הייתי לפני כמה שנים,
מאז ומתמיד אני רזה מאוד אבל שהייתי קטנה לא ממש ראיתי את זה, אני זוכרת שפשוט הגעתי למצב שכל דבר קטן שהייתי אוכלת הייתי מקיאה והרגשתי כל כך נורא עם עצמי, כבר לא יכולתי ללכת לבית ספר כי גם שם הייתי מקיאה ואני זוכרת שהלכתי לרופא ועשו לי מלא בדיקות ולא ידעו מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לטפל בזה, אני בעצמי כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כל הזמן הייתי מרגישה שאני הולכת להתעלף ורק רציתי להיות ילדה רגילה כמו כל הבנות בגילי ואפילו ללכת לבית ספר ורק לחזור לשגרה. באמת חשבתי שבחיים אני לא אצא מזה כי תמיד הייתי אוכלת ולא משמינה ועכשיו עוד הייתי מקיאה כך שבכלל לא חשבתי שזה יעבור.
למרות שרוב הזמן הייתי מקיאה פשוט ניסיתי לאכול בכוח עד שכבר לא הייתי מקיאה יותר ולאט לאט הגוף שלי התרגל לאוכל ויצאתי מזה.
זאת הייתה התקופה הכי נוראית שהייתה לי ואני ממש שמחה שזה מאחורי (:
מאז ומתמיד אני רזה מאוד אבל שהייתי קטנה לא ממש ראיתי את זה, אני זוכרת שפשוט הגעתי למצב שכל דבר קטן שהייתי אוכלת הייתי מקיאה והרגשתי כל כך נורא עם עצמי, כבר לא יכולתי ללכת לבית ספר כי גם שם הייתי מקיאה ואני זוכרת שהלכתי לרופא ועשו לי מלא בדיקות ולא ידעו מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לטפל בזה, אני בעצמי כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כל הזמן הייתי מרגישה שאני הולכת להתעלף ורק רציתי להיות ילדה רגילה כמו כל הבנות בגילי ואפילו ללכת לבית ספר ורק לחזור לשגרה. באמת חשבתי שבחיים אני לא אצא מזה כי תמיד הייתי אוכלת ולא משמינה ועכשיו עוד הייתי מקיאה כך שבכלל לא חשבתי שזה יעבור.
למרות שרוב הזמן הייתי מקיאה פשוט ניסיתי לאכול בכוח עד שכבר לא הייתי מקיאה יותר ולאט לאט הגוף שלי התרגל לאוכל ויצאתי מזה.
זאת הייתה התקופה הכי נוראית שהייתה לי ואני ממש שמחה שזה מאחורי (:
אני מניחה שזה התחיל מהיסודי... צחקו עלי והתעללו בי כי הייתי שמנה... סיימתי כיתה ו' והחלטתי שנמאס לי! אני רוצה לשתנות! התחלת לעשות ספורט ולהתחיל לאכול בריא... אבל אז קרה משהו נורא.. אבא שלי נפטר): הבן אדם שסיפרתי לו הכל... בקיצור זה דיכא את התאבון שלי ממש... בקושי אכלתי... פשוט לא היה לי כח לכלום.. ישבתי בחדר שעות ובכיתי.. ואם לא בכיתי אז הייתי עם מוזיקה... מוזיקה, מה שגרם לי להתנתק מהכל...
מקווה שאת מרוצה מה'סיפור' כי לקח לי המון זמן לכתוב... צמרמורת... אממ בכל מקרה, כיום אני שוקלת 43 קלו (עליתי 2 ווהו ^-^) המב טיפב יותר טוב עכשיו.. למרות שאני לא מרגישה רזה וכולם אומרים לי אנורקסית אנורקסית... דיי אנשים! זה פוגע! אני אני ואתם אתם! אל תתערבו לי בחיים!
פיו תודה לך אני מניחה.. ששאלת את השאלה הזאת
מקווה שאת מרוצה מה'סיפור' כי לקח לי המון זמן לכתוב... צמרמורת... אממ בכל מקרה, כיום אני שוקלת 43 קלו (עליתי 2 ווהו ^-^) המב טיפב יותר טוב עכשיו.. למרות שאני לא מרגישה רזה וכולם אומרים לי אנורקסית אנורקסית... דיי אנשים! זה פוגע! אני אני ואתם אתם! אל תתערבו לי בחיים!
פיו תודה לך אני מניחה.. ששאלת את השאלה הזאת
אנונימית
תמיד הייתי רזה, אבל לפני חצי שנה סבתא שלי נפטרה ופניתי לאוכל בשביל למצוא סוג של נחמה.. הרגשתי שממש השמנתי אז פשוט לאט לאט צימצמתי יותר ויותר את התפריט שלי עד שבקושי הייתי אוכלת ועשיתי המון ספורט במשך כל היום. היו לי מלא התקפות רעב ואכלתי המון ואז הקאתי, גם אם לא רציתי.. אז בסופו של דבר לא אכלתי בשביל לא להקיא. למזלי הייתי מספיק חכמה וסיפרתי הכל לאמא שלי והלכתי לבית חולים וטיפלו בי שם ועשו לי תפריט וכל שבוע שקלו אותי ותוך כמה חודשים חזרתי לעצמי.
תמיד הרגשתי מלאה.. אף פעם לא היתה לי בטן שטוחה. פעם אחת בחופש הגדול חטפתי וירוס שגרם לי לרדת 4 קילו בשבוע.. מ48 ל44. הרגשתי חלשה אבל אהבתי את זה. אחר כך עליתי בחזרה ל46, ואחרי עוד יומיים של כאב בטן חזרתי שוב ל44. לא ידעתי שאני די רזה עד הגיוס. בטירונות ירדתי 2 קילו כבר ביומיים הראשונים ואחר כך עוד קילו- 41 קילו, גובה 1.60. הייתי שלד מהלך. הייתי חלשה, אבל זאת היתה פעם ראשונה שהרגשתי רזה! לא צריך כבר להכניס את הבטן, הרגליים שלו דקיקות ומושלמות, הירך היתה כמעט בעובי של השוק. תוך משהו כמו חודשיים עליתי ל-50 קילו. מיותר לציין שרציתי למות. הרגשתי כל כך שמנה, רציתי רק לחזור אפילו רק ל-44 למרות שגם אז הרגשתי מלאה עד הרגע שראיתי את התמונות של הגיוס ושהבנתי שהרגליים שלי יותר רזות משל אחותי שתמיד היתה רזה יותר. התחלתי לעשות ספורט, לשלוט על ההתקפי רעב בסופ"שים אחרי שאני מרעיבה את עצמי כל השבוע, ועכשיו אני 47 קילו, מתכננת להגיע ל44. לא מקיאה ולא אקיא. למדתי מהוירוס שביומיים בלי אוכל הגוף שלי יורד 2 קילו. האמת שמרוב הבעיות שהתחילו לי מאז הגיוס עם האוכל, אני כרגע ממש לא זוכרת ויודעת כמה אמורים לאכול ביום ודברים כאלה.. כאילו ממש בצורה בסיסית אני לא מבינה מה זה כמות נורמלית של אוכל. לדעתי כל ההפרעות שלי באכילה התחילו מהדימוי העצמי הנמוך שהיה לי שנים. מאז שאני בכיתה ג-ד בערך אני מרגישה מלאה. תמיד עשו השוואות ביני לבין אחותי ואני הייתי המלאה. אחותי גם תמיד היתה זורקת לי שמנה פרה תראי איך השומנים שלך זזים כשאת הולכת.. זה היה בכיתה ח ובתיכון.. ישמצב שזה גם החמיר את הכל ואז ניצלתי את ההרעבה העצמית כדי להרוויח ירידה במשקל. לא יודעת אם אני אנורקסית או שזאת רק הפרעה.. מה שבטוח זה שאני לא בסדר. יש ימים שאני יכולה לאכול רק חטיף אנרגיה ופחות מכף אורז.
אנונימי
בכיתה ז' התחילו לי ההפרעות אכילה, בהתחלה היתה לי בולימיה עד תחילת ח' בערך ובאמצע ח' עד תחילה כיתה ט' הייתי אנורקסית... לא אכלתי ממש הייתי אוכלת בהתחלה 400 קלוריות ולאט לאט הורדתי גם את לבקושי חסה ומסטיקים ויש גם ימים שאת זה אפילו את זה לא אכלתי.
ירדתי באותה תקופה 20 קילו והייתי מטופלת בתל השומר במרפאה להפרעות אכילה ושם שיקרתי לכל המטפלים, מלפני השקילות הייתי שותה המון מין ושמה אבנים בחזייה כדי "לעלות" במשקל כדי שלא יחשבו שירדתי ויאשפזו אותי...
באותה תקופה הייתי מאוד חלשה בקושי זזתי, בקושי דיברתי, הייתי חיוורת, הפסיק לי המחזור ונשר לי השיער.
הייתי מאוד חלשה ולאחר שיצאתי מהמחלה כמובן שעליתי את כל מה שירדתי ולקח לגוף שלי הרבה זמן לשקם את עצמו ולהביא.
כיום אני בריאה גופנית אך לא ב100 אחוז נפשית, ההפרעה תמיד תהיה קיימת אבל זו תהיה החלטה אם לחזור אליה או להתעלם מהקולות בראש שאומרים "לכי להקיא אחרי שאני אוכלת" או "אל תאכלי כי תהיי שמנה".
בנות בבקשה תאהבו את עצמכן כמו שאתן זה לא שווה כל ההרעבות האלו וההקאות זה רק הורס אתכן מבפנים ומבחוץ תחיו את החיים ושימו ז*ן על כל מי שמנסה לפגוע בכן, אתן יפות כמו שאתן ואם אתן מעוניינות לרדת במשקל אל תעזו להכנס להפרעות אכילה מאוד קשה לצאת מזה.
ירדתי באותה תקופה 20 קילו והייתי מטופלת בתל השומר במרפאה להפרעות אכילה ושם שיקרתי לכל המטפלים, מלפני השקילות הייתי שותה המון מין ושמה אבנים בחזייה כדי "לעלות" במשקל כדי שלא יחשבו שירדתי ויאשפזו אותי...
באותה תקופה הייתי מאוד חלשה בקושי זזתי, בקושי דיברתי, הייתי חיוורת, הפסיק לי המחזור ונשר לי השיער.
הייתי מאוד חלשה ולאחר שיצאתי מהמחלה כמובן שעליתי את כל מה שירדתי ולקח לגוף שלי הרבה זמן לשקם את עצמו ולהביא.
כיום אני בריאה גופנית אך לא ב100 אחוז נפשית, ההפרעה תמיד תהיה קיימת אבל זו תהיה החלטה אם לחזור אליה או להתעלם מהקולות בראש שאומרים "לכי להקיא אחרי שאני אוכלת" או "אל תאכלי כי תהיי שמנה".
בנות בבקשה תאהבו את עצמכן כמו שאתן זה לא שווה כל ההרעבות האלו וההקאות זה רק הורס אתכן מבפנים ומבחוץ תחיו את החיים ושימו ז*ן על כל מי שמנסה לפגוע בכן, אתן יפות כמו שאתן ואם אתן מעוניינות לרדת במשקל אל תעזו להכנס להפרעות אכילה מאוד קשה לצאת מזה.
אנונימית
אנונימית שסיפרה על הצבא - ממליצה לך ללכת לפסיכולוג, הוא יוכל לסייע לך.
47 ק"ג זה המשקל המינימלי שאת יכולה להיות בו, בבקשה אל תרדי יותר..
47 ק"ג זה המשקל המינימלי שאת יכולה להיות בו, בבקשה אל תרדי יותר..
אנונימית
אנורקסית לשעבר.. אני מעדיפה לא לספר הרבה אבל כעיקרון זה הרצון מלהיות כבר רזה ללהיות עוד ועוד רזה. הרצון לרגליים דקות הרצון ל.. וואי קשה...
אנונימית
אני אנורקסית, בערך קצת לפני כיתה א'.
הייתי נורא נורא רזה ובכל זאת, רציתי להרזות עוד יותר.
כל יום זרקתי את הכריך של ארוחת העשר, זרקתי את הארוחת הצהריים ואכלתי מלפפון לארוחת ערב, כמובן שהסתרתי את האוכל שנזרק, אכלתי בחדר, היו לי את השיטות שלי.
כשהייתי בכיתה ו' שקלתי 18 ק"ג.
התחלתי להיות נורא אובססיבית לספורט, 7 ימים בשבוע, 3 שעות ובאינטיסביות. נשקלתי כל יום 8 פעמים.
הרגשתי שמנה, לפעמים הייתי פשוט חוטפת התמוטטויות עצבים מ"כל השומן" שעוטף אותי.
7 שנים של אנורקסיה, הגעתי לבית החולים, עם דופק 30, למחלקה של הפרעות אכילה, הכניסו לי זונדה לאף.
בלי שאף אחד יראה הלכתי לשרותים, לקחתי מזרק, פתחתי את הפקק של הזונדה והתחלתי להוציא את כל האוכל שאכלתי, ממש כמו הקאה.
האנורקסיה עדיין לא עברה לי למרות הטיפול, אני מרגישה נורא, מנסה להרזות בכל הזדמנות, אני מרגישה שאי אפשר לרפא הפרעות אכילה- אנורקסיה, אני חושבת שאפשר להכריח להתרפא, לרמות.
אף אחד לא יבין את הסבל שאנורקסיות חוות. אנורקסיה זו מחלה ארורה.
הייתי נורא נורא רזה ובכל זאת, רציתי להרזות עוד יותר.
כל יום זרקתי את הכריך של ארוחת העשר, זרקתי את הארוחת הצהריים ואכלתי מלפפון לארוחת ערב, כמובן שהסתרתי את האוכל שנזרק, אכלתי בחדר, היו לי את השיטות שלי.
כשהייתי בכיתה ו' שקלתי 18 ק"ג.
התחלתי להיות נורא אובססיבית לספורט, 7 ימים בשבוע, 3 שעות ובאינטיסביות. נשקלתי כל יום 8 פעמים.
הרגשתי שמנה, לפעמים הייתי פשוט חוטפת התמוטטויות עצבים מ"כל השומן" שעוטף אותי.
7 שנים של אנורקסיה, הגעתי לבית החולים, עם דופק 30, למחלקה של הפרעות אכילה, הכניסו לי זונדה לאף.
בלי שאף אחד יראה הלכתי לשרותים, לקחתי מזרק, פתחתי את הפקק של הזונדה והתחלתי להוציא את כל האוכל שאכלתי, ממש כמו הקאה.
האנורקסיה עדיין לא עברה לי למרות הטיפול, אני מרגישה נורא, מנסה להרזות בכל הזדמנות, אני מרגישה שאי אפשר לרפא הפרעות אכילה- אנורקסיה, אני חושבת שאפשר להכריח להתרפא, לרמות.
אף אחד לא יבין את הסבל שאנורקסיות חוות. אנורקסיה זו מחלה ארורה.
אנונימית
אני הייתי עד לפני שנתיים. אני לא רוצה להרחיב ממש את הסיפור שלי. זה עושה לי רע להיזכר במה שעברתי..
בקצרה זה היה כשהייתי בכיתה ח ט ככה.. לאט לאט התחלתי לאכול קצת קצת כי ראיתי את כל החברות שלי רזות ורציתי להיות כמוהן. אז אכלתי קצת.. בערך כ500 קלוריות ביום שאני צריכה לאכול בכללי 1500.
ואז הקאתי את האוכל.. ככה ירדתי 20 קילו בדרך לא בריאה. הרגשתי ממש רע. הייתי בשאפוז. ואמרו לי שאם לא אתעורר על עצמי ואתחיל לאכול מצבי יהיה רע ואני אוכל לאבד את החיים שלי. שקלתי באותו תקופה 26 קילו וגובהי היה 157. כן הייתי במצב נורא.
התאפסתי על עצמי ואמרתי שזהו. אני רוצה להיות בריאה. התחלתי לאכול כל יום קצת יותר, לא הקאתי את האוכל. וכל הזמן שרציתי להקיא נזכרתי בתקופה הנוראה שהייתה לי. ועכשיו אני גאה לומר שלאחר שנתיים כיום אני שוקלת 44 קילו מטר 163. עליתי 20 קילו ועכשיו אני הרבה יותר בריאה ממה שהייתי..
בקצרה זה היה כשהייתי בכיתה ח ט ככה.. לאט לאט התחלתי לאכול קצת קצת כי ראיתי את כל החברות שלי רזות ורציתי להיות כמוהן. אז אכלתי קצת.. בערך כ500 קלוריות ביום שאני צריכה לאכול בכללי 1500.
ואז הקאתי את האוכל.. ככה ירדתי 20 קילו בדרך לא בריאה. הרגשתי ממש רע. הייתי בשאפוז. ואמרו לי שאם לא אתעורר על עצמי ואתחיל לאכול מצבי יהיה רע ואני אוכל לאבד את החיים שלי. שקלתי באותו תקופה 26 קילו וגובהי היה 157. כן הייתי במצב נורא.
התאפסתי על עצמי ואמרתי שזהו. אני רוצה להיות בריאה. התחלתי לאכול כל יום קצת יותר, לא הקאתי את האוכל. וכל הזמן שרציתי להקיא נזכרתי בתקופה הנוראה שהייתה לי. ועכשיו אני גאה לומר שלאחר שנתיים כיום אני שוקלת 44 קילו מטר 163. עליתי 20 קילו ועכשיו אני הרבה יותר בריאה ממה שהייתי..
אני קוראת פה את התגובות ולאט לאט מבינה שיש סיכוי שאני מפתחת הפרעות אכילה.
מישהי פה כתבה שהוחדר לה למוח שהגוף האידיאלי זה רזון מטורף עם בטן שטוחה, וזה מה שאני כל יום מזכירה לעצמי ואז אני לא אוכלת הרבה, כי אני מתה לבטן שטוחה כמו של הדוגמניות..
בינתיים אני פשוט מכניסה את הבטן.
מישהי פה כתבה שהוחדר לה למוח שהגוף האידיאלי זה רזון מטורף עם בטן שטוחה, וזה מה שאני כל יום מזכירה לעצמי ואז אני לא אוכלת הרבה, כי אני מתה לבטן שטוחה כמו של הדוגמניות..
בינתיים אני פשוט מכניסה את הבטן.
אנונימית
אבוי
וואו הסיפורים שלכם עשו לי צמרמורת אם הייתי במקום שלכם אני חושבת שלא הייתי מצליחה להתמודד עם הכל אתם אנשים ממש חזקים כל הכבוד ואני שמחה שכל אחד מכם חזר להיות בריא ומקווה גם מאושר בגוף של עצמו:)
liani
אני ממש שמחה שעלית במשקל ושהיום את בריאה יותר. את עדיין בתת משקל בעיקרון.. את צריכה לשקול 48
אני ממש שמחה שעלית במשקל ושהיום את בריאה יותר. את עדיין בתת משקל בעיקרון.. את צריכה לשקול 48
אנונימית
יום אחד פשוט לא אכלתי ארוחת בוקר.
אחר כך זרקתי את הכריך.
בארוחת צהריים אמרתי שאני לא רעבה ושאני מרגישה לא טוב.
בערב לעסתי מסטיק והלכתי מהר לישון.
זה פשוט התפרץ אצלי ביום אחד ומאז נהייתי אובססיבית לאוכל. זה לא עובר. לפעמין אני אוכלת פחות ולפעמים יותר. אני לא מסוגלת לאכול בלי שאחר כך אני מרגישה כמו פרה שמנה. כל החיים שלי סובבים סביב אוכל.
זה פשוט סיוט..
אחר כך זרקתי את הכריך.
בארוחת צהריים אמרתי שאני לא רעבה ושאני מרגישה לא טוב.
בערב לעסתי מסטיק והלכתי מהר לישון.
זה פשוט התפרץ אצלי ביום אחד ומאז נהייתי אובססיבית לאוכל. זה לא עובר. לפעמין אני אוכלת פחות ולפעמים יותר. אני לא מסוגלת לאכול בלי שאחר כך אני מרגישה כמו פרה שמנה. כל החיים שלי סובבים סביב אוכל.
זה פשוט סיוט..
כן אני יודעת.. אני מנסה לעלות עוד קצת.. קשה אבל אצליח
למישהו עדכון איך הוא היום? אני גם הגבתי פה, עדיין לא יצאתי מזה. אני בטיפול אבל אני קשה לי בכלל לדמיין שאפשר לחיות בלי זה כי אני ממש עמוק בפנים כבר שנתיים
אנונימי