31 תשובות
מעורבב
מה שהוא אמר^
ביסודי כל הזמן היו יורדים עלי וצוחקים עלי והייתי בוכה כל יום
מצד שני הייתה לי חברה טובה למרות שבכיתה ג' היא עברה דירה
ביסודי כל הזמן היו יורדים עלי וצוחקים עלי והייתי בוכה כל יום
מצד שני הייתה לי חברה טובה למרות שבכיתה ג' היא עברה דירה
עוד לא הסתיימה כל כך אבל..
היא לא מושלמת אבל זאת בטח תהיה התקופה הכי טובה בחיים שלי
היא לא מושלמת אבל זאת בטח תהיה התקופה הכי טובה בחיים שלי
חצי קלאץ'
אנונימית
טובה חוץ מכיתה ו שירדו עלי.
טובה עד שעברתי לישראל.
לא משהו
אנונימית
נוראית 6 שנים עם חברות וחברים מזוייפים ומתוכם שנתיים של חרם כיף חיים
טובה
הילדות ילדות (מגיל 0-6) היה פשוט מושלם (לא שאני ממש זוכרת אבל כן.) ומאז זה הדרדר 0_0
רעה.. הרבה התעללויות שהובילו למלא סיבוכים בחיים שלי.. פחד מהחברה.. ועוד חרא שדופק לי את החיים..
אנונימי
אם הילדות בכוונה עד גיל 5, אז הכל היה מושלם.
ומשם, הבית ספר הכל התחיל להיות חרא
ומשם, הבית ספר הכל התחיל להיות חרא
בגדול הייתה לי משפחה מדהימה, אבל הילדים ביסודי די הרסו לי..
אממ אני לא בטוחה
הנה ציר זמן המתאר את הילדות היפיפייה שלי:
כיתה א'- הייתי לבד בבית ספר וכול החברות מהגן הלכו לבית ספר אחר והייתי בכיתה שבה כול הבנות שנאו אותי לגמרי, המציאו עלי שמועות שאני לסבית ויום אחד בריונים מכיתה ו' הכריחו אותי להתנשק עם ילדה אחת ואחותי (שהייתה עם הילדים האלה בכיתה) הכחישה שאני אחותה ופשוט עברה לידי
כיתה ב': הבנות סופסוף ניסו להכיר אותי לפחות והסתובבתי איתם מידי פעם למרות שהם היו עובדות עלי ומשחקות איתי רק כשהם היו רבות אחת עם השנייה וברגע שהם השלימו הם צחקו עלי ביחד- הידד!
כיתה ג': באה ילדה חדשה לכיתה ואהבתי אותה מאוד -אנחנו נקרא לה אביטל. בקיצור האביטל הזאת באה מבית מפורק והיינו מבלות כול יום אחרי בית ספר יחד וכול הבנות בכיתה ניסו להסית אותה נגדי ואפילו נתנו לי מכות לידה כדי שתתרחק ממני או שזה יקרה גם לה. בקיצור רק אחרי בית ספר היינו מדברות בשושו
כיתה ד'- לבסוף הבנות השלימו איתי. ובגלל שהיינו כיתה מאוד קטנה אז היינו מין חבורה כזאת של חברות והייתי החברה הטובה של כול אחת מהבנות בחבורה ( הייתי יודעת עליהן סודות שהן סיפרו אך ורק לי) אך בכל זאת בבית ספר וליד אחת והשנייה הם היו סוג של נגדי. ובדיוק אז הבנים והבנות התחילו אתם יודעים להידלק וזה (אוח האהבה הצעירה!) והמלך של הכיתה (נקרא לו מיקי) תמיד הזמין אותי לשחק איתו ואתם יודעים התאהבות ילדים יפה שכזאת (!)
אבל בכל זאת לכול הבנות היה שנאה נגדי (really?)
כיתה ה'- דווקא זאת הייתה שנה טובה יחסית פה החרם ארך רק שבוע! בקיצור מלך הכיתה של כיתה ו' (וואי וואי) ולי היה קטע והוא תמיד היה מגן עלי ובא אליי בהפסקות (אולה לה) והבנות התרגזו וזה ואז שוב פעם רוב הבנות שנאו אותי. הייתי ראש מועצת הכיתה, מארגנת אירועים והייתי חברה טובה מאוד של הבנים ושל רוב הילדים בבית ספר עצמו (הידד!)
כיתה ו'- או פה זה מתחיל להיות מעניין
אני אספר את זה הכי בקצרה שאפשר.
ילדה אחת מכיתתי ואני מאוד התחברנו ונהיינו לבסטי (קולולו ;)) ואז עשו עליה חרם. ואז התעללו בה לגמרי לגמרי (ברמה שהשחיתו לה את כןל התיק, המחברות הכול הכול, התקשרו לאמא שלה בעבודה והציקו, קיללו, ליכלכו על הבת שלה) ואז האשימו אותי שגם אני עשיתי את זה (למי שלא הבין אני לא-_-) ואז החלטתי שאני לא משתתפת בשיט הזה ועברתי לצד שלה. ופה הכול התדרדר. אז ככה- השלימו איתה, עשו חרם עלי (פי אלף יותר גרוע), היא הצטרפה אליהן ושנאת האלה חזרה (אולה לה).
חתכו את התמונה שלי מספר מחזור וקשקשו עליה.
הייתי שמחה להמשיך את ציר הזמן הנפלא הזה אבל יש לי הרגשה שחפרתי מספיק להיום:)
הנה ציר זמן המתאר את הילדות היפיפייה שלי:
כיתה א'- הייתי לבד בבית ספר וכול החברות מהגן הלכו לבית ספר אחר והייתי בכיתה שבה כול הבנות שנאו אותי לגמרי, המציאו עלי שמועות שאני לסבית ויום אחד בריונים מכיתה ו' הכריחו אותי להתנשק עם ילדה אחת ואחותי (שהייתה עם הילדים האלה בכיתה) הכחישה שאני אחותה ופשוט עברה לידי
כיתה ב': הבנות סופסוף ניסו להכיר אותי לפחות והסתובבתי איתם מידי פעם למרות שהם היו עובדות עלי ומשחקות איתי רק כשהם היו רבות אחת עם השנייה וברגע שהם השלימו הם צחקו עלי ביחד- הידד!
כיתה ג': באה ילדה חדשה לכיתה ואהבתי אותה מאוד -אנחנו נקרא לה אביטל. בקיצור האביטל הזאת באה מבית מפורק והיינו מבלות כול יום אחרי בית ספר יחד וכול הבנות בכיתה ניסו להסית אותה נגדי ואפילו נתנו לי מכות לידה כדי שתתרחק ממני או שזה יקרה גם לה. בקיצור רק אחרי בית ספר היינו מדברות בשושו
כיתה ד'- לבסוף הבנות השלימו איתי. ובגלל שהיינו כיתה מאוד קטנה אז היינו מין חבורה כזאת של חברות והייתי החברה הטובה של כול אחת מהבנות בחבורה ( הייתי יודעת עליהן סודות שהן סיפרו אך ורק לי) אך בכל זאת בבית ספר וליד אחת והשנייה הם היו סוג של נגדי. ובדיוק אז הבנים והבנות התחילו אתם יודעים להידלק וזה (אוח האהבה הצעירה!) והמלך של הכיתה (נקרא לו מיקי) תמיד הזמין אותי לשחק איתו ואתם יודעים התאהבות ילדים יפה שכזאת (!)
אבל בכל זאת לכול הבנות היה שנאה נגדי (really?)
כיתה ה'- דווקא זאת הייתה שנה טובה יחסית פה החרם ארך רק שבוע! בקיצור מלך הכיתה של כיתה ו' (וואי וואי) ולי היה קטע והוא תמיד היה מגן עלי ובא אליי בהפסקות (אולה לה) והבנות התרגזו וזה ואז שוב פעם רוב הבנות שנאו אותי. הייתי ראש מועצת הכיתה, מארגנת אירועים והייתי חברה טובה מאוד של הבנים ושל רוב הילדים בבית ספר עצמו (הידד!)
כיתה ו'- או פה זה מתחיל להיות מעניין
אני אספר את זה הכי בקצרה שאפשר.
ילדה אחת מכיתתי ואני מאוד התחברנו ונהיינו לבסטי (קולולו ;)) ואז עשו עליה חרם. ואז התעללו בה לגמרי לגמרי (ברמה שהשחיתו לה את כןל התיק, המחברות הכול הכול, התקשרו לאמא שלה בעבודה והציקו, קיללו, ליכלכו על הבת שלה) ואז האשימו אותי שגם אני עשיתי את זה (למי שלא הבין אני לא-_-) ואז החלטתי שאני לא משתתפת בשיט הזה ועברתי לצד שלה. ופה הכול התדרדר. אז ככה- השלימו איתה, עשו חרם עלי (פי אלף יותר גרוע), היא הצטרפה אליהן ושנאת האלה חזרה (אולה לה).
חתכו את התמונה שלי מספר מחזור וקשקשו עליה.
הייתי שמחה להמשיך את ציר הזמן הנפלא הזה אבל יש לי הרגשה שחפרתי מספיק להיום:)
אלה
היו עליות וירידות
המצב הכלכלי היה קשה אבל הייתי קטנה אז לא כזה הבנתי בזה
אבא של ילדה מהכיתה שלי צעק עלי בכיתה א
כמעט נדרסתי וכמעט מתתי מחום גבוה
בכללי תמיד אני זוכרת עד כמה כיף היה בגיל הזה עם חברים ומשפחה ולהיות תמימה
המצב הכלכלי היה קשה אבל הייתי קטנה אז לא כזה הבנתי בזה
אבא של ילדה מהכיתה שלי צעק עלי בכיתה א
כמעט נדרסתי וכמעט מתתי מחום גבוה
בכללי תמיד אני זוכרת עד כמה כיף היה בגיל הזה עם חברים ומשפחה ולהיות תמימה
אנונימית
כשאני חושבת על זה, לא באמת הייתה לי ילדות, מגיל קטן כבר הייתי בוגרת לגילי (למה) ולא עניין אותי הבובות או הערוצי טלויזיה ממש.
רעה.
למרות שעברתי דברים קשיים אז אמת שהייתה ממש טובה יחסית לעכשיו
במילה אחת סוטה) אבל היה ממש כיף כן כבר בגיל 4-5 ידענו מהזה סק* וראינו פורנו קיצר ילדות אחלה זה לא רק אני זה כל טבריה חיחיחי ישלנו ילדה בשכונה שבכלל הזדיינה בגל 8 נראלי ואוננה ב 4 אבל אני לא כזאת
אנונימית
יסודי היה סיוט בנות חרא
שתבינו, הן כעסו עלי וצרחו עלי בטלפון בגלל שגיליתי שעושים לי מסיבת הפתעה.
מאז אני אומרת לכולם לא לעשות לי מסיבת הפתעה כי יש לי טראומה
אה וגם ילדה אחת איימה עלי שאבא שלה עורך דין ושהיא תטבע (איך שלא כותבים את זה) את אמא שלי
שתבינו, הן כעסו עלי וצרחו עלי בטלפון בגלל שגיליתי שעושים לי מסיבת הפתעה.
מאז אני אומרת לכולם לא לעשות לי מסיבת הפתעה כי יש לי טראומה
אה וגם ילדה אחת איימה עלי שאבא שלה עורך דין ושהיא תטבע (איך שלא כותבים את זה) את אמא שלי
בהתחלה חשבתי שהיא די רעה... אבל אז ראיתימה אחרים עברו וגילית שיש לי המון דברים שאני חייבת להודות עליהם כמו לא יודעת מה. תזכרו שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר גרועים משלכם. יש כאלה שההורים שלהם מרביצים להם, יש כאלה שלא יכולים ללכת, יש כאלה חולים במחלות קשות בבית חולים, יש כאלה שלא אוכלים, כאלה שלא ישנים, ויש עוד הרבה ילדים שיושבים עכשיו בחוץ בקור הזה בלי בית ובלי מקום לאכול ולהתחמם בו. אז תודה על כל מה שלי יש והלוואי ויכולתי לתת עוד למי שאין.
עד סוף כיתה ג' - טובים מאוד
ד' - ו' - נחמד כזה, טוב יחסית
ז' - סביר פלוס
ח' - נוראי, פשוט נוראי.
ט' - גרוע יחסית, אבל נסבל. (אני כרגע כאן)
ד' - ו' - נחמד כזה, טוב יחסית
ז' - סביר פלוס
ח' - נוראי, פשוט נוראי.
ט' - גרוע יחסית, אבל נסבל. (אני כרגע כאן)
מעורבב
היה טוב כל הזמן הייתי מפונקת היה לי הכול כל מה שרציתי אותי אהבו הכי במשפחה מכולם
והרע זה שסבלתי מבריונות קשה מכול הסוגים
היה טוב כל הזמן הייתי מפונקת היה לי הכול כל מה שרציתי אותי אהבו הכי במשפחה מכולם
והרע זה שסבלתי מבריונות קשה מכול הסוגים
לא מושלמת.
ההורים התגרשו בילדות שלי, אני זוכרת שהייתי מאוד מושפעת מהאווירה בבית עם היחסים בין אמא ואבא שלי.
המצב הכלכלי היה לא טוב בכלל, במיוחד אחרי שהם התגרשו.
אני גרתי עם אמא שלי, ואני חושבת שהיא אף פעם לא ממש חינכה אותי כמו שצריך, היא אף פעם לא ממש בנתה לי אופי. היום אני בן אם חסר ביטחון (אבל ממש), חסר מוטיבציה (ללמוד, לעשות עם עצמי משהו, להתקדם בחיים), ללא הרבה ידע (כללי, למשל), ללא שום שמץ של טיפת אסטרטיביות, עקשנות, יכולת לעמוד על שלי, יכולת להילחם, מה שצריך לפעמים כדי לחיות. יש לי חרדות חברתיות, וחרדה כללית. ברור שגם אמא אשמה בכל זה חלקית. אני בן אדם כזה מגיל ממש צעיר, לא ממש השתניתי. הרבה מזה מושפע מאיך שההורים מלמדים אותך להיות. גם היום היא בדיוק אותו הדבר. היא לא קמה מכיסא המחשב שלה בשבילי. רק יודעת לצרוח עלי צרחת מוות כשהיא קולטת שיותר מדי זמן אני לא מגיעה לבית הספר. אבל לא מנסה לקלוט קצת מעבר לזה.
היא לא הרשתה לי להביא חברים הביתה, בגלל שהבית שלנו היה נראה ממש לא טוב ולא היה לנו מה להציע אורחים. אותי זה לא עניין בגיל הזה, עניין שרציתי להיות קרובה יותר לחברה היחידה שהייתה לי אז, שתהיה לי חברה כמו שלכולם יש חברים שהם הולכים לבית אחד של השני, נפגשים אחר הצהריים ולא רק בבית הספר. הולכים למקומות אחד עם השני, לים, ללונה פארק, ללא יודעת לאן. היא לא הרשתה לי ללכת לחברות שלי, חוץ מפעם אחת למשך שעה והיא כעסה עלי אחר כך שזה נמשך קצת יותר. אני זוכרת שרציתי חיי חברה נורמלים. לא ידעתי להגיד את זה ככה, אבל זה מה שרציתי.
חיי חברה נורמלים גם היום לא ממש יש לי. גדלתי להתרגל לאותם חיים של חברה וזה מה שבנה לי את חיי החברה שלי היום.
אני יודעת שאני מדברת כאן כאילו הייתה לי ילדות גרועה, מה שלא בדיוק נכון כי היו כמובן גם חוויות טובות, וכמובן שיש חינוך הוא הרבה יותר גרוע משל אמא שלי, יש "חינוך" שאי אפשר בכלל לקרוא לו חינוך, אנשים עוברים ילדות הרבה יותר קשה מזו. הילדות שלי לא ממש "קשה". היא די "בסדר", כי שום דבר לא מושלם. הרי הייתה לי אמא, היה לי אבא, הייתה לי חברה אחת, היה לי בית, היה לי אוכל (בערך), היו לי גם חוויות טובות לפעמים, היתי גם שמחה הרבה.
אבל האמת שחלק גדול ממני כועס על אמא שלי, ולפי דעתי קצת בצדק. ואני אף פעם לא אומרת את זה, בטח שלא לה. כאן קצת פרקתי את זה.
חלק מהכל הוא גם אשמתי, כמובן. שאני קולטת מי אני היום ואני לא עושה שינוי. אבל אני מרגישה יותר מדי חסרת ביטחון בשביל להרים את עצמי ולעשות משהו. אני מרגישה שהביטחון שלי נמצא מתחת לרצפה והרצפה חוסמת את המעבר שלו לצאת מהמקום שלו וקצת לצמוח. אין לאן כשיש חסימה.
אולי אני נשמעת קצת בכיינית, פסימית ומאוד מאוד פאסיבית. מה שאני מודה שנכון. אבל... אבל \: זה קשה לי, ומרגיש בלתי אפשרי לשנות משהו. לא שיש בי משהו. אז אולי באמת אי אפשרי להשתנות. אם אני כלום. וכלום הוא כלום, כלום הוא לא *משהו* שאפשר לשנות.
סליחה, נסחפתי. זו בסך הכל שאלה על ילדות.
ההורים התגרשו בילדות שלי, אני זוכרת שהייתי מאוד מושפעת מהאווירה בבית עם היחסים בין אמא ואבא שלי.
המצב הכלכלי היה לא טוב בכלל, במיוחד אחרי שהם התגרשו.
אני גרתי עם אמא שלי, ואני חושבת שהיא אף פעם לא ממש חינכה אותי כמו שצריך, היא אף פעם לא ממש בנתה לי אופי. היום אני בן אם חסר ביטחון (אבל ממש), חסר מוטיבציה (ללמוד, לעשות עם עצמי משהו, להתקדם בחיים), ללא הרבה ידע (כללי, למשל), ללא שום שמץ של טיפת אסטרטיביות, עקשנות, יכולת לעמוד על שלי, יכולת להילחם, מה שצריך לפעמים כדי לחיות. יש לי חרדות חברתיות, וחרדה כללית. ברור שגם אמא אשמה בכל זה חלקית. אני בן אדם כזה מגיל ממש צעיר, לא ממש השתניתי. הרבה מזה מושפע מאיך שההורים מלמדים אותך להיות. גם היום היא בדיוק אותו הדבר. היא לא קמה מכיסא המחשב שלה בשבילי. רק יודעת לצרוח עלי צרחת מוות כשהיא קולטת שיותר מדי זמן אני לא מגיעה לבית הספר. אבל לא מנסה לקלוט קצת מעבר לזה.
היא לא הרשתה לי להביא חברים הביתה, בגלל שהבית שלנו היה נראה ממש לא טוב ולא היה לנו מה להציע אורחים. אותי זה לא עניין בגיל הזה, עניין שרציתי להיות קרובה יותר לחברה היחידה שהייתה לי אז, שתהיה לי חברה כמו שלכולם יש חברים שהם הולכים לבית אחד של השני, נפגשים אחר הצהריים ולא רק בבית הספר. הולכים למקומות אחד עם השני, לים, ללונה פארק, ללא יודעת לאן. היא לא הרשתה לי ללכת לחברות שלי, חוץ מפעם אחת למשך שעה והיא כעסה עלי אחר כך שזה נמשך קצת יותר. אני זוכרת שרציתי חיי חברה נורמלים. לא ידעתי להגיד את זה ככה, אבל זה מה שרציתי.
חיי חברה נורמלים גם היום לא ממש יש לי. גדלתי להתרגל לאותם חיים של חברה וזה מה שבנה לי את חיי החברה שלי היום.
אני יודעת שאני מדברת כאן כאילו הייתה לי ילדות גרועה, מה שלא בדיוק נכון כי היו כמובן גם חוויות טובות, וכמובן שיש חינוך הוא הרבה יותר גרוע משל אמא שלי, יש "חינוך" שאי אפשר בכלל לקרוא לו חינוך, אנשים עוברים ילדות הרבה יותר קשה מזו. הילדות שלי לא ממש "קשה". היא די "בסדר", כי שום דבר לא מושלם. הרי הייתה לי אמא, היה לי אבא, הייתה לי חברה אחת, היה לי בית, היה לי אוכל (בערך), היו לי גם חוויות טובות לפעמים, היתי גם שמחה הרבה.
אבל האמת שחלק גדול ממני כועס על אמא שלי, ולפי דעתי קצת בצדק. ואני אף פעם לא אומרת את זה, בטח שלא לה. כאן קצת פרקתי את זה.
חלק מהכל הוא גם אשמתי, כמובן. שאני קולטת מי אני היום ואני לא עושה שינוי. אבל אני מרגישה יותר מדי חסרת ביטחון בשביל להרים את עצמי ולעשות משהו. אני מרגישה שהביטחון שלי נמצא מתחת לרצפה והרצפה חוסמת את המעבר שלו לצאת מהמקום שלו וקצת לצמוח. אין לאן כשיש חסימה.
אולי אני נשמעת קצת בכיינית, פסימית ומאוד מאוד פאסיבית. מה שאני מודה שנכון. אבל... אבל \: זה קשה לי, ומרגיש בלתי אפשרי לשנות משהו. לא שיש בי משהו. אז אולי באמת אי אפשרי להשתנות. אם אני כלום. וכלום הוא כלום, כלום הוא לא *משהו* שאפשר לשנות.
סליחה, נסחפתי. זו בסך הכל שאלה על ילדות.
אנונימית
מאושרת
למה? חברים טובים חינוך טוב בלי פלאפון ערוץ ילדים נוסטלגי וטוב
פשוטה ומאושרת :)
למה? חברים טובים חינוך טוב בלי פלאפון ערוץ ילדים נוסטלגי וטוב
פשוטה ומאושרת :)
טובה, קודם כל זאת הייתה תקופה שכולם בה היו תקועים בטלפונים, כל הסדרות הטובות היו משודרות אז xd, ולא יודעת אני זוכרת שהילדות שלי הייתה תקופה ממש כיפית בחיים שלי
עליות וירידות
במילא מה שהיה ביסודי לא משנה גם ככה כל אלה שחשבו שהם "המקובלים" ביסודי סתם עפים על עצמם עכשיו אין להם הרבה חברים, או שיש והם בעצמם מבינים שהכל היה דפוק אז
כאילו קרו לי דברים ביסודי אבל בקטנה הכל השתפר בחטיבה עכשיו אני בט'
במילא מה שהיה ביסודי לא משנה גם ככה כל אלה שחשבו שהם "המקובלים" ביסודי סתם עפים על עצמם עכשיו אין להם הרבה חברים, או שיש והם בעצמם מבינים שהכל היה דפוק אז
כאילו קרו לי דברים ביסודי אבל בקטנה הכל השתפר בחטיבה עכשיו אני בט'
הייתה לי ילדות טובה סה"כ, בגן וביסודי, היו כמובן ריבים כמו לכל אחד ותמיד יש את התקופות הרעות, לכל אחד. אבל זה עובר, ובסך הכל הייתה לי ילדות ממש נחמדה, גם החטיבה הייתה לי בסדר גמור
לא משהו הילדות, היו קטעים נחמדים והיו כאלה פחות
אנונימית
האמת שטובה
היי זאת אני ממקודם עם הציר הזמן הנפלא והמרגש שלי ולא רציתי למנוע מכם לדעת את המשכו אז קחו קצת פופקורן ותהנו;)
המשך כיתה ו'- חוץ מקריעת תמונתי לספר מחזור ואי- הזמנתי למסיבת סיום (שהמורה שיתפה איתם פעולה!) אז השנה הזאת הייתה סיוט מהלך, ברצינות השנה הכי גרוע בחיים שלי. הייתי עובדת על אמא שלי שאני חולה, פוצעת את עצמי, מזייפת כאבים העיקר לא ללכת לבית ספר. למרות שעברתי מלא בדיקות כואבות בבית חולים בחינם הייתי אומרת לעצמי בלב לפחות לא הלכתי לבית ספר.
כיתה ז'- פה עברתי לחטיבה והיה שם מלא בנות חדשות ושונות והיה יכול להשתפר (הידד שלום עולמי!) אבל אז הכרתי ילדה אחת והתיידדנו עד שיום אחד רבנו וכול החברות, אחיות, אחים, בני דודים או וואטאבר רבו/צעקו/איימו עלי - ושוב אחותי רק הסתכלה מהצד:)-
כיתה ח'- זוכרים את אביטל? הילדה שהייתה ממש גרה אצלי? זאת שהייתי נותנת לה לישון אצלי, להצטרף אליי ואל אמא שלי לטיולים, חולקת איתה את דמי הכיס שלי והכול בגלל שההורים שלה לא שמו שיט עליה, שהשאירו אותה כול הזמן ברחוב ואף פעם לא רצו שנחזיר אותה הביתה. כן אז האביטל הזאת עשתה נגדי חרם. סתם ככה. בשביל הכיף אולי. הרי מה זה שנים של עזרה לצד קצת כיף ואולי כמה חברות חדשות בדרך? (קולולולולו) ואז היא התחילה לספר וסדום אישיים עלי וגם סתם שקרים בקיצור גן עדן!
אז נכון אולי הייתה לי ילדות חברתית נוראה אבל סך הכול אני באמת שמחה על שאר הדברים שיש לי בחיים כי סך הכול תמיד יש יותר גרוע. אם שמתם לב (ושמתם לב דארלינגס!) אני לוקחת הכול בטוב ואולי אפילו בצחוק הרי אם זה כבר עבר ואי אפשר לתקן אפשר פשוט לצחוק (ותקחו עם זה את הציניות שלי ויתקבל שיקוי קסום!)
המשך כיתה ו'- חוץ מקריעת תמונתי לספר מחזור ואי- הזמנתי למסיבת סיום (שהמורה שיתפה איתם פעולה!) אז השנה הזאת הייתה סיוט מהלך, ברצינות השנה הכי גרוע בחיים שלי. הייתי עובדת על אמא שלי שאני חולה, פוצעת את עצמי, מזייפת כאבים העיקר לא ללכת לבית ספר. למרות שעברתי מלא בדיקות כואבות בבית חולים בחינם הייתי אומרת לעצמי בלב לפחות לא הלכתי לבית ספר.
כיתה ז'- פה עברתי לחטיבה והיה שם מלא בנות חדשות ושונות והיה יכול להשתפר (הידד שלום עולמי!) אבל אז הכרתי ילדה אחת והתיידדנו עד שיום אחד רבנו וכול החברות, אחיות, אחים, בני דודים או וואטאבר רבו/צעקו/איימו עלי - ושוב אחותי רק הסתכלה מהצד:)-
כיתה ח'- זוכרים את אביטל? הילדה שהייתה ממש גרה אצלי? זאת שהייתי נותנת לה לישון אצלי, להצטרף אליי ואל אמא שלי לטיולים, חולקת איתה את דמי הכיס שלי והכול בגלל שההורים שלה לא שמו שיט עליה, שהשאירו אותה כול הזמן ברחוב ואף פעם לא רצו שנחזיר אותה הביתה. כן אז האביטל הזאת עשתה נגדי חרם. סתם ככה. בשביל הכיף אולי. הרי מה זה שנים של עזרה לצד קצת כיף ואולי כמה חברות חדשות בדרך? (קולולולולו) ואז היא התחילה לספר וסדום אישיים עלי וגם סתם שקרים בקיצור גן עדן!
אז נכון אולי הייתה לי ילדות חברתית נוראה אבל סך הכול אני באמת שמחה על שאר הדברים שיש לי בחיים כי סך הכול תמיד יש יותר גרוע. אם שמתם לב (ושמתם לב דארלינגס!) אני לוקחת הכול בטוב ואולי אפילו בצחוק הרי אם זה כבר עבר ואי אפשר לתקן אפשר פשוט לצחוק (ותקחו עם זה את הציניות שלי ויתקבל שיקוי קסום!)
אלה