למישהו פה יש חרדה חברתית? איך אתם מתמודדים עם זה?

לי יש.. ואני לא מתמודדת בגלל זה אני טיפוס ביתי אבל עצה שלי תעשי הכל כדי לא להיות כמוני

אשמח לנסות לעזור לך אם תתני לי דוגמאות שנתקלת בהם. (אם תרצי בפרטי אז בכיף)..

כנ"ל גם לאנונימית שמצטרפת לשאלה.

לי יש.. אני לא מתמודד איתה לצערי

לי יש.. אני מנסה להתמודד אבל לא מצליחה. אפילו באוטובוס אני מרגישה שכולם מסתכלים עלי וברחוב ובכל מקום שאני הולכת ואני נלחצת ממש.:/
תגידו לי שזאת לא רק אני ככה במצב חמור כזה >:

האנונימית שמעליי גם אני ככה..

לי יש, אבל ניסיתי יותר מדי.
אתם יודעים מה עצוב? שאנשים שמתנהגים כמו חרא לכל אחד מקבלים הערכה ויש להם חברים, אבל כאלו שבסך הכל מנסים להיות נחמדים ושאכפת להם מכל אחד באמת, מקבלים יחס של סמרטוט. נמאס לי פשוט לנסות. נמאס לי מהמשפחה המזדיינת שלי ומאנשים צבועים. די. אני לא יכולה יותר.

מי שצריך טיפים שיבוא לפרטי

כן לי יש

שואל השאלה:
למשל אני לא מסוגלת ללכת לקנות משהו בקיוסק.. זה פשוט נוראי החרדה התמידית הזאת, אני רוצה להתגבר עליה אבל זה קשה. (הייתי בטיפול פסיכולוגי אבל זה לא ממש עזר)

לשואלת השאלה
למה את לא מסוגלת לקנות בקיוסק? מה מונע ממך? מה את מרגישה כשאת באה לקנות בקיוסק? מה הפחד שלך? מה כבר יכול לקרות לדעתך אם תקני משהו בקיוסק? סליחה על כל השאלות, מנסה להבין ממה זה נובע.

שואל השאלה:
אני כל הזמן מרגישה ששופטים אותי ומסתכלים עלי למרות שאני מבינה שזה לא נכון ככה אני מרגישה וזה מקשה עלי לעשות דברים יומיומיים שכולם עושים

לי... לא מתמודדת... כי ניסיתי יותר מדי והתייאשתי..

לפי דעתי הבעיה שלך היא שאת חושבת יותר מדי: חושבת מה יחשבו עלי? האם זה בסדר מה שאני עושה? לא יחשבו שאני מוזרה? את צריכה אישורים של הסביבה לכל דבר שאת עושה, למרות שאת בעצמך אומרת שאת יודעת שהדברים שאת פוחדת לעשות הם בסך הכל דברים טבעיים ולגיטימיים שכולם עושים. אף אחד לא מסתכל עליך מוזר. יותר מזה, אף אחד לא מסתכל עליך, לא בוחן כל צעד שלך. זה הכל בראש שלך. את לא באמת מרכז העולם. את צריכה פשוט להפסיק לחשוב ולנתח כל דבר. פשוט לעשות מה שבא לך.

גם לי יש. עד לא מזמן פשוט הייתי חי עם זה (אם אפשר לכנות את זה "חיים"). בזמן האחרון אני מנסה להתמודד עם זה כשאני מסוגל, למרות שקשה לי וקורה הרבה שאני פשוט לא יכול להביא את עצמי לידי כך.
לפעמים אני שואל את עצמי עד כמה הבעיה באמת שלי? ברור שחלק מהבעיה אצלי, אבל במובן מסוים, חלק גדול מהבעיה טמון בציפייה של החברה מכל אחד פשוט להיות כמו "כולם" ובאופן אוטומטי להיות מסוגל להתמודד עם מצבים שמבחינת חלק הם לא דבר מובן מאליו.

יש לי והיה לי פעם נוראית בהרבה יותר תדעי לך שאני לכל עזרה מטרה אני כאן לעזור ולייעץ כי אני מבין את העולם הזה שאתה מפחד מאנשםי כל מה שאת צריכה אני כאן
אני זוכר את עצמי בעולם הזה והיה כל כך קשה אני רוצה לעזור לך בהכל לעבור את זה! ולכל מי שעוד מצטרף לשאלה אני כאן לכל דבר! לא להתבייש באמת אני מצטער שאני ככה מגזים אבל אני מבין את העולם הזה

תתפלאי, אבל להרבה אנשים יש את זה פשוט לכל אחד זה ברמה אחרת.. המצב שלי למשל ממש קשה.. אני לא יודעת מה עוצר בעדי להפתח ולדבר.. בעיקר עם המין השני.. והייתי ככה מאז שאני זוכרת את עצמי רק שבגיל ההתבגרות זה נהיה יותר קיצוני כי נהייתי מודעת לעצמי וכו'..

אני האחרונה שיהיה לה מה להמליץ לך אבל סתם רציתי לשתף ולומר שאת ממש לא היחידה פשוט את רוב האנשים האלה את לא תראי או תפגשי הרבה בחוץ. אנחנו מהאנשים שאוהבים להישאר בבית כי זאת הסביבה הכי נוחה לנו ומוכרת, וגם אם אנחנו כן רוצים לצאת משהו אומר לנו "לא"..

קודם כל המודעות לבעיה היא כבר הדרך לפיתרונה.
לאט לאט במהלך הזמן את תשתחררי מזה! עם המון כח רצון זה יעבור לך!
קודם כל לפני החיצוניות שלך. תשנני את הדברים היפים שטמונים בנשמה שלך!
כל יום! תעמדי מול המראה ותגידי 10 דברים טובים על עצמך!
זה ישפר לך את הביטחון העצמי שלך.
תכירי אנשים שיתאהבו בך רק בכלל הפנימיות היפה שלך!

לחיצוניות יש גם חלק בחיינו- אבל לא הכל תלוי בנו..
תלבשי בגד שאת אוהבת (לא צריך אסוסייטי)
ותלכי לקיוסק או לכל מקום שתרצי..
לא תמיד אנשים חושבים דברים כמו שאנחנו מדמינים לעצמינו..

וחוץ מזה שאין לנו שליטה על מה שאנשים חושבים עלינו.. שאנשים ימשיכו לחשוב מה שהם רוצים..
את צריכה ללמוד לאהוב את עצמך לפני הכל!
סביבה אוהבת יש- ואותה צריך לבחור בקפידה! הם האנשים שירימו אותך ויעודדו אותך כתצטרכי כתף להשען עליה..
לרצות את כל העולם שיחשבו עלינו רק טוב- אין דבר כזה..
זה בלתי אפשרי- כי העולם שלנו מגוון באנשים..

מזדהה.

שמעתי פעם משפט שהוא כל כך נכון:
"אל תחשוב מה אנשים אחרים חושבים עליך, הם עסוקים בלחשוב מה אתה חושב עליהם "
אם את בסיטואציה שאת מרגישה ששופטים אותך או שאת דואגת מה חושבים עליך, אז תתעלמי.
ותזכרי שהם עסוקים בלחשוב מה את חושבת עליהם...
מקווה שעזרתי

^^ברור שמי שיש לו חרדה חברתית חושב יותר מדי ומנתח הכל יותר מדי. נראה לך שאני לא רוצה להפסיק את זה? שלא אמרתי לעצמי את זה כל חצי שנייה בראש שלי ואפילו בקול רם? אם מעשים היו נקבעים לפי מילים, אוהוו מה היה קורה פה... אני לא מצליחה להפסיק לחשוב יותר מדי. זה לא רצוני. אני יודעת שלא מסתכלים עלי ושהכל בסדר אבל הגוף שלי לא מבין והמוח לא מפנים..

אני ניסיתי להתמודד וכן לגשת למקומות חברתיים ולא להירתע, אבל לא הייתה לי תמיכה מחברים או אנשים קרובים (פחדתי להגיד משהו ושיצחקו עלי ולא יקחו אותי ברצינות) ומהר מאוד פשוט הפסקתי כי ההתקפים נהיו חריפים יותר והיה לי קשה פיזית וזה תסכל אותי נפשית מן הסתם.. אז נמנעתי פשוט והלכתי עם הראש למטה או עם הטלפון.
היום כמה חברים שלי יודעים על המצב שלי, וכשאנחנו נכנסים לחדר אוכל למשל אני מחזיקה למישהו את היד והוא מרגיע אותי שהכל בסדר וכולם מתחשבים בי ולא נעלמים לי פתאום נגיד.. צריך הרבה תמיכה והבנה מחברים קרובים, לפחות אחד או שניים שיודעים מה עובר עליך ושקשה לך ויעזרו לך
לפעמים אני מנסה לחשוב אוקיי מה הייתי עושה אם הייתי בנאדם נורמטיבי איך הייתי מתנהגת? או מריצה בראש שיר שאני אוהבת ומסיחה את דעתי או מתמקדת באיזה משהו בהמשך הדרך על השביל. משהו שיפקס אותי על משהו אחר..
זה קשה ובכלל לא קל אבל יש איך להתמודד לפעמים, גם אם לא רפואית..

משהו שאני חייבת להוסיף..
לא כל מי שתמיד שומעים אותו הוא בעל ביטחון עצמי.
ביטחון עצמי זה לא אדם שנמצא במרכז הכיתה עם הרבה חברים מסביב..

הרבה אנשים מתבלבלים..
ביטחון עצמי זה שלווה ושלמות עם מה שאני בעצמי!
ללא תלות באנשים מסביב.

אם כל אחד מסתכל על עצמו ומה חושבים עליו.. מי ישים לב אליך באמת?!

אוקיי אז מנק המבט שלי: איך זה לחיות עם חרדה חברתית?

ובכן, הרבה בכי. שאיפה לפרפקציוניזם לא קיים. בילוי שעות מול המראה לפני אפילו לצאת לזרוק זבל, ואם עפ דעתי אני לא אוהבת את איך שאני נראית באותו היום (למרות שאני הרי נראית בכל יום אותו הדבר, לא? פסיכולוגי.. ) אני פשוט לא אצא.

לשלם? לבקש מידה לבגד? לברר משהו? הכל מבקשת מחברות שיעשו במקומי. (כן, עצוב.)
אוקי, מה עוד?
בכלל לא עצמאית, מסתמכת על חברות תמיד. חיה בפחדים. מפחדת לנסוע למקומות לבד (כי לא הורגלתי כמובן )
פעילויות חברתיות? פחח הצחקתם.
טיולים שנתיים? חיים בסרט.


חבר? בדיחה טובה..
נשיקה ראשונה? גם לא.

רגע, לפחות חיבוק? גם לא.


טאדם!

רק חרדה חברתית?!
מה אין לי?
מרוב כול החרדות שלי, אני בדיכאון, אני היפוכנדרית, אני חושבת שאני חולת נפש, אני שמה לב לכול דבר שאני עושה, אם אני אשתעל אני יגיד " יואו מטומטמת למה השתעלת ככה?! "
אני בוחנת את איך שאני מדברת את איך שאני זזה.
לפני שאני יוצאת מהבית אני מסתכלת ב70 אלף מראות.
כול מראה ומראה שיש לי בבית, מהמראת איפור הקטנה, עד למראה הגדולה שבלובי.
יש לי חרדות כ"כ מלהיות חולת נפש, ככה שאני חייבת הוכחות לדעת שלא דמיינתי, או שלא שמעתי דברים שלא קיימים.
ותמיד בסוף מגלה שלא דמיינתי וכולם שמעו:)
אבל כשאני לא מוצאת את ההוכחות, אני משתגעת, מתפרצת ובוכה. ושבוע בטן גב במיטה אומללה.
אני בלי חברות, בלי חבר
בת 20
ולא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים שלי.
נורא ביקורתית ועצבנית.

מגיל קטן הייתה לי חרדה חברתית,
מגיל 14 בערך?
אבל אז, לא ידעתי שזה חרדה חברתית, אמרתי לעצמי מה קורה לך?
למה את ככה?
למה את נמנעת?
ומסתכלת על כול מסביבי, רגילים שמחים
ואז התחלתי לקבל את זה שאני מוזרה, והתחילו להתפתח עוד דברים עוד בעיות.
בכיתה י' הבנתי שזה חרדה חברתית, בזכות סטיפס.
הבנתי שזה חרדה חברתית בזכות איבחון,
אבל בגלל שכול השנים חיפשתי מה לא בסדר בי,
התחילו עוד בעיות, שכרגע?! החרדה החברתית היא הקטנה ביותר.
אבל מעבר להכול,
אני בחורה רגישה, וטובה
בעלת אופי טוב, אני עוזרת, וכול כך אכפת לי מאנשים
אני גם נראת סבבה.
אז אלוהים תודה לך על הכול,
ותודה שבשנה האחרונה אתה עוזר לי,
ושכול הזמן אמרו לי שזה "רק תקופה", ובסוף כלום לא עבר..
אתה עזרת לי, עזרת לי להבין השנה, שאני לא מוותרת.
אף שרציתי למות להעלם, גם כי זה יותר נוח
לא נתת לי,
הבאת לי הורים תומכים,
פסיכולוגית הכי מהממת בעולם, שרוצה רק לעזור לי ואפילו מהכסף לא אכפת לה,
גרמת לי להכיר פה בסטיםס אנשים מדהימים שעזרו לי.
וכרגע אני בתהליך, בתהליך שיחזיר אותי לילדה שהייתי כשהייתי קטנה
אולי ביישנית, אבל שמחה, עם רצונות וחלומות, עם חיוך אמיתי על הפנים.

אז אני מקווה, שבעוד שנה, ואפילו פחות, וגם אם קצת יותר, אני אחזור לשאלה הזאת, או ליומן שלי, ואקרא הכול, ופשוט התפקע מצחוק, אזיל דמעה של אושר ואדע שעברתי הכול, כי אין יותר גרוע ממה שאני מרגישה כרגע, אין יותר גרוע מזה.
והלוואי שגם בעוד עשר שנים, אהיה עם משפחה מאושרת, בלי החרדות והפחדים, עם ילדים מדהימים, חייה נושמת ומאושרת

לכותבת השאלה - אולי פרקתי יותר מאשר עניתי, אבל בתוך כול זה גם מסתתר איך אני מתמודדת, אז מקווה שהבנת. אני מתמודדת בכך שאני לא מוותרת, נשארת חזקה עם הראש למעלה, עוזרת לאחרים גם ומקווה שהעזרה שלי גם תגיע,
קמה בבוקר ומנסה לחייך, הולכת לכול מי שיכןל גם לתת עזרה מהצד שלו, ועושה דברים שמעולם לא חשבתי שאעשה, כמו אוטובוסים, קניונים, עבודה
אבל מקווה שגם כול האוטובוסים קניונים ועבודה, איזה יום אעשה את זה גם עם חיוך ותחושה טובה.
ולא חצי מתה וריקנות
להרגיש שאת פשוט "שורדת" יום יום
לא מצפה שמישהו יקרה הכול.. אבל סתם לא יכלתי לעצור את עצמי:' (

לי יש, אני אישית הפסקתי להילחם איתה ודי קיבלתי אותה, אבל אני כדי שהסביבה לא תשים לב שאני בדיכאון קל מי זה, אז אני מחסה את עצמי בשקרים וחיוכים, ככה אני כבר מגיל 7-8 פחות או יותר.

לי יש.. מרגישה שכולם מסתכלים עלי.. שופטים.. ואני נלחצת עד כדי כך שאני מדברת עם חברות דמיוניות שמרגיעות אותי.. ; (
אני לא צינית

שואלת השאלה אשמח לעזור לך מאוד, אני חווה את אותם דברים שאת וחוויתי עד תקופה מסויימת ואז שוב זה חזר.. אני יכולה לספר לך איך אני מתמודדת בפרטי ולנסות לעזור לשתינו. פה אני רק יכולה להגיד לך שזה עניין של שלבים.

מיזדהה עם כולכם
זה סיוט אני מתביישת מכל יצור ויש לי ממש חרדה חברתית

שואלת השאלה, כמישהי עם חרדה חברתית שהביאה אותי למצב שאני לא יוצאת מהבית בכלל, אלא רק לבית ספר ולמצבי חירום לרופא וכו'. (אני בת 17 וחצי)
עד לפניי כחצי שנה החלטתי שאני צריכה באמת לקחת את עצמי בידיים, לא רק בשבילי אלא גם בשביל המשפחה שלי שראתה אותי נשברת לאט לאט.
והתחלתי בדברים קטנים, אם זה ללכת לקניון ולקנות בגדים, אם זה לצאת עם חברה פעם בשבוע דברים כאלה..
הבעיה העיקרית הייתה אצלי שעבודה בחיים לא הייתה אופציה בשבילי, לא היה לי את האומץ בכלל ללכת לקניות ולשאול אנשים או אפילו להתקשר למקום כדי לדעת אם הם צריכים עובדים.
ולפניי חודש וחצי, התחלתי לעבוד. וזה קשה לי מאוד ואני יודעת שזה יהיה לי קשה אבל אין לי ברירה אחרת, החלטתי שאני חייבת להתמודד ולאט לאט אני מנסה לעבוד על החרדה החברתית כי אני יודעת שהיא תדפוק אותי בכל מקום שאני אלך.
ואני בטוחה שעבודה עושה טוב והיא משנה את הבן אדם.
ממליצה לך ולכל מי שפה וסובל מהחרדה הזו לפתוח כמה שיותר מהר בשינוי,
אם השינוי הזה לא יבוא עכשיו, תאמינו לי שהוא יהיה הרבה יותר קשה אחר כך
תחשבי על זה ככה, עדיף לסבול עכשיו בהווה ולהתמודד עם המציאות הקשה שיש בחוץ מאשר לסבול בעתיד ולהבין שאין דבר שיכול לעזור לך כבר.

את יכולה לנסות בכל פעם להיות בסיטואציה שמביכה אותך ולהתמודד איתה,
לעשות צעדים קטנים עד שתוכלי לעשות צעד גדול.
לדעתי הצעד הכי טוב הוא ללכת לפסיכולוג שינחה אותך ויתן לך תמיכה.

לי, אני מפתחת ביטחון עצמי, מקיפה את עצמי רק באנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי. מנסה כמה שיותר להעלות את הביטחון העצמי שלי על מנת שלא אקבל חרדות בסביבה לגבי עצמי. אני מנסה "לחקות" את חברות שלי. להרגע, לנשום עמוק, לאט לאט להחדיר לעצמי שהם כמוני בסה"כ ואין לי למה להלחץ מהם.

שואל השאלה:
תודה לכולם עזרתם מאוד. מעריכה את זה

בבקשה תשלחי לי פרטי!