סיבות למה לא לחתוך?

כי החיים יפים! זה שאת חיה זה מתנה! קיבלת את החיים במתנה!
תני לעצמך לחיות חיים שלווים, יפים ונוחים.

צלקות

אני חותכת ואני כל הזמן צריכה להסתיר את הידיים שלי
זה לא כיף לחיות בפחד
ואין אף אחד או שום סיבה ששווה את הכאב שלך

כי אני שולחת עכשיו אליך משטרה

זאת דרך גרועה להתמודד עם הבעיות שלך וקשה לצאת מזה אחרי שמתחילים שוב, מניסיון

לא פותר לך בעיות, פשוט נסי לפרוק למישהו. תהיי חזקה

כי את סתם מסתובבת עם זה ומרגישה חרא עם זה שעשית את זה
וההרגשה הזו יותר נוראית מההרגשה שאת רוצה להכעיב לעצמך

כי עוזר זה לא! חד משמעית לא עוזר!
זה רק מסבך את האדם יותר.
את יכולה לשאול כאלה שחתכו/חותכים יותר זמן ממך... ממליץ לך להפסיק כל עוד את יכולה.

למה בעצם לחתוך "מועיל" לנו?
כי באותו הרגע כשחותכים הכאב חד וחזק ואז נכנסים להלם קצר כי המוח לא מסוגל לקבל את זה שהוא עצמו הורה על פגיעה בגוף.
לאותם מספר דקות של הלם אנחנו אכן שוכחים מהכל, לא מרגישים כלום ולא חושבים על כלום, רק מתרכזים בכאב הפיזי, וכך בעצם אנחנו מעניקים לעצמנו כמה דקות של רוגע מדומה מהסבלה נפשי, כי זה כואב בטירוף ומשכיח הכל.
אבל זה רק לאותן הדקות של ההלם והכאב החד. לאחר 10-15 דקות מקסימום הכל חוזר לכרגיל. ה"רווח" הוא בסך הכל רבע שעה בערך של שקט מהסבל הנפשי בתמורה לסבל פיזי לא קל בכלל.

אבל זה לא משתלם מכמה סיבות-
הראשונה,- שמייד לאחר הפרק הזמן הקצוב הזה הכל חוזר לקדמותו בתוספת כאב פיזי חזק שלפעמים דורש טיפול.
מה שקורה זה שמתביישים וחוששים ללכת לטיפול במקרים רציניים של פגיעה עצמית וכך עלולים להיווצר זיהומים.
בנוסף לזה יש את הבעיות של ההסתרה של הפציעות, זה שורף מאד בקיץ כשמזיעים, וגם אי אפשר להסתיר את זה כי לובשים קצר. ככה שהסבל כפול ומכופל כי זה גם ללבוש ארוך בקיץ כדי להסתיר וגם להזיע ולסבול מזה שזה שורף כל-כך.
עניין נוסף זה הצלקות שזה משאיר, אם חותכים יותר מפעם אחת על אותו מקום זה משאיר סימנים על העור שהופכות לצלקות.

בשורה התחתונה ה"דיל" הוא כזה, 10 דקות או רבע שעה של שקט נפשי,- תמורת הדברים הבאים;
כאב פיזי ארוך הרבה יותר, דם וליכלוך, סכנה ממשית של התפתחות זיהום, עניין ההסתרה של זה, אי אפשר ללכת לשום מקום עם קצר בקיץ, כשמזיעים זה שורף מאד, עלולות להישאר צלקות לכל החיים.

זה בערך הסיפור, וחוץ מזה כמובן שלא דיברתי עדיין על ההתמכרות! שזה הסכנה הגדולה והאכזרית מכולם. זו הסכנה הכי גדולה בפגיעה עצמית, ההתמכרות!
היא זו שפוגעת בך הכי הרבה!

כי ברגע שהנפש מקבלת פתאום שקט של כמה דקות מהסבל שלה, היא רוצה מזה עוד.
כי בכמה דקות האלה שהמוח מתרכז כל כולו בכאב הפיזי ובהעברת המסרים והאיתותים ליד כדי לא לעשות את זה יותר ולתקן את מה שכבר עשתה, הנפש יכולה לנוח.
וזה כמובן ממכר, ולכן זה מכפיל את הסכנה לעשות את זה שוב ושוב עד שלא תוכלי להפסיק.

יש גם את עניין ההתמכרות לכאב, הכאב הפיזי, שכל פעם כשכואב לנו פיזית, המוח משחרר חומרים כימיים שנקראים אנדרופינים שאחראים על טשטוש הכאב, כמו שיש סמי הרגעה שמעלימים את הכאב,- כך בדיוק זה פועל.
ואחרי כמה פעמים אנחנו מתמכרים לתחושה הנעימה שמשתחררת בגוף כשהאנדרופינים האלה משתחררים, כי הם כאילו "מרגיעים" אותנו כדי שלא נרגיש בכאב וזה ממכר מאד, מה שיגרום לנו לא לרצות להפסיק לחתוך.

יש את העניין של ההרגל, לא התמכרות, אלא הרגל, שאחרי כמה פעמים המוח כבר מתרגל לעובדה שאת פוגעת בעצמך ומתרגל להורות ליד לחתוך אותך, מה שהופך את זה ליותר קל מפעם לפעם, וכשזה נהיה קל ולא מפחיד,- זה יגרום לנו לעשות את זה כל יום וכל הזמן וגם אם רק קצת קשה וכואב ואפילו סתם אם בא לנו... עד שנתמלא חתכים בכל הגוף.

הנושא האחרון זה עניין הרמה של הסבל והכאב. מפעם לפעם הרי מתרגלים לכאב וזה הופך עבורנו כואב פחות ומלחיץ פחות מה שבעצם כבר לא מסיח את דעתינו הכי הרבה מהכאב הנפשי ואז זה כבר לא עוזר, ואת יודעת למה זה גורם? זה גורם לנו שנצטרך לחתוך חתכים גדולים יותר ועמוקים יותר מפעם לפעם, כדי שנרגיש את אותה ההרגשה שהרגשנו לראשונה, ההלם הזה והכאב החד הזה שהשכיח מאחתנו הכל, ומכיוון שאת מתמכרים ועושים את זה שוב ושוב אז הרמה הזו יורדת כך שצריך לחתוך ארוך וגדול יותר בכל פעם וגם יותר עמוק.

זה בערך העניין של הפגיעה עצמית על ידי חתכים.

את בטוחה שאת רוצה לגרום לעצמך את כל זה?
תעצרי עכשיו כל עוד את יכולה!