למה אימואים כל כך מושכים?

חח וואלה נכון, אבל זה עניין של טעם.

תלוי את מי שואלים

בעינייך כן אבל לא כולם חושבים ככה (אני חושבת שכן, הם פשוט אפלים כאלה וזה מעניין)

וואי מסכימה איתך הם פשוט שלמות

ואו ככ מסכימה איתך

תשאלי אותם

ככ*~*

אויש.. ככ^~^

אותי אישית הם לא מושכים, זה פשוט הטעם שלך

תודה שואלת השאלהxd

סוף סוף!
כי הם מושכים
השיער שלהם, ההתנהגות שלהם, הבגדים
אני לא מדברת על הוואנבי האלה
אני מדברת על האימואים אסלי*~*

כי זה הטעם שלך
אותי למשל הטעם הזה דוחה בכינות..
כל אחד והטעם שלו חח

ראער הם כל כך יפים ומסתוריים כאלה.
אני אוהבת את זה שהם אפלים ובכל זאת חמודים
זה מושלם גאד
אבל כל אחת והטעם שלה

sg2 על מה את מדברת בכלל שיש וואנבי? מי את בכלל שתקבעי מה בן אדם אחר? זה הכל בא מטבעי כי למשל ערס ששומע מוזיקה מזרחית לא פתאום יהיה אימו וישמע מטאל כי זה לא הוא ולמשל אני קצת אימו הרוב גותי ואני בכלל לא הטעם שלי

איך לא? תראי איזה חתיכים!

הו הקרינג'

מסכימה איתך.
אני ממש אוהבת אימואים *-* אבל אימואים אמיתיים ולא הילדי הסנטר הוואנביז בני 12.

לכל האלה שאמרו שאימואים דוחים ומכוערים וזה
סתם שתדעו שאימואים זה לא רק במראה זה גם בהתנהגות והגישה ולא כל האימואים נראים כמו בגוגל תמונות (שיער שחור פוני מוגזם ופירסינג בכל חור)
יש אימואים יותר מעודנים למשל הקראש שלי הוא סוג של אימו.. אין לו שיער שחור ויש לו סוג של פוני אבל לא גדול ומוזר ובולט ואין לו פירסינגים. מבינים שהוא אימו יותר בהתנהגות, לא ממש חברתי, מתבודד ותמיד עם אוזניות
ולא כל האימואים תמיד עם שחור. התמונות של האימואים באינטרנט זה סטיגמה מוגזמת לגמרי ולדעתי כל מי שנראה ככה במציאות הוא די וואנבי

@life of the party

את די טועה..
אימו תפס פופולאריות בשנות ה-2000 המוקדמות כסגנון מוזיקה אבל גם כסטייל, רוב הילדים שהיו *מקשיבים* למוזיקת אימו היו מתאפיינים בזה שהם לא כל כך חברתיים וכ'ו..

אבל לדוגמה, דימו משהו, שהיה 'מלך האימו' פעם- התאפיין כאימו רק בסגנון הלבוש.
והתמונות שיש בגוגל הן אמנם די ישנות, אבל פעם היו הרבה ילדים שהתלבשו ככה.
יש ילדים שהם emo רק בסגנון הלבוש והם אנשים די שמחים ופופולריים, ויש ילדים שהם emo באופי שלהם (אפלים, לא חברתיים במיוחד, תמיד לבד וכ'ו..)

הם פאקינג קריפים בטרוף

אנונימי- יש הרבה בתל אביב שהם וואנבי, אפשר לראות עלהם

ויש הרבה שלא^ תפסיקו להגיד על כל אחד שהוא וונאבי

כל מי שבסנטר הוא וונאבי.

מחזקת את התשובה של life of the party -
המילה emo היא קיצור למילה emotional - שזה בתרגום חופשי לעברית - רגשי. מדובר כמובן באנשים שם יותר רגשיים... דיכאונים בד"כ, מאוד פיוטים אם חושבים על זה... בעיות של דיכאונות, אובדנות, חרדות וכדומה וכדומה... זה גם ז'אנר מוזיקלי שמאפיין את האימואיים למשל my chemical romance
למשל ציטוטים של הלקה
"do or die, you'll never make me
because the world will never take my heart
go and try, you'll never break me
we want it all, we wanna play this part
i won't explain or say i'm sorry
i'm unashamed, i'm gonna show my scar
give a cheer for all the broken
listen here, because it's who we are
i'm just a man, i'm not a hero
just a boy, who had to sing this song
i'm just a man, i'm not a hero"
רואים איך המלנכוליה, הרגשות מוצפים במילים האלה, דברים דיי כבדים פילוסופים ואפלים לרוב...

זה ברוב המקרים גם בא לידי ביטוי במראה למשל בגדים כהים, איפור כהה וכבד... וזה גם לגיטימי אבל זה לא בהכרח אנשים ששמים פירסינג וקעקועים וצובעים לכל מיני צבעים שונים אבל זה קורה גם כן בד"כ...

יש אנשים שחושבים שזה מגניב להיות אימו. זה מעבר למראה ולבוש. זה אורח חיים של בן אדם.
זה לייפסטייל ואם זה לא אתה באמת אל תנסה לחקות את זה כדי להרגיש "מגניב" או "מיוחד" או "אני שונה מאחרים כי כולם אותו הדבר " וכ'ו וכ'ו וכ'ו.

אויש תעשי לי טובה.

מוזיקת אימו רחוקה ממסחור.

יש גם אנשים בני 18-21 ששומעים אימו. זה לא בהכרח פונה לבני נוער.


אימו זה קיצור של ריגשי באנגלית. לכן מכאן בא השם לז'אנר. ורגישות זו תכונה ואורח חיים של בן אדם.

זהו היום יש המון וונאבי.

בד"כ בן אדם שהוא אימו לא ינסה להתנהג כל כך אימו כי הוא פשוט זה מה שהוא.
היום בכוח ילדים בני 13 חושבים שהם "מאגניבים" אם יש להם שיער של סצינה ושומעים ל mcr וכל היום מדברים על דיכאון וכ'ו.

בתור אחת עם הפרעות נפשיות וששומעת לאימו, זה מצחיק אותי לראות איך הילדים האלו מנסים כל כך להיות משהו שהם לא פשוט. ( וזה לא שאני מגדירה את עצמי כאימו, אני לא אוהבת להתעסק בהגדרות אני פשוט בגישה של let it be )

אבל בעיניי זה כן אורח חיים. זאת אומרת, זה לא אורח חיים שאתה בוחר זה פשוט ככה אתה חיי. חיים מלנכולים, רגישות יתר, הפרעות נפשיות... זה אורח חיים של בן אדם וזה בין היתר ההגדרה לאימו במובן של אופי\תכונות.

זה לא מה שאמרתי.
יש אנשים שמנסים להכניס להם לראש שהם משוגעים, דכאוניים ועצובים כי הם חושבים שזה מגניב. רואים את זה, זה ניכר לעין והם ממש ממש מתרכזים גם במאה בעיקר.

ויש הבדל בין הפרעה נפשית לבין אדם שחולה נפש.

אבל זה ברור שאימו זה אדם שחווה מצוקות נפשיות ושזה אדם יותר מלנכולי.

המוזיקה שבן אדם שומע מעידה המון על האופי שלו, המצב הנפשי שלו ועל מי שהוא בעצם.

למשל בן אדם ששומע my chemical romance,
את חושבת שזה סתם בגלל הסגנון? זה הרבה מעבר לזה.

המילה אימו היא כדי לתאר אנשים מלנכולים שמחוברים יותר מידי לרגש, דכאוניים וכ'ו.
זה לא כמו ערסים ופרחות.

כי הם בטח הטעם שלך

גיל 12 זה סתם גיל שאתה מנסה למצוא את עצמך ואתה מתעסקת יותר מידי במי אני ומה אני ובתגיות וכל מיני כאלה.
גם אני בגיל הזה שמעתי mcr בלי באמת להבין מה זה אומר mcr.

עכשיו אני שומעת mcr כי השירים שלהם ברובם מבטאים באמת את הרגשות, המחשבות והחיים שלי בצורה כזאת או אחרת ובד"כ בוגרים יותר ששומעים לסגנונות אימו, מטאל, רוק הם שומעים לזה מעבר לזה שזה שחור, אפל עם גיטרות רועשות וכ'ו וכ'ו.
מוזיקה אומרת המון על האישיות של האדם - הרי למה אדם שומע מוזיקה אם לא לפורקן, הזדהות וביטוי עצמי? מעבר למנגינה וסגנון שירה.

אין לי איך להסביר לך את זה במילים שלי אבל אשים תמונות לציטוטים שמסבירים יותר טוב למה אני מתכוונת -

https://www.facebook.com/noonesu/photos/a.954508397901646.1073741828.947181031967716/1306146296071186/?type=3

בן אדם ששומע לשירים עצובים,
זה אומר המון על האדם עצמו.
אפשר ללמוד המון דברים על בן אדם לפי המילים של השירים שהוא שומע אליהם.
זה מראה על האופי שלו גם כן.

בעיקר מוזיקה נועדה כדי לתת משמעות לבן האדם. זה לא רק סתם קולות וכלי נגינה.

וגם מזרחית ופופ או כל ז'אנר אחר אומר משהו על בן האדם.
בן אדם ששומע אייל גולן או עמיר בניון זה גם אומר עליו המון. מחמת הדברים אני לא ארחיב בעניין הזה כי אנשים יכעסו וזה גם לא קשור לעניין.
בן אדם שומע מוזיקה כי זה מהווה ביטוי לאישיות שלו, לרגשות שלו ולאופי "שלו. ואם רוצים להתייחס למנגינה עצמה בלי קשר למילים - מוזיקה גאז, או מוזיקה עם גיטרות והמון "רעש" מה שנקרא גם מעידות מאוד על האופי של האדם.
והיום מוזיקה ללא מילים היא לא באמת מוזיקה. זה סתם טראש זול.

" ומה שמנסים להעביר בה חייב להיות עמוק או מרגש?"
שמעי, מוזיקה עושים מהלב או שלא עושים בכלל!
זה כמו לכתוב סיפור בלי שיהיה מאחוריו מסר, זה כמו לצייר סתם קווים עם דף כי סתם ככה.
מוזיקה זו אומנות, ואומנות באה להרעיד, לזעזע, לגרום להזדהות ולעורר רגשות - זו המהות של המוזיקה, ואם בן אדם שומע לאימו או לפופ או למזרחית זה מאוד מעיד על המצב שהוא נמצא בו בחיים.
כן כמובן מאוד בהדגש למילים של השירים בכל ז'אנר. אבל ההבדל בין פופ ומזרחית למשל לאימו, שבאימו רוב השירים דיי עצובים, מלנכולים ובאים לדבר על הישרדות, גבורה, התמודדות עם מצבים ירודים. בפופ יש גם המון שירים משמחים, אופטימים וכנ"ל במזרחית וגם לצידם שירים עצובים. זה לא סותר אחד את השני וכנ"ל לגבי אימו ורוק ומטאל. לא אמרתי שאימו זה רק עצוב ופופ זה רק שמח. אני שומעת להמון סגנונות ואני דיי יודעת מה המילים של השירים שאני שומעת אליהם. לא צריכה "עדיכון" לגבי המציאות. אבל אחזור על זה שוב - ההבדל בין אימו לזאנרים אחרים שרוב השירים של הזאנר מאוד מאוד מאוד כבדים ומדברים על מצוקות נפשיות. זה מעיד מאוד על האופי ואורח החיים של בן האדם.

אני למשל סובלת מ3 הפרעות נפשיות. אני חייה אותן כבר מאז שאני זוכרת את עצמי ואני מכירה דרך מסוימת לחיות. על אף שהיא מפחידה אותי. ואז אומרים לי שיש אפשרות לחיות בדרך אחרת ויותר טובה אבל גם זה מפחיד אותי כי לפחות אני יודעת מה צופן העתיד עם ההפרעות האלו כי אני יודעת איך לחיות איתן כי אני חיה איתן המון זמן. ואז אומרים לי לשנות את הדרך. השירים האלו, של mcr למשל, של נירוונה, אואזיס מאוד מאוד מאוד משמעותיים בשבילי. ואואזיס למשל יש להם שירים די כבדים ודיי קלילים ומשמחים. זה לא סותר אחד את השני. ובן אדם ששמע לאימו זה אומר המון עליו גם כן. זה לא אומר שהוא דכאוני 7\24 אולי הוא אדם שסבל ממצבים ירודים והוא מחלים והשירים יוצרים אצלו הזדהות אבל בסה"כ הוא שמח והוא שומע גם למוזיקה שמחה שזה אחלה לגמרי. מוזיקה אומרת המון על בן האדם. מוזיקה ללא מילים היא לא מוזיקה. זה זלזול באומנות הזאת. מצטערת להגיד לך את זה אבל ככה זה.

המוזיקה אומרת המון על בן האדם ששומע עליה. זו עובדה.

להיות אימו זה אורח חיים שאתה כבר חיי בה בלי לבחור בזה. אי אפשר להפוך למשהו שאתה לא פשוט סתם ככה. זה או אם אתה אימושוינאלי או לא.

לא אמרתי שרק אימואים אומרים קשיים. יאו כמה פעמים אני צריכה להסביר את זה?
ההבדל בין אימו לפופ נגיד שרוב מוזיקת האימו היא דכאונית, במהותה היא מוזיקה מלנכולית, לעומת פופ נגיד או מזרחית, או לא יודעת אלו עוד שבהם יש המון מסרים בין שמחים ואופטימים לבין מוכי לב דכאונים ועמוקים. זה אומר המון על האדם המוזיקה שהוא שומע, אבל אימו זה אומר ישר.
וכן, קצב טוב ומנגינה טובה מוסיפים הרבה לשיר. אבל קצב טוב ומנגינה זה לא העיקר בשיר. שיר טוב צריך את כל הקריטריונים ומוזיקה זו אומנות כרומן סוער, או מאסטרפיס של ואן גוך, מילים ריקות מתוכן זו לא מוזיקה. וזה גם אומר המון על בן האדם. ואגב אני לא רואה במוזיקה רק מילים, אבל המילים הן העיקר במוזיקה.

ורוב האנשים ששומעים בגיל 16-21 אימו הם אנשים שמזדהים מאוד מאוד מאוד עם המוזיקה הזאת וזה כן אומר המון עליהם. מוזיקה אמורה להציג תמונה על המציאותף להעביר מסר ולזעזע.
לא כי "סתם".
ואם יש מישהו שלוקחת את זה ככה, אז זה גם מסביר המון על אותו אדם ועל זה אין לי כבר מה להגיב.


אנחנו סתם טוחנות מים, אני מסבירה ומסבירה אבל את כנראה לא ממש מבינה מה אני מתכוונת.

כי בשאלות שלך " אז למה דווקא דרך מוזיקה אם מוזיקה זה לא מה שאת מחפשת?
כל בן אדם עובר קשיים בחיים, לא רק 'אימואים'... "
זה מראה שאת לא מבינה בכלל על מה אני מדברת.
לא עניין של אי הסכמה אלא אי הבנה.
טוב אני אנסה להסביר את זה יותר ברור -
מוזיקה זה מנגינה + מילים. אלו דברים שלא הולכים אחד בלי השני - מוזיקה בלי מילים, זו לא מוזיקה כמו שמוזיקה בלי לחן זה לא מוזיקה.
והיום המון מהמוזיקה היא גם ריקה מתכון עם מנגינות לא מקוריות שזהות מאוד אחת לשנייה. זו לא אומנות.
כמובן שגם הגיטרות, והתופים נותנים טון מאוד גבוה בשירה וזה מה שמכניס אדם לאנדרנלין ורגשות - אבל אם המילים לא שוות אפילו לירה בעיניי זו לא מוזיקה איכותית באמת רק מנגינה.

ובלי קשר עכשיו לסימפוניות שהן במהותן צילילים שבאים להעביר רגשות כמו מילים רק בלעדיהן, לעורר הזדהות ולהגביר את האנדרנלין - היום המון מהמוזיקה היא שטחית, לחן שטחי, מילים שטחיות ואדם שמקשיב לזה זה מאוד מעיד.
בכל מקרה, שטחיות ורדידות קיים בכל ז'אנר בלי קשר אם זה פופ או אימו או רוק או גראנג'. וכ'ו.

וגם לגבי העניין שלא רק לאימואיים קשה- איפה טענתי את זה בידיוק? ומה זה קשור? מה שאני באה להגיד שאדם ששומע לאימו זה מעיד מאוד על האישיות שלו ועל חייו כי במהותה זו מוזיקה מלנכולית, מאוד עמוקה, פיוטית ודכאונית.

כי זו עובדה - מוזיקה באה להעביר תחושות, מסרים, ביקורת הן במילים והן במנגינה. ונגיד אדם ששומע לאומן ספציפי, עזבי סגנון עכשיו, זה מעיד מאוד על מי שהוא. זו אומנות לכל דבר ומוזיקה היא לא סתם מנגינה והיא לא סתם לחן. זה לא הולך מוזיקה בלי מילים. בן אדם 90% שומע למוזיקה שיוצרת אצלו תחושת הזדהות של כאב, אובדן, אהבה, פחד, שמחה. מה שאני באה להגיד פה שאימו ברובו מוזיקה שמעבירה מסרים מאוד כבדים ועמוקים וזה מעיד על האדם ששומע לזה.
מן הסתם שאני שוללת את כל מה שאת טוענת, הרי את מתייחסת לדבר הזה בזלזול. לפחות בעיניי, מוזיקה איכותית זה לחן ומנגינה מקורי עם מילים שבאמת אומרות משהו וגןרמות להפעיל את מה שיש לך שם בראש.
המוזיקה אומרת המון דברים שאנחנו לא מצליחים לבטא.
היום יש לא מעט מוזיקה שטחית ואני מתכוונת לכלל הזאנרים- מילים ממוחזרות ולא מקוריות או טיפשיות עם מנגינות שדומות אחת לשניה וחוזרות על עצמו שוב ושוב.
זה שאת לא מקבלת את זה זה כבר לא ענייני. אני מכירה ויודעת שהמון חושבים ככה.

יש אנשים ששומעים סתם למוזיקה שנשמעת להם טוב באוזן. זו כבר בעיה שלהם. אולי את כזאת ואולי המילים לא משמעותיות בשבילך אבל בשביל רוב האדם המילים בשירים אומרות המון. מוזיקה זה החיים. אם מילים לא היו חשובות ומשמעותיות לא היו מצמידים ללחן מילים.

אני התייחסתי לכל מה שאמרת. פשוט אני שוללת את זה.

היי היי. לא צריך לרדת לרמה נמוכה ולהגיד שמה שאני אומרת זה דפוק.
-

וכן. אני לא שומעת רק לאימו ופופ.
אני אוהבת את נירוונה וסימפל פלאן ואואזיס או וראפ למשל אמינם.
אני אוהבת מוזיקה בעברית בעיקר כמו שלמה ארצי אביב גפן וכ'ו.
ובכלל, אני מאוד אוהבת מוזיקה קלאסית.
וכמובן גם פופ כמו מלאני מרטינז או לנה דל ריי.
( טוב לנה דל ריי היא בארוק פופ... ) והיא למשל מאוד מלנכולית אבל היא לא אימו. אבל יש לה גם שירים מקפצים, זה לא סותר וזה לא הנושא של הדיון פה. מה שאני באה להגיד שלכל אומן והאופי המוזיקלי שלו.
לא אמרתי שהכל מיוחד ויפה ואיכותי רק באימו! אף פעם לא טענתי זאת - ואני אגיד את זה שוב - רוב מוזיקת האימו היא מאוד מלנכולית ולכן זה מעיד מאוד על אותו האדם שממש מחובר למוזיקה הזאת.

איכות, עומק, דיכאון זה לא מוגבל רק לז'אנר מסוים אבל זה ברור שיש ז'אנרים שהם יותר נוטים לכיוון מלנכולי מאוד כי זו המהות שלהם גם.
זה ברור שאם אדם שומע לסוג של שירים מסוימים זה מעיד מאוד על מצב הרוח שלו, על החיים שלו.

c'est tout