אני כל הזמן בוכה ואני אפילו לא יודעת על מה החיים שלי די אחלה.

להורים שלי אין כלכך כסף אבל אנחנו לא עניים.
ואני ואחותי לא מדברות עם אבא שלי(ההורים שלי לא גרושים)
וכולם בבית תמיד עצבנים ואני רבה כל יום עם אמא שלי. וחרא לי בבית ממש
אבל בבצפר סבבה לי חוץ משרבתי עם ה3 חברות הכי טובות שלי והשלמתי איתם אבל עכשיו אני לא סומכת עליהם ותאכלס אני רק מחכה לעבור לתיכון ולנתק עם כל השיכבה שלי קשר.
ואין לי עם מי לדבר אני לא סומכת על אף אחת מהחברות שלי ועם אימא שלי אני רק רבה וכבר אין לנו זמן לדבר ואני לא יכולה לספר לה כלום כי לא משנה מה אני יגיד היא תתעצבן עלי.
אבל בגדול החיים שלי סבבה לגמרי ואין לי מה להיות כלכך מדוכאת. אבל אני בוכה כל כך הרבה. ואני לא יודעת אפילו על מה.וגם שהייתי קטנה זה היה ככה. כי גם אם יהיה לי חיים מושלמים אני תמיד יהיה בדיכאון. ותמיד אני יבכה סתם ויהיה עצובה סתם. וזה הקטע. זה סבבה לבכות אבל אני בוכה בלי לדעת אפילו על מה אני עצובה. וכל כך חרא לי בחיים ואין לי עם מי לדבר ואין לי מושג מה לעשות. ואני מרגישה כל כך בדיכאון ואני לא יכטלה אפילו לדבר עם אימא שלי על זה ופשוט חרא לי סתם אני שונאת את החיים שלי ואין לי מושג מה לעשות. אני כבר שבוע מסתובבת מדוכאת רצח ואין לי כוח לעשות כלום.
ואני אוהבת את עצמי באמת. אבל אנשים פשוט לא אוהבים אותי ואני לא יודעת למה.
אין לי מושג מה לעשות