סיטואציה- אם עכשיו אתם באמצע שיעור, ומקבלים הודעה באמצע שאמא שלכם נהרגה בתאונת דרכים (חס וחלילה). מה הדבר הראשון שתעשו אחרי שתשמעו את ההודעה?

אחכה שהשיעור יגמר. לא נעים

בורחת מהשיעור חנכנסת לדיכאון.

קודם כל, חס וחלילה!
ושנית, יוצאת מהמקיף ישר לבית החולים. נכנסת לדיכאון, בוכה, חושבת מה אני עושה בלי אמא. איך אמורים לשרוד את זה.

כנראה שבהתחלה אני אהיה בשוק טוטאלי, אח"כ אני אזיל ים של דמעות.

רועדת
בוכה
צורחת
מתעלפת

ולא עלינו חס וחלילה.. אין על אמא בעולם!

חס וחלילה!
לא שמה על אף אחד ופשוט יוצאת מהבית ספר
אלא מה?
אני לא באמת אשב בשקט עד סוף שיעור מיותר.

בורחת רחוק משם.

אני לא אקלוט את זה כמה זמן נראה לי. אני אקום בשקט אלך הביתה ושם בחדר שלי, אני אבכה ממש וכשאני אהיה מוכנה אני אלך לחבק את המשפחה

חס וחלילה טפו טפו טפו
ופשוט אצא מהשיעור שמה ז* על כולם ויוצאת מהבית ספר

נכנסת לפאניקה ואומרת (צורחת?) למורה שתבוא החוצה מיד?

למה לשאול שאלות נוראיות כאלה?

אני אפילו לא רוצה או מסוגלת לחשוב שדבר כזה יקרה לה.

לחברה שלי זה היה רק באבא. ובטיול שהיא לא יכולה ללכת לשום מקום. היא פשוט צרחה ובכתה והשתגעה כי אמא שלה ניפטרה כמה שבועות לפני אבל היא יצאה מזה והכל בסדר והיא בפנימייה והכל טוב איתה

זה קרה לי כבר. רק בסיטואציה אחרת מזאת. וגם זה לא קרה שהייתי בבית הספר.
אני אגיד איך אני התנהגתי שזה קרה לי המקרה הזה:
לא אמרתי מילה, ישבתי במיטה ושתקתי והורדתי את הראש, הודיעו לי ויצאו מהחדר שלי. ובאותו זמן, אני זוכרת שפשוט עמדתי, נשמתי עמוק, ולא דיברתי לא בכיתי, ולא כלום. בהלוויה, אני זוכרת שראיתי את כולם בוכים ורק אני לא בכיתי, פשוט עמדתי, בצד, והסתכלתי על כולם. לאחר שכולם הלכו, נשברתי. אני זוכרת שאמרתי ליד הקבר,"אני רוצה להתחלף איתך" ונחנקתי מדמעות. כמה ימים אחרי, אני זוכרת שלא יכולתי לזוז, לא יכולתי להיות מי שאני, והשתנתי מאוד בגלל המקרה שקרה. שלוש שנים לא הלכתי לקבר, וזה נורא.

אולי זה "ישמע" מוזר, אבל שאנשים שקרובים אלי (המשפחה) שלי נפטרו, אני לא בכיתי, אני לא בוכה שאנשים מתים. לוקח לי שנה (באמת) להבין שאני יותר לא אראה את הבנאדם, ואז אני מתפרקת.

אז כנראה שאולי ככה הייתי מתנהגת, אם זה היה קורה.

מתעלף על השולחן

אני לא יודעת איך אני אגיב. בחיים לא קרה לי דבר כזה.

וואו.. אני מפחדת רק לדמיין את זה.
כנראה שאבכה כל כך הרבה ואאבד עם השנים טעם לחיות כי אמא שלי, היא כל החיים שלי.

אתעלף במקום
יושבת/עומדת ואז ממטופל אחד זה יהפוך לשניים

לא אאמין.

אלה אם כן אבא אשלח לי את ההודעה ואז אני אגיד למורה ואלך הביתה. המורה תיתן לי ללכת.

יוצאת מהכיתה לוקחת את ה2 אוטובוסים חזרה הביתה ומתאפקת כל הדרך לא לבכות
ואז בבית פשוט מתפרקת.

חס וחלילה, חס וחלילה, חס וחלילה!
מתחילה לצרוח ולבכות. מתעלפת. קמה. מתעלפת. קמה. בוכה. בוכה. דיכאון. בוכה

למה לחשוב דברים כאלה?

מה זאת השאלה הטיפשית הזאת?
ושלא יקרה לאף אחד, חלילה!

אני כנראה אפיל את הטלפון על הרצפה, אתחיל לצרוח בשילוב של בכי, אתמוטט, אכנס לדיכאון קשה יותר.

חס וחלילה שזה יקרה
שאלה נוראית
בעיקרון אני אפילו לא גרה עם אימא שלי ואני לא הכי קרובה אלייה..
רואה אותה פעם בשבוע או שבועיים
ואני נורא שונאת את מה שהיא עשתה לי ואיך שהיא התנהגה לא כאימא ועשתה הרבה טעויות
אבל בכל זאת אני די בטוחה שפשוט הייתי נופלת על הרצפה באותו רגע ולא מפסיקה לבכות..

שאלה נוראית.

יאא אלוהים איזה שאלות אנשים
איך אתם עונים על זה אני לא יודעת..

פורצת בבכי ודופקת ריצה לבית החולים

חס וחלילה טפו טפו טפו חמסה חמסה!
(הייתי חייבת..)
הייתי יוצאת מהשיעור בשקט ונכנסת להלם שבא עם דיכאון ואחר כך מבינה מה קרה ומתחילה להשבר...

לא הייתי מעכלת. כאילו שזה לא הגיוני שהיא תמות, כי היא אמא שלי. והיא תמיד תהיה שם. כמה משעשע מצידי לחשוב מחשבות כל כך טיפשיות. כל האנשים שאני אוהב אי פעם, כולם יעלמו לעד בסוף.

חס וחלילה וכנראה בוכה ויוצאת מהשיעור

הייתי מחכה עד שהשיעור יגמר ואז הייתי בודק אם זה באמת או שזה סתם בדיחה חולנית

חס וחלילה טפו טפו טפו
צורחת מבכי, שוכבת ברצפה בוכה, בדיכאון ורצה עליה גם כשיש שיעור

לא יכול לקרות. אמא שלי כבר מתה.

בוכה ובורחת מהשיעור חס וחלילה חס ושלום על אמא שלי

טפו טפו טפו.
אני כנראה אצרח והתחיל לבכות עד שאתעלף מההלם.
אחר כך כנראה אכנס לדיכאון עמוק של כמה שנים.

יצא מהכיתה ואבכה אני לא יכולה לחצות בלי אמא (חס וחלילה)

לחיות*

בוכה ויוצאת מהשיעור

אני אהיה בשוק והרגיש הקלה שסופסוף נפטרתי ממנה מהחיים שלי כי היא עושה לי דברים ממש מזעזעים ופוגעניים ואמשיך בשיעור שלי כי זה לא ממש מזיז לי.
אבל זה גם יכאב לי קצת כי אז אני אבין שאני יתומה ואיבדתי את שני ההורים שלי.

אני כנראה אצחק חח ואז אהיה ממש מאושרת:-)

למה אתם תצחקו מזה^^

ולגבי השאלה:
אני אצרח ואברח מהכיתה אני אשב המזכירות ולא אפסיק לבכות ואז שהמורה תבוא אני לא רדבר בכלל אני פשוט אזכב על הריצפה ולא אפסיק לבכות!
טפו טפו טפו חס וחלילה חס ושלום לא עלינו!

חס וחלילה טפו טפו טפו אני פשוט יגיד למורה שאני חייבת לצאת החוצה והסביר לה וירוץ מהכיתה

אורזת את החפצים שמה בתיק, לוקחת אותו ונותנת גז הביתה.

לכל החמודים שעשו לנו מינוסים וכנראה חושבים שאנחנו מגעילים כי אנחנו שמחים מהמוות של האימהות שלנו.
אתם לא יודעים שיט אחד על מה שאנחנו עברנו בחיים עם האימהות שלנו.
לכם אין אימא שמרביצה 24/7.
לכם אין אימא שפאקינג מאיימת להרוג אותך.
לכם אין אימא שמתעללת בכם בצורה פיזית ונפשית.
לכם אין אימא שמאיימת לשפוך עליכם אקונומיקה וכלי חרסינה ויש דברים אישיים שאני מעדיפה לא לפרט פה יותר מדי.
לכם אין אימא שכל היום מקללת אתכם ומאחלת לכם להתאבד ולהיעלם מהעולם הזה.
אני לא צריכה לתת הסברים אבל זה ממש מעצבן אותי, שעושים מינוסים ואפילו לא מכירים את החיים של אותו אדם שכתב את הדברים האלה.

זה רק מינוסים... זה וירטואלי לא צריך לשים לב לזה... שימי ז*ן ותמשיכי הלאה

יתעלף במקום

אז ככה אני תמיד אבכה בשקט בצד שלא יתחילו לשאול שאלות ולרחם עלי
אבל בהלוויה היה לי התקף בכי כמו שבחיים לא בכיתי וגם שהתגעגעתי ממש בכיתי

לא עונה על השאלה.

אמג חס וחלילה

לא חושבת פעמיים
יוצאת מהכיתה
בוכה צורחת
ופשוט לא יודעת מה עושה עם שאר החיים שלי
טפו טפו טפו חס וחלילה

חס וחלילה חס ושלום שלא נדע טפו טפו טפו לא עלינו!
אלך להתאבד ודיי על השאלות האלה

אברח למקום השקט שלי
אכבה טלפון שלא יפריעו לי
ואבכה
כי אימא שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים
אפילו אם יש לנו ריבים

קרה לי משהו דומה עם סבתא שלי, שמעתי בטעות שהיא נפטרה (אבא שלי התבלבל בשיחות ואמר את זה לי במקום לאחותו), הייתי בכיתה ו.

זה היה בהפסקה, הדבר הראשון שעשיתי היה לשבת במדרגות בהלם בזמן שניסיתי לעכל את זה, כשלא יכולתי רציתי לכיתה של אחותי וסיפרתי לה ששמעתי מאבא שסבתא נפטרה, להפתעתי היא לא התייחסה לזה, בזמן שאני עם דמעות בעיניים היא אומרת לי "אז מה". אני לא יכולה לשחק אותה תמימה אבל אף פעם לא התחברתי אליה, היא לא זכרה אותי, היא לא ידעה מי אני, היא כל פעם חיבקה אותי ונישקה אותי ופשוט נגעלתי ממנה. ביום שהיא נפטרה ישבתי בחדר שלי וחשבתי על איך שהתנהגתי כלפיה על איך שנגעלתי ממנה, ופשוט בכיתי בלי הפסקה בכיתי בכי שקט כי התביישתי, בכיתי עד שכאב לי הגרון וכבר לא יכולתי להמשיך לבכות, לא רציתי שהמשפחה תשמע אותי. וככה זה נמשך חודשים, זה עדין ככה מדי פעם אני נזכרת בזה ופשוט בוכה. עבר כבר ארבע שנים אבל העצב הזה והצער פשוט לא נרפה ממני, פשוט חלק ממני מרגיש שפספסתי אותה.

מצטערת על החפירה נגיע לנקודה, מי שקרא/אם מישהו קרא. כנראה שאגיב גרוע פי 100 ממה שהגבתי פה. אמא שלי ואני גם לא הכי מסתדרות כמו כולם יש לנו עליות ומורדות. אבל אני עדין יודעת שאם יקרה לה משהו אני ישתגע, אם אני יאבד אותה אני יהרס ואם היא תמות? טוב.. גם אני ימות, אולי לא פיזית אבל נפשית אני אהיה מרוסקת. אותו דבר לגבי אבא שלי - נכון שהשאלה לא הכלילה אבות אבל גם אבא יש רק אחד ולא רק אמא, בעיקרון אם משהו יקרה להם אני פשוט ישבר.

וואו אנונימית שכתבה על אמא שלה שעושה לה את כל הדברים האלה אני מרחמת עליך בצורה בלתי מתוארת
או ואוי באמת יש אמהות שמתנהגות ככה לילדים שלהם
ואוו זה מפחיד אמא שילדה אותך שאמורה לאהוב אותך לשמור אלייך להיות איתך תמיד עושה דברים כאלה ואללה אני לא מרחמת עליך אני מרחמת עליה אני מצטערת להגיד לך אבל זאת אישה פשוט חולה בראש
אני לא מאמינה שיש אנשים כאלה בעולם הזה באמת..