למה לכולם יש חברים ורק לי לא?:( בבקשה תעזרו לי נמאס לי כבר אני לא מפסיקה לבכות

את יכולה לשלוח לי הודעה ואני יעודד אותך :)

שואל השאלה:
אני מנסה כל כך הרבה פעמים להיות חברותית אבל כל פעם שאני מדברת עושים טובה שמדברים איתי מנימוס ואז לא מדברים איתי יותר.. באמת שזה קשה כמה ניסיתי לדבר ולהראות הכי ביטחון שיש פשוט מתרחקים ממני ואני לא יודעת למה.. אני לא גורמת לסלידה במראה שלי ואין לי ריח רע אני דווקא יחסית בסדר נראית די טוב ומטפחת את עצמי.. ואני כן מראה ביטחון או זורמת ומספרת בדיחות..
אבל שום דבר לא עוזר.. עד שהתייאשתי כבר והכל יצא החוצה אני פורקת את הנשמה מרוב בכי, נמאס לי
מרגישה פשוט כאילו עוטפת אותי קללה של בדידות לנצח: (
הגעתי למצב שאני פשוט שונאת את עצמי ונגעלת מעצמי ואפילו להסתכל על עצמי במראה אני לא יכולה.. נורא קשה לי עם הבדידות..
יש לציין שתמיד היה לי רע חברתית וספגתי חרם במשך 5 שנים או יותר..

שואל השאלה:
איך זה הגיוני שעברתי כבר יותר מ6 בתי ספר ואף אחד מכל 400 הילדים בשכבות לא רוצה להתחבר אלי? והכי גרוע זה שלא מספיק שאף אחד לא רוצה להיות בחברתי גם הייתי קורבן של חרמות ובריונות..
אין לי הסבר הגיוני חוץ מזה שאני פשוט ילדה דפוקה ומטומטמת מסלידה שכנראה אף אחד לא אוהב וזהו
אני פשוט שונאת את עצמי ברמות: (

we are free and single;)

שואל השאלה:
אני באמת נשמעת ילדה עד כדי כך נוראית?:( (

אני בול כמוך:( רק שאני עברתי בית ספר פעם אחת ביסודי ועוד פעם בחטיבה כאילו אנשים חושבים שאני חייזר תמיד רק כי אני מצחיק וחכם ו"מגניב" ואני לא עף על עצמי אני הכי לא כזה רק אומר תכונות עלי ואני לא בן אדם ישראלי יהודי זה דת ישראלי זה אופי אין לי אופע ישראלי ובגלל זה אין לי חיבור עם אנשים ישראלים מה שהרוב במדינת ישראל מין הסתם הפסיקו להיות לי חברים שעברתי בית ספר בכיתה ה וגם אלה שהיו בכיתות א-ד היו צבועים לפעמים אני מטריד בתגובות שלי ליד בני גילי אבל זה טבעי ואני לא מצליח לשנות את זה למרות שגם אין לי רצון כל כך לחבור אליהם כי הם דיי תינוקות בני שנה במהות שלהם