תשובה אחת
יאנקו מן העיר התחתית / יהואש ביבר סיכום וניתוח היצירה רות בלונדר
"יאנקו מן העיר התחתית הוא סיפורם של שלושה חברים בימי מלחמת השחרור (1948), בחיפה.
הילד המספר ושוקה הגיעו לחיפה מקיבוץ בצפון. (בימי המלחמה פינו ילדים ונשים מישובי הגבול, על מנת להגן עליהם). את ימיהם הם מבלים בשוטטות ברחובות העיר. העיר בצל המלחמה, רחובותיה, בתי הערבים הנטושים וחוף הים, מעוררים את סקרנותם של הילדים ומזמנים להם בילויים רבים מדי יום.
מפנה בשגרת ימיהם של הילדים הוא בהגיעם יום אחד לחצר, בה הם רואים את יאנקו יושב על כסא גלגלים, לבוש בבגדים כהים וכומתה שחורה על ראשו. מראו מעורר את צחוקם. אך הם מהר מאוד חונקים את פרצי הצחוק, ומגלים את קיסמו המיוחד של יאנקו.
יאנקו הוא הראשון שפותח בדיבור איתם: "תיאודור אומר לכם שלום". תיאודור הוא התוכי של יאנקו. הוא בכלוב ומסמל את "הכלוב" של יאנקו הנכות שלו, שמונעת ממנו להסתובב חופשי מחוץ לחצר.
בין השלושה מתפתחת חברות נפלאה. יאנקו מתגלה כנער חכם, קורא ספרים וידיעותיו רבות. הוא מתגלה אף כחברותי ותקשורתי מאוד מספר על עברו בימי מלחמת העולם השנייה, על משפחתו, העלייה שלו ארצה ועוד. הוא מזמנם לשחק עמו, והם גומלים לו בביקוריהם בחצרו ואף לוקחים אותו באחד הימים אל הים.
חברותם הנפלאה מייצגת גישור על שוני במוצא ופערים באישיות. החברות ביניהם מתפתחת בזכות חמלה ואמפתיה, שהמספר ושוקה מגלים כלפי יאנקו. ויותר מכך הם מקיימים את הערך של קבלת השונה והאחר.
נבחן את המיוחד לכל אחד:
המספר-
בן קיבוץ.
ילד תמים.
מעריץ את שוקה.
נגרר אחרי שוקה, ועושה דבריו.
מספר את הסיפור מנקודת ראותו.
שוקה-
בן להורים גרושים.
חי בקיבוץ כילד חוץ, כי אמו לא מצליחה לגדלו ולפרנסו.
אוהב מאוד את אמו. רגיש כלפיה. מגיב באלימות כלפי מי שמעז לפגוע בכבודה.
בעל ניסיון חיים עשיר.
שובב, יודע לרתק אחרים בגלל תעוזתו וסיפוריו.
מגלה חמלה ורגישות רבה כלפי יאנקו. יוזם לקחתו אל הים, על מנת לשמחו.
יאנקו-
ילד משותק.
מרותק לכיסא גלגלים.
עולה חדש מפולין.
בעברו סבל במלחמת העולם השנייה.
משפחתו נספתה בשואה. רק אמו נותרה לו.
אמו מגלה כלפיו רגישות רבה, בגלל עברם בשואה והיותו נכה.
באישיותו הוא ילד יפה נפש, חכם, תקשורתי וחברותי. קיסמו האישי מחפה על נכותו וחוסר האונים שלו.
בין השלושה פערים רבים. למרות זאת חברותם כל כך יפה. בסיפור זה באים לביטוי ערכים של חברות ונאמנות וקבלת השונה.
שוקה, שנתפס כילד שובב, ללא מעצורים, מתגלה במלוא אנושיותו כלפי יאנקו. הוא חש את בדידותו של יאנקו, את מגבלתו וחוסר האונים שלו. משום כך הוא מגיע מדי יום יחד עם המספר לפוגשו. הוא אף זה שיזום את לקיחתו של יאנקו לים. המסע לים הוא ארוך וקשה. עליו להסיע את יאנקו בעגלת הנכים שלו למטה אל הים ובחזרה במעלה הר הכרמל.
אירוע השיא בסיפור הוא בשובם הביתה מהים עת נשמעת אזעקה. בהלה תופסת את הילדים, אך בעיקר את יאנקו, שיודע מהי מלחמה. הוא אוחז את ראשו בידיו וצועק: "פצצות! אלה פצצות!". הילדים תופסים מחסה במקלט. עם יציאתם מהמקלט הם נחפזים לביתו של יאנקו. יאנקו מודאג מאוד הוא יודע שאמו שבה מהעבודה, ובהיעדרותו תדאג מאוד. שוקה עושה מאמץ להזדרז ולהגיע בהקדם לביתו של יאנקו: "דוחף במהירות את כיסא הגלגלים... רץ במהירות, הודף את הכיסא בכל כוחו... לא עצר והמשיך הלאה". בהגיעם סוף סוף סמוך לביתו של יאנקו, נראית האם המודאגת צועקת בקול רם ובוכה.
בסיום הסיפור האם רואה את בנה, ואת כל דאגתה וזעמה היא מפנה אל שוקה:"פתאום פנתה אל שוקה וסטרה על פניו". שוקה בוחר לשתוק ומסתלק מהמקום בצעדים מהירים.
מדוע שוקה בוחר לנהוג בדרך זו?
לכאורה שוקה הרי עשה מעשה חברי, אנושי, כלפי יאנקו. הוא הוציא אותו למקום אליו לא יכול היה להגיע בכוחות עצמו. האם בבהלתה לא יודעת את מניעיו הטובים של שוקה. מבחינתה זהו מעשה לא אחראי, מעמיד בסכנה את בנה בזמן ההפצצות. היא אינה יודעת ששוקה דאג למחסה במקלט.
שוקה לוקח על עצמו את האחריות למעשה שלו. הוא יודע ברגישותו הרבה, כי דאגת האם מוצדקת. כמי שרגיש מאוד לאמו, מגלה הוא גם רגישות לצערה ודאגתה של האם האחרת. הוא מעדיף לשתוק ולהסתלק מהמקום. בכך מגלה הוא בגרות רבה.
בסיום הסיפור, מקבלים משמעות דבריו של המספר על אמו של שוקה באכספוזיציה: "פעם אחת הפלטתי במקרה קללה ערבית על אמו והוא התנפל עלי בחמת זעם, הפיל אותי על הארץ ולא הרפה ממני עד שביקשתי ממנו סליחה נכנעת".
לסיום, סיפור זה מחזיר אותנו לימיה הראשונים של מדינת ישראל - מלחמת השחרור, העלייה, החברות והרעות. חשיבותו של סיפור זה בחוויה ייחודית שעוברים יחדיו שלושה נערים, ממנה ניתן גם לנו כיום ללמוד על ערף הפתיחות, קבלת השונה, כבוד וסובלנות לאחר באשר הוא.
"יאנקו מן העיר התחתית הוא סיפורם של שלושה חברים בימי מלחמת השחרור (1948), בחיפה.
הילד המספר ושוקה הגיעו לחיפה מקיבוץ בצפון. (בימי המלחמה פינו ילדים ונשים מישובי הגבול, על מנת להגן עליהם). את ימיהם הם מבלים בשוטטות ברחובות העיר. העיר בצל המלחמה, רחובותיה, בתי הערבים הנטושים וחוף הים, מעוררים את סקרנותם של הילדים ומזמנים להם בילויים רבים מדי יום.
מפנה בשגרת ימיהם של הילדים הוא בהגיעם יום אחד לחצר, בה הם רואים את יאנקו יושב על כסא גלגלים, לבוש בבגדים כהים וכומתה שחורה על ראשו. מראו מעורר את צחוקם. אך הם מהר מאוד חונקים את פרצי הצחוק, ומגלים את קיסמו המיוחד של יאנקו.
יאנקו הוא הראשון שפותח בדיבור איתם: "תיאודור אומר לכם שלום". תיאודור הוא התוכי של יאנקו. הוא בכלוב ומסמל את "הכלוב" של יאנקו הנכות שלו, שמונעת ממנו להסתובב חופשי מחוץ לחצר.
בין השלושה מתפתחת חברות נפלאה. יאנקו מתגלה כנער חכם, קורא ספרים וידיעותיו רבות. הוא מתגלה אף כחברותי ותקשורתי מאוד מספר על עברו בימי מלחמת העולם השנייה, על משפחתו, העלייה שלו ארצה ועוד. הוא מזמנם לשחק עמו, והם גומלים לו בביקוריהם בחצרו ואף לוקחים אותו באחד הימים אל הים.
חברותם הנפלאה מייצגת גישור על שוני במוצא ופערים באישיות. החברות ביניהם מתפתחת בזכות חמלה ואמפתיה, שהמספר ושוקה מגלים כלפי יאנקו. ויותר מכך הם מקיימים את הערך של קבלת השונה והאחר.
נבחן את המיוחד לכל אחד:
המספר-
בן קיבוץ.
ילד תמים.
מעריץ את שוקה.
נגרר אחרי שוקה, ועושה דבריו.
מספר את הסיפור מנקודת ראותו.
שוקה-
בן להורים גרושים.
חי בקיבוץ כילד חוץ, כי אמו לא מצליחה לגדלו ולפרנסו.
אוהב מאוד את אמו. רגיש כלפיה. מגיב באלימות כלפי מי שמעז לפגוע בכבודה.
בעל ניסיון חיים עשיר.
שובב, יודע לרתק אחרים בגלל תעוזתו וסיפוריו.
מגלה חמלה ורגישות רבה כלפי יאנקו. יוזם לקחתו אל הים, על מנת לשמחו.
יאנקו-
ילד משותק.
מרותק לכיסא גלגלים.
עולה חדש מפולין.
בעברו סבל במלחמת העולם השנייה.
משפחתו נספתה בשואה. רק אמו נותרה לו.
אמו מגלה כלפיו רגישות רבה, בגלל עברם בשואה והיותו נכה.
באישיותו הוא ילד יפה נפש, חכם, תקשורתי וחברותי. קיסמו האישי מחפה על נכותו וחוסר האונים שלו.
בין השלושה פערים רבים. למרות זאת חברותם כל כך יפה. בסיפור זה באים לביטוי ערכים של חברות ונאמנות וקבלת השונה.
שוקה, שנתפס כילד שובב, ללא מעצורים, מתגלה במלוא אנושיותו כלפי יאנקו. הוא חש את בדידותו של יאנקו, את מגבלתו וחוסר האונים שלו. משום כך הוא מגיע מדי יום יחד עם המספר לפוגשו. הוא אף זה שיזום את לקיחתו של יאנקו לים. המסע לים הוא ארוך וקשה. עליו להסיע את יאנקו בעגלת הנכים שלו למטה אל הים ובחזרה במעלה הר הכרמל.
אירוע השיא בסיפור הוא בשובם הביתה מהים עת נשמעת אזעקה. בהלה תופסת את הילדים, אך בעיקר את יאנקו, שיודע מהי מלחמה. הוא אוחז את ראשו בידיו וצועק: "פצצות! אלה פצצות!". הילדים תופסים מחסה במקלט. עם יציאתם מהמקלט הם נחפזים לביתו של יאנקו. יאנקו מודאג מאוד הוא יודע שאמו שבה מהעבודה, ובהיעדרותו תדאג מאוד. שוקה עושה מאמץ להזדרז ולהגיע בהקדם לביתו של יאנקו: "דוחף במהירות את כיסא הגלגלים... רץ במהירות, הודף את הכיסא בכל כוחו... לא עצר והמשיך הלאה". בהגיעם סוף סוף סמוך לביתו של יאנקו, נראית האם המודאגת צועקת בקול רם ובוכה.
בסיום הסיפור האם רואה את בנה, ואת כל דאגתה וזעמה היא מפנה אל שוקה:"פתאום פנתה אל שוקה וסטרה על פניו". שוקה בוחר לשתוק ומסתלק מהמקום בצעדים מהירים.
מדוע שוקה בוחר לנהוג בדרך זו?
לכאורה שוקה הרי עשה מעשה חברי, אנושי, כלפי יאנקו. הוא הוציא אותו למקום אליו לא יכול היה להגיע בכוחות עצמו. האם בבהלתה לא יודעת את מניעיו הטובים של שוקה. מבחינתה זהו מעשה לא אחראי, מעמיד בסכנה את בנה בזמן ההפצצות. היא אינה יודעת ששוקה דאג למחסה במקלט.
שוקה לוקח על עצמו את האחריות למעשה שלו. הוא יודע ברגישותו הרבה, כי דאגת האם מוצדקת. כמי שרגיש מאוד לאמו, מגלה הוא גם רגישות לצערה ודאגתה של האם האחרת. הוא מעדיף לשתוק ולהסתלק מהמקום. בכך מגלה הוא בגרות רבה.
בסיום הסיפור, מקבלים משמעות דבריו של המספר על אמו של שוקה באכספוזיציה: "פעם אחת הפלטתי במקרה קללה ערבית על אמו והוא התנפל עלי בחמת זעם, הפיל אותי על הארץ ולא הרפה ממני עד שביקשתי ממנו סליחה נכנעת".
לסיום, סיפור זה מחזיר אותנו לימיה הראשונים של מדינת ישראל - מלחמת השחרור, העלייה, החברות והרעות. חשיבותו של סיפור זה בחוויה ייחודית שעוברים יחדיו שלושה נערים, ממנה ניתן גם לנו כיום ללמוד על ערף הפתיחות, קבלת השונה, כבוד וסובלנות לאחר באשר הוא.
באותו הנושא: