14 תשובות
לרוב לא
אנונימית
קצת יותר מידי
כן, אבל בד"כ שליליים. גם כשאני נינוחה, מניחים שאני עצובה/כועסת.
כן, תראי- זה קצת קשה אבל חיים עם זה..
אנונימית
לא
במקרים מאוד נדירים כן וגם זה לאנשים כמו הורים משפחה וכאלה אבל רוב הזמן לא, בגלל הדיכאון שלי נהייתי בנאדם אדיש... ואם אני עם חברות אני דופקת איזה חיוך (מזויף) שהכל יעני בסדר.
כן
תלוי איזה
יותר מידי..
חוץ מכשאני עצובה.. אף אחד לא יודע..
חוץ מכשאני עצובה.. אף אחד לא יודע..
כן ברור
כשאני רוצה
נופ
יותר מדי...
תכלס, אני יצור שפועל על רגשות... רק רגשות, בלי שכל והגיון (טוב כי אין כאלה) אני הייתי מוקפת באנשים שיטחיים שמתנהגים כאילו הם לא חוו כאב, רק יודעים לתת כאב לאחרים... אני בנאדם מגזים בכללי, הרגשות שולטים בי ואני לא מתנגדת, תמיד התגובות שלי מוגזמות וכשבא לי לבכות אני בוכה, ואם כל כך כואב לי אני גם אפול על הברכיים באמצא הרחוב ואבכה ברגע שקרה משהו שריסק אותי, אני כבר לא מתביישת בדמעות שלי למרות שאמא שלי לימד אותי שזאת חולשה, אני כבר לא מתביישת בצלקות על הידיים והרגליים... בעבר שלי... יש לי גם התקפיי חרדה, דיכאון קליני והפרעות נפשיות... אני מסוגלת לרוץ לכביש כשמכאיבים לי מאוד או לחפש זכוכית לחתוך את עצמי וזה לא בשליטתי... בקיצור, כולי רגשות ובנוסף אני גם לא מסוגלת לתקשר עם אדם שלא מראה רגשות... בסוף אני או הוא ניפגע...
תכלס, אני יצור שפועל על רגשות... רק רגשות, בלי שכל והגיון (טוב כי אין כאלה) אני הייתי מוקפת באנשים שיטחיים שמתנהגים כאילו הם לא חוו כאב, רק יודעים לתת כאב לאחרים... אני בנאדם מגזים בכללי, הרגשות שולטים בי ואני לא מתנגדת, תמיד התגובות שלי מוגזמות וכשבא לי לבכות אני בוכה, ואם כל כך כואב לי אני גם אפול על הברכיים באמצא הרחוב ואבכה ברגע שקרה משהו שריסק אותי, אני כבר לא מתביישת בדמעות שלי למרות שאמא שלי לימד אותי שזאת חולשה, אני כבר לא מתביישת בצלקות על הידיים והרגליים... בעבר שלי... יש לי גם התקפיי חרדה, דיכאון קליני והפרעות נפשיות... אני מסוגלת לרוץ לכביש כשמכאיבים לי מאוד או לחפש זכוכית לחתוך את עצמי וזה לא בשליטתי... בקיצור, כולי רגשות ובנוסף אני גם לא מסוגלת לתקשר עם אדם שלא מראה רגשות... בסוף אני או הוא ניפגע...