5 תשובות
כן..
כע
אנונימי
שואל השאלה:
לכתןב פה?
לכתןב פה?
אנונימית
אני אשמח
שואל השאלה:
"היום בערב אורי קנה שוקולד" בן הקריא מהמחברת המקומטת מעט והמוכתמת בקפה שזלג מהספל של אבא כשהוא קרא עיתון ולא עזר לו בשיעורי הבית.
-לא בן, קנה זה בעבר. אתה צריך להגיד יקנה, היום בערב אורי יקנה שוקולד. אתה כבר כמעט בן 12, אתה אמור להבדיל". המורה נזפה בו, והעבירה את תפקיד הקריאה למישהו אחר כשבן משפיל את מבטו לרצפה בפנים רציניות ולא אומר דבר.
"תיגש אליי בסוף השיעור", הסתכלה עליו ממתחת למשקפיים במבט מאוכזב-כועס, כמו תמיד.
-"כן המורה, קראת לי" הוא עמד וחיכה לגזר דינו כשהמורה כתבה משהו על דף שמצאה על השולחן.
"קח את זה. תוודא שאמא תקרא את המכתב."
-"בסדר".
'.. בעקבות המצב של בנכם אני ממליצה איבחון ושקילה לשימוש בריטלין, אני סבורה שרק בצורה הזו בנכם יתרכז יותר ויפנים את החןמר הנלמד."
"אני לא אסמם את הילד שלי עם ריטלין!"
צעק אבא שלו במטבח כשאשתו מקריאה את המכתב.
"היא אשת מקצוע, רפי, יש לה ניסיון בזה! אולי הריטלין הזה יעזןר לו להתגבר על הקשיים?"
-"בתקופה שלנו קראו לזה עצלנות. הוא פשוט עצלן נעמי, שתי כאפות יעבדן הרבה יותר טוב", הוא קרא, חזק יןתר ממנה. הם המשיכו לריב דקוצ ארוכוצ במבטח כאילו בן בכלל לא יושב בסלון מתחת לאף ושומע כל מילה שהם אומרים. כאילו שאם הוא נשאר אדיש מבחוץ למילים של אבא שלו שקןרא חו עצלן שלא ישיג כלום בחיים, הוא לא נקרע מבפנים ומשתוקק להוכיח לאביו שזה לא שהוא טועה, זה לא שהוא לא מבדיל בין הזמנים, היא יודע מה יקרה. הוא זוכר את העתיד. וכל פעם שהוא אמר על כך לאבא שלו הוא חטף סתירה, לפעמים בטענה שאי אפשר לזכור את העתיד כי הוא עדיין לא קרה ולפעמים לא הייתה סיבה, או לפחות הוא לא אמר מה היא.
"אני זוכר את העתיד, אבא, נשבע! אני גם זוכר איך מתת בעןד 40 שנה!" אמר לאביו בכעס כשיצא מהמטבח, וחטף עוד סתירה.
"מספיק עם זה, הדמיון של הילד הזה משתלט לו על החיים. הריטלין ירגיע אותו ויוציא טת הילדותיות שלו" קראה אימו אבל אף אחד לא שמע, אף אחד לא הקשיב. מי שהיה קובע בבית היה אבא ולאף אחד לא הייתה הזכות לערער על מה שהחליט. אפילו כשבא שיכור מהבר באמצע הלילה עם ריח של בושם נשי וליפסטיק על השפתיים נעמי אף פעם לא אמרה כלום. למרות שהיא ידעה, היא ידעה ןבכתה כל הלילה בשירותים, כשבן היה שומע אותה מתפרקת. ואז היא הייתה חוזרת למיטה, חוזרת לישון כאילו הכל בסדר והמשפחה שלה מושלמת, כאילו היא לא מריחה את הבושם שלה, כאיחו היא לא יודעת עליה דבר.
"היום אורי מגיע מהצבא" שינתה נעמי את הנושא.
"הוא יביא את חברה שלו מישל כמו בפעמים הקודמות, אני אכין להם דגים כמו שהם אוהבים", היא אמרה וחזרה למטבח. משחקת משחק, של תמימה, כאילו שזה צירוף מקרים שהבושם שמישל משתמשת בו הוא הריח שנדבק לצוואר של רפי כל פעם שהןא חוזר שיכור מהבר. היא יודעת, ובן יודע, וכולם יודעים, ועכשיו גם אורי יודע.
"בן זונה!" הוא נכנס הביתה עם דמעות של עצבים בעיניים, "בן זונה!" צועק, הפעם חזק יותר. זורק את הנשק ואת התיק ומתקרב לאביו עם אגרופים מכווצים, מכה בו. הוא לוקח שטר של 20 שהיה מונח על השולחן, ויוצא מהבית בטריקה אחת חזקה. ובן יושב שם, יושב ומסתכל, בפנים הרציניות שלו שכבר הפכו להיות מעין סמל זיהוי. יושב שם ומסתכל על מה שקורה.
ובינתיים אורי הולך בצעדים גדולים במורד הרחוב כשכולו אדום מעצבים ורותח על אביו ועל מישל. זולגות לו דמעות של כעס מהעיניים, הוא פגוע, נגעל, ובעיקר כועס. הוא נכנס לאחת החנויוץ הסמוכות ומחכה לקופאית שתבוא. "סליחה!" רוטן ומוציא חלק קטן מהעצבים שלו.
"אפשר לקבל כאן שוקולד?!"
"היום בערב אורי קנה שוקולד" בן הקריא מהמחברת המקומטת מעט והמוכתמת בקפה שזלג מהספל של אבא כשהוא קרא עיתון ולא עזר לו בשיעורי הבית.
-לא בן, קנה זה בעבר. אתה צריך להגיד יקנה, היום בערב אורי יקנה שוקולד. אתה כבר כמעט בן 12, אתה אמור להבדיל". המורה נזפה בו, והעבירה את תפקיד הקריאה למישהו אחר כשבן משפיל את מבטו לרצפה בפנים רציניות ולא אומר דבר.
"תיגש אליי בסוף השיעור", הסתכלה עליו ממתחת למשקפיים במבט מאוכזב-כועס, כמו תמיד.
-"כן המורה, קראת לי" הוא עמד וחיכה לגזר דינו כשהמורה כתבה משהו על דף שמצאה על השולחן.
"קח את זה. תוודא שאמא תקרא את המכתב."
-"בסדר".
'.. בעקבות המצב של בנכם אני ממליצה איבחון ושקילה לשימוש בריטלין, אני סבורה שרק בצורה הזו בנכם יתרכז יותר ויפנים את החןמר הנלמד."
"אני לא אסמם את הילד שלי עם ריטלין!"
צעק אבא שלו במטבח כשאשתו מקריאה את המכתב.
"היא אשת מקצוע, רפי, יש לה ניסיון בזה! אולי הריטלין הזה יעזןר לו להתגבר על הקשיים?"
-"בתקופה שלנו קראו לזה עצלנות. הוא פשוט עצלן נעמי, שתי כאפות יעבדן הרבה יותר טוב", הוא קרא, חזק יןתר ממנה. הם המשיכו לריב דקוצ ארוכוצ במבטח כאילו בן בכלל לא יושב בסלון מתחת לאף ושומע כל מילה שהם אומרים. כאילו שאם הוא נשאר אדיש מבחוץ למילים של אבא שלו שקןרא חו עצלן שלא ישיג כלום בחיים, הוא לא נקרע מבפנים ומשתוקק להוכיח לאביו שזה לא שהוא טועה, זה לא שהוא לא מבדיל בין הזמנים, היא יודע מה יקרה. הוא זוכר את העתיד. וכל פעם שהוא אמר על כך לאבא שלו הוא חטף סתירה, לפעמים בטענה שאי אפשר לזכור את העתיד כי הוא עדיין לא קרה ולפעמים לא הייתה סיבה, או לפחות הוא לא אמר מה היא.
"אני זוכר את העתיד, אבא, נשבע! אני גם זוכר איך מתת בעןד 40 שנה!" אמר לאביו בכעס כשיצא מהמטבח, וחטף עוד סתירה.
"מספיק עם זה, הדמיון של הילד הזה משתלט לו על החיים. הריטלין ירגיע אותו ויוציא טת הילדותיות שלו" קראה אימו אבל אף אחד לא שמע, אף אחד לא הקשיב. מי שהיה קובע בבית היה אבא ולאף אחד לא הייתה הזכות לערער על מה שהחליט. אפילו כשבא שיכור מהבר באמצע הלילה עם ריח של בושם נשי וליפסטיק על השפתיים נעמי אף פעם לא אמרה כלום. למרות שהיא ידעה, היא ידעה ןבכתה כל הלילה בשירותים, כשבן היה שומע אותה מתפרקת. ואז היא הייתה חוזרת למיטה, חוזרת לישון כאילו הכל בסדר והמשפחה שלה מושלמת, כאילו היא לא מריחה את הבושם שלה, כאיחו היא לא יודעת עליה דבר.
"היום אורי מגיע מהצבא" שינתה נעמי את הנושא.
"הוא יביא את חברה שלו מישל כמו בפעמים הקודמות, אני אכין להם דגים כמו שהם אוהבים", היא אמרה וחזרה למטבח. משחקת משחק, של תמימה, כאילו שזה צירוף מקרים שהבושם שמישל משתמשת בו הוא הריח שנדבק לצוואר של רפי כל פעם שהןא חוזר שיכור מהבר. היא יודעת, ובן יודע, וכולם יודעים, ועכשיו גם אורי יודע.
"בן זונה!" הוא נכנס הביתה עם דמעות של עצבים בעיניים, "בן זונה!" צועק, הפעם חזק יותר. זורק את הנשק ואת התיק ומתקרב לאביו עם אגרופים מכווצים, מכה בו. הוא לוקח שטר של 20 שהיה מונח על השולחן, ויוצא מהבית בטריקה אחת חזקה. ובן יושב שם, יושב ומסתכל, בפנים הרציניות שלו שכבר הפכו להיות מעין סמל זיהוי. יושב שם ומסתכל על מה שקורה.
ובינתיים אורי הולך בצעדים גדולים במורד הרחוב כשכולו אדום מעצבים ורותח על אביו ועל מישל. זולגות לו דמעות של כעס מהעיניים, הוא פגוע, נגעל, ובעיקר כועס. הוא נכנס לאחת החנויוץ הסמוכות ומחכה לקופאית שתבוא. "סליחה!" רוטן ומוציא חלק קטן מהעצבים שלו.
"אפשר לקבל כאן שוקולד?!"
אנונימית