2 תשובות
אונאת ממון
איסור אונאת ממון הוא מצווה ביהדות האוסרת גביית תשלום מופרז בעת מכירה וכן קנייה במחיר נמוך מדי. חז"ל קבעו דינים לתיקון מקרים של אונאה בהתאם לגובהו היחסי ולפי סוג הטובין הנמכר. עקב כך, אין עונש על העבירה על מצווה זו, אלא על העובר עליו להשיב את לנפגע לפי מה שנקבע ומפורט ב"מדיני המצווה".
בתורה נאמר: "וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ד).
רמות האונאה ודינן
נקבעו דינים לשלש רמות של אונאה המבוססות על קריטריון של שינוי יחסי בערך הטובין. נקבע להלכה ששישית העסקה המכונה בספרות התורנית "שתות" (1), היא הקובעת לעניין רמות אלו כפי שיוסבר להלן:
מתחת לשישית האונאה נחשבת כסבירה וכסכום שהצד הנפגע מוותר עליו ועל כן אין צורך בתיקון.
כאשר סך האונאה הוא שישית יש להחזיר לנפגע את מלוא האונאה.
בעסקה שבה האונאה עוברת את השישית, העסקה בטלה אלא אם הצד הנפגע מעוניין לקיים אותה.
החישוב של שישית נעשה על ערך הטובין שבעסקה ועל הכספים ששולמו גם כלפי הקונה וגם כלפי המוכר. לדוגמה אם נמכרה סחורה ששוויה שש מאות שקלים בחמש מאות שקלים, על הקונה להחזיר מאה שקלים למוכר. אם היא נמכרה בשבע מאות שקלים, על המוכר להחזיר לקונה מאה שקלים. באופן דומה יוחזר כסף על עסקה בסכום של שש מאות שקלים כאשר ערך הסחורה היא בפועל שבע מאות שקלים או חמש מאות שקלים.
מימוש דין אונאה מוגבלת בזמן באופן המאפשר לקונה לבחון את הגינות המחיר שהוא שילם. אין הגבלת זמן במימוש דין אונאה כזה למוכר.
עסקאות בהן אין דין אונאה
אין דין אונאה בעיסקאות קרקע מכיוון שכתוב בפסוק "מיד עמיתך" וקרקעות אינם מיטלטלים מיד ליד. טעם נוסף שניתן לכך הוא שקרקע "שווה כל כסף שבעולם" כך שבמידה מסוימת אין ערך מוגדר לקרקע. גם לעבד אין דין של אונאה וכן לשכרו של פועל אשר דומה לעבד. לשטרות אין דין אונאה מאחר שאין להן ערך עצמי, אלא הן משמשות ראיה. בהקדש אין דין האונאה כי כתוב בפסוק "את אחיו" והקדש אינו כלול בנכסי אחיו. בהקדש של צדקה יש דין אונאה מאחר שהוא שייך לעניים. המכירה שבה כל פרטי הרווח ידועים לצד השני אין בו אונאה.
טעם המצוה הוא שאין לאדם לקחת כסף מהזולת ברמאות אף אם אין הדבר נעשה בגניבה.
איסור אונאת ממון הוא מצווה ביהדות האוסרת גביית תשלום מופרז בעת מכירה וכן קנייה במחיר נמוך מדי. חז"ל קבעו דינים לתיקון מקרים של אונאה בהתאם לגובהו היחסי ולפי סוג הטובין הנמכר. עקב כך, אין עונש על העבירה על מצווה זו, אלא על העובר עליו להשיב את לנפגע לפי מה שנקבע ומפורט ב"מדיני המצווה".
בתורה נאמר: "וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ד).
רמות האונאה ודינן
נקבעו דינים לשלש רמות של אונאה המבוססות על קריטריון של שינוי יחסי בערך הטובין. נקבע להלכה ששישית העסקה המכונה בספרות התורנית "שתות" (1), היא הקובעת לעניין רמות אלו כפי שיוסבר להלן:
מתחת לשישית האונאה נחשבת כסבירה וכסכום שהצד הנפגע מוותר עליו ועל כן אין צורך בתיקון.
כאשר סך האונאה הוא שישית יש להחזיר לנפגע את מלוא האונאה.
בעסקה שבה האונאה עוברת את השישית, העסקה בטלה אלא אם הצד הנפגע מעוניין לקיים אותה.
החישוב של שישית נעשה על ערך הטובין שבעסקה ועל הכספים ששולמו גם כלפי הקונה וגם כלפי המוכר. לדוגמה אם נמכרה סחורה ששוויה שש מאות שקלים בחמש מאות שקלים, על הקונה להחזיר מאה שקלים למוכר. אם היא נמכרה בשבע מאות שקלים, על המוכר להחזיר לקונה מאה שקלים. באופן דומה יוחזר כסף על עסקה בסכום של שש מאות שקלים כאשר ערך הסחורה היא בפועל שבע מאות שקלים או חמש מאות שקלים.
מימוש דין אונאה מוגבלת בזמן באופן המאפשר לקונה לבחון את הגינות המחיר שהוא שילם. אין הגבלת זמן במימוש דין אונאה כזה למוכר.
עסקאות בהן אין דין אונאה
אין דין אונאה בעיסקאות קרקע מכיוון שכתוב בפסוק "מיד עמיתך" וקרקעות אינם מיטלטלים מיד ליד. טעם נוסף שניתן לכך הוא שקרקע "שווה כל כסף שבעולם" כך שבמידה מסוימת אין ערך מוגדר לקרקע. גם לעבד אין דין של אונאה וכן לשכרו של פועל אשר דומה לעבד. לשטרות אין דין אונאה מאחר שאין להן ערך עצמי, אלא הן משמשות ראיה. בהקדש אין דין האונאה כי כתוב בפסוק "את אחיו" והקדש אינו כלול בנכסי אחיו. בהקדש של צדקה יש דין אונאה מאחר שהוא שייך לעניים. המכירה שבה כל פרטי הרווח ידועים לצד השני אין בו אונאה.
טעם המצוה הוא שאין לאדם לקחת כסף מהזולת ברמאות אף אם אין הדבר נעשה בגניבה.
אונאת דברים
בהלכה היהודית, אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין אונאה הממוני ונלמד מאותם פסוקים, אך חז"ל הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".
בתורה נאמר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ז). פשוטו של הפסוק, על פי ההקשר, עוסק באונאה ממונית, אולם חז"ל למדוהו כעוסק ב"אונאת דברים":
'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר.
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים.
הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם.
רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.
המדרש מביא שני פסוקים בשניהם אוסרת התורה על אונאה. כיון שבפסוק אחד מפורש העיסוק במקח וממכר מסיק המדרש כי בפסוק השני קיים חיוב נוסף ואותו הוא מגדיר כאונאת דברים. בהמשך הגמרא מובאים מאמרים רבים העוסקים בחומרת האיסור למשל: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הגמרא מדגימה בדוגמאות רבות איסור זה והן עוסקות בהזכרת עבר של אדם ששינה דרכיו כמו בעל תשובה או גר, בחוסר כבוד לאדם אחר כמו יחס בין בני זוג וכן בגרימת צער בענייני מסחר. בסופה של הגמרא מובא הסיפור "תנורו של עכנאי" ששב ומעמיד את הקורא על הנזקים היכולים להגרם מאונאת דברים.
הפוסקים מביאים את דברי הגמרא כהגדרת האיסור, והיינו שאסור לצער בצורה הדומה למקרים שהובאו בגמרא. השולחן ערוך מצרף לכך גם את האיסור לכנות שם לחברו, אם כוונתו לביישו בכינוי זה, ואף על פי שהוא רגיל בכך.
בעל ספר החינוך מסכם וכותב:
מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו' '.
ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר.
בתלמוד הבבלי מדייקים מהמילים "איש את עמיתו" שהאיסור חל רק על שומרי מצוות: "אמר רב חנינא בריה דרב אידי: מאי דכתיב (=מהו שכתוב) 'ולא תונו איש את עמיתו'? עם שאתך בתורה ובמצות, אל תונהו", וכן פסק ר' אליעזר ממיץ, בעל ספר ה"יראים", והנימוקי יוסף (וכן כתב הרמ"א). אמנם, הרמב"ם והשולחן ערוך לא פסקו זאת להלכה, והריטב"א הסביר את דברי הגמרא כמתייחסים לאיסור מיוחד לאדם לצער את אשתו, כמבואר בהמשך הגמרא: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה".
כאמור, בנוגע לגר האיסור חמור יותר, שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים; זאת, עקב מעמדו הפגיע חברתית של הגר.
ספר החינוך כתב שאף בילדים חל האיסור: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד".
בעל ספר החינוך מתייחס לשאלה, האם מותר לאדם לצער בחזרה אדם המצער אותו:
ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן יינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה: הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים, ה', ל"א): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
בבקשה.
בהלכה היהודית, אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין אונאה הממוני ונלמד מאותם פסוקים, אך חז"ל הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".
בתורה נאמר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ז). פשוטו של הפסוק, על פי ההקשר, עוסק באונאה ממונית, אולם חז"ל למדוהו כעוסק ב"אונאת דברים":
'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר.
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים.
הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם.
רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.
המדרש מביא שני פסוקים בשניהם אוסרת התורה על אונאה. כיון שבפסוק אחד מפורש העיסוק במקח וממכר מסיק המדרש כי בפסוק השני קיים חיוב נוסף ואותו הוא מגדיר כאונאת דברים. בהמשך הגמרא מובאים מאמרים רבים העוסקים בחומרת האיסור למשל: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הגמרא מדגימה בדוגמאות רבות איסור זה והן עוסקות בהזכרת עבר של אדם ששינה דרכיו כמו בעל תשובה או גר, בחוסר כבוד לאדם אחר כמו יחס בין בני זוג וכן בגרימת צער בענייני מסחר. בסופה של הגמרא מובא הסיפור "תנורו של עכנאי" ששב ומעמיד את הקורא על הנזקים היכולים להגרם מאונאת דברים.
הפוסקים מביאים את דברי הגמרא כהגדרת האיסור, והיינו שאסור לצער בצורה הדומה למקרים שהובאו בגמרא. השולחן ערוך מצרף לכך גם את האיסור לכנות שם לחברו, אם כוונתו לביישו בכינוי זה, ואף על פי שהוא רגיל בכך.
בעל ספר החינוך מסכם וכותב:
מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו' '.
ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר.
בתלמוד הבבלי מדייקים מהמילים "איש את עמיתו" שהאיסור חל רק על שומרי מצוות: "אמר רב חנינא בריה דרב אידי: מאי דכתיב (=מהו שכתוב) 'ולא תונו איש את עמיתו'? עם שאתך בתורה ובמצות, אל תונהו", וכן פסק ר' אליעזר ממיץ, בעל ספר ה"יראים", והנימוקי יוסף (וכן כתב הרמ"א). אמנם, הרמב"ם והשולחן ערוך לא פסקו זאת להלכה, והריטב"א הסביר את דברי הגמרא כמתייחסים לאיסור מיוחד לאדם לצער את אשתו, כמבואר בהמשך הגמרא: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה".
כאמור, בנוגע לגר האיסור חמור יותר, שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים; זאת, עקב מעמדו הפגיע חברתית של הגר.
ספר החינוך כתב שאף בילדים חל האיסור: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד".
בעל ספר החינוך מתייחס לשאלה, האם מותר לאדם לצער בחזרה אדם המצער אותו:
ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן יינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה: הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים, ה', ל"א): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
בבקשה.