14 תשובות
אסור לנו לעזור לך גם אם אנחנו רוצים
לא יתנו לך דרכים לפגוע בעצמך.
מדברים כאלו תמיד יהיו לך צלקות, פיזיות ונפשיות.
אם תרצי את תמיד יכולה לפרוק אצלי בפרטי.
מדברים כאלו תמיד יהיו לך צלקות, פיזיות ונפשיות.
אם תרצי את תמיד יכולה לפרוק אצלי בפרטי.
תשובה פשוטה, אי אפשר בלי שישארו סימנים.
אני יודע איך את מרגישה, עברתי דברים דומים. אם את רוצה את יכולה לדבר איתי.
אני יודע איך את מרגישה, עברתי דברים דומים. אם את רוצה את יכולה לדבר איתי.
אל תחתכי! זה אולי נותן לך אפשרות להוציא את הכאב בתוכך. אבל אחר"כ תצטערי על זה, גם אני הייתי במקום הזה, עברתי תקופות לא קלות, לא סיפרתי כלום ממה שעבר עלי ולחתוך את עצמי הייתה הדרך להוציא את כל מה שהעיק עלי. אבי בטוחה שגם לך יש סיפור מאחורי כל זה.. תדברי על זה עם מישהו, אל תישארי ככה! תדאגי לעצמך, אל תעשי את זה זה לא שווה את זה! אל תעשי את זה לעצמך-מניסיון. אם את רוצה לדבר אני פה בשבילך.
מצאתי פיתרון באלך לסבול? תעשי שעווה גם כאב וגם תהי בלי שיערות וגם תרוויחי
אנונימית
האמיני לי שאני מבינה אותך אני איבדתי את כל מה שהיה לי בחיים, אני בכלל חרדית ועכשיו מתוך ייאוש אני כותבת בשבת אני בטוח בהרבה יותר גדולה ממך, לי כבר נמחקו החיים חבל שתמחקי לעצמך אם את רוצה עזרה שתפי בשמחה אשמח לעזור עברתי הרבה בחיים ועזרתי פה להמון אשמח לעזור לך. זה לא שווה לחתוך נכון יש כאב נפשי וברגע שחווים כאב נפשי יש נטיה לפגוע בגוף, האמיני לי שאחרי זה מצטערים כל כך, אני בטוחה שאת לא במצב כל כך גרוע, כי עובדה את לא רוצה שיישארו צלקות, זאת אומרת שאת רוצה לחיות.. כל פעם שעולה בך ההרגשה שבא לך לחתוך קחי דף קרעי אותו, קשקשי עליו חפשי דרך לפרוק עליו את הכאב רק לא בגוף... אני בשבילך אם את רוצה..
אנונימית
אם בא לך לפרוק תפני אליי בפרטי.
אני מבינה בנושאים האלה ואשמח לנסות לעזור.
ואי אפשר לחתוך בלי צלקות. זה ישאר לנצח. גם אם תנסי לחתוך ולא יהיה לך צלקות (למרות שיש) יש צלקת נפשית, שמלבד אלה שעל הגוף נשארת לתמיד).
אני מבינה בנושאים האלה ואשמח לנסות לעזור.
ואי אפשר לחתוך בלי צלקות. זה ישאר לנצח. גם אם תנסי לחתוך ולא יהיה לך צלקות (למרות שיש) יש צלקת נפשית, שמלבד אלה שעל הגוף נשארת לתמיד).
מה זה כל אחד והבחירות שלו?^
את גורמת לה עוד יותר להכנס לזה לעזאזל. נכון שאני לא במקום של לשפוט אותך אבל יש דברים שלא צריך לומר.
שואלת השאלה, רובנו היינו במקום הזה, אבל שתדעי לך שלכל כאב יש סוף.
את לא תשארי כל החיים במקום החשוך.
תזכרי שיש תמיד אור בקצה המנהרה, ואם הוא לא בא היום הוא אולי יבוא מחר או מחרתיים. תחשבי חיובי, אל תשארי עם הראש למטה, אני רוצה להגיד לך שלא משנה מה שאת עוברת- אני אוהבת אותך, ואני מחזיקה ממך גיבורה, ותזכרי, אם את מורידה את הראש למטה הכתר יפול לך. אז תמיד תמיד תרימי את הראש למעלה ותחייכי, אל תשקעי, אנחנו פה.
ותאמיני לי שאף אחד פה לא רוצה שתפגעי בעצמך
את גורמת לה עוד יותר להכנס לזה לעזאזל. נכון שאני לא במקום של לשפוט אותך אבל יש דברים שלא צריך לומר.
שואלת השאלה, רובנו היינו במקום הזה, אבל שתדעי לך שלכל כאב יש סוף.
את לא תשארי כל החיים במקום החשוך.
תזכרי שיש תמיד אור בקצה המנהרה, ואם הוא לא בא היום הוא אולי יבוא מחר או מחרתיים. תחשבי חיובי, אל תשארי עם הראש למטה, אני רוצה להגיד לך שלא משנה מה שאת עוברת- אני אוהבת אותך, ואני מחזיקה ממך גיבורה, ותזכרי, אם את מורידה את הראש למטה הכתר יפול לך. אז תמיד תמיד תרימי את הראש למעלה ותחייכי, אל תשקעי, אנחנו פה.
ותאמיני לי שאף אחד פה לא רוצה שתפגעי בעצמך
את לא באמת מצפה שמישהו כאן יתן לך שיטות איך לחתוך ללא צלקות, נכון?!
זו עבירה פלילית, מוסרית, ומצפונית, ואף אחד ששכלו בקדקודו לא יעזור לך בפתרון לחיתוך בלי צלקות.
-אם כבר מדברים על זה, אין דבר כזה לחתוך ללא צלקות... (פיזיות, עוד לא דיברתי על הנפשיות).
נתחיל מזה שלחתוך זו לא התמודדות, לחתוך זו בריחה!
קודם כל כי לחתוך זה לא עוזר!
חד משמעית לא עוזר!
זה רק מסבך את האדם יותר.
את יכולה לשאול כאלה שחתכו/חותכים או אם את כבר חותכת אז תשאלי את אלו שעושים זאת יותר זמן ממך...
ממליץ לך להפסיק כל עוד את יכולה.
בנוסף לזה, פירטתי פה למטה המון נזקים שמתלווים לכל מי שחותך בתור "התמודדות", תקראי אותם, ותגידי לי אם את עדיין רוצה לחתוך.
למה בעצם לחתוך "מועיל" לנו?
כי באותו הרגע כשחותכים הכאב חד וחזק ואז נכנסים להלם קצר כי המוח לא מסוגל לקבל את זה שהוא עצמו הורה על פגיעה בגוף.
לאותם מספר דקות של הלם אנחנו אכן שוכחים מהכל, לא מרגישים כלום ולא חושבים על כלום, רק מתרכזים בכאב הפיזי, וכך בעצם אנחנו מעניקים לעצמנו כמה דקות של רוגע מדומה מהסבל הנפשי, כי זה כואב בטירוף ומשכיח הכל.
אבל זה רק לאותן הדקות של ההלם והכאב החד. לאחר 10-15 דקות מקסימום הכל חוזר לכרגיל.
ה"רווח" הוא בסך הכל רבע שעה בערך של שקט מהסבל הנפשי בתמורה לסבל פיזי לא קל בכלל.
אבל זה לא משתלם מכמה סיבות-
הראשונה,- שמייד לאחר הפרק הזמן הקצוב הזה הכל חוזר לקדמותו בתוספת כאב פיזי חזק שלפעמים דורש טיפול.
מה שקורה זה שמתביישים וחוששים ללכת לטיפול במקרים רציניים של פגיעה עצמית וכך עלולים להיווצר זיהומים.
בנוסף לזה יש את הבעיות של ההסתרה של הפציעות, זה שורף מאד בקיץ כשמזיעים, וגם אי אפשר להסתיר את זה כי לובשים קצר. ככה שהסבל כפול ומכופל כי זה גם ללבוש ארוך בקיץ כדי להסתיר וגם להזיע ולסבול מזה שזה שורף כל-כך.
עניין נוסף זה הצלקות שזה משאיר, אם חותכים יותר מפעם אחת על אותו מקום זה משאיר סימנים על העור שהופכות לצלקות.
בשורה התחתונה ה"דיל" הוא כזה, 10 דקות או רבע שעה של שקט נפשי,- תמורת הדברים הבאים;
כאב פיזי ארוך הרבה יותר, דם וליכלוך, סכנה ממשית של התפתחות זיהום, עניין ההסתרה של זה, אי אפשר ללכת לשום מקום עם קצר בקיץ, כשמזיעים זה שורף מאד, ו... עלולות להישאר צלקות לכל החיים.
זה בערך הסיפור, וחוץ מזה כמובן שלא דיברתי עדיין על ההתמכרות! שזה הסכנה הגדולה והאכזרית מכולם. זו הסכנה הכי גדולה בפגיעה עצמית, ההתמכרות!
היא זו שפוגעת בך הכי הרבה!
כי ברגע שהנפש מקבלת פתאום שקט של כמה דקות מהסבל שלה, היא רוצה מזה עוד.
כי בכמה דקות האלה שהמוח מתרכז כל כולו בכאב הפיזי ובהעברת המסרים והאיתותים ליד כדי לא לעשות את זה יותר ולתקן את מה שכבר עשתה, הנפש יכולה לנוח.
וזה כמובן ממכר, ולכן זה מכפיל את הסכנה לעשות את זה שוב ושוב עד שלא תוכלי להפסיק.
יש גם את עניין ההתמכרות לכאב, הכאב הפיזי, שכל פעם כשכואב לנו פיזית, המוח משחרר חומרים כימיים שנקראים אנדרופינים שאחראים על טשטוש הכאב, כמו שיש סמי הרגעה שמעלימים את הכאב,- כך בדיוק זה פועל.
ואחרי כמה פעמים אנחנו מתמכרים לתחושה הנעימה שמשתחררת בגוף כשהאנדרופינים האלה משתחררים, כי הם כאילו "מרגיעים" אותנו כדי שלא נרגיש בכאב וזה ממכר מאד, מה שיגרום לנו לא לרצות להפסיק לחתוך.
יש את העניין של ההרגל, לא התמכרות, אלא הרגל, שאחרי כמה פעמים המוח כבר מתרגל לעובדה שאת פוגעת בעצמך ומתרגל להורות ליד לחתוך אותך, מה שהופך את זה ליותר קל מפעם לפעם, וכשזה נהיה קל ולא מפחיד,- זה יגרום לנו לעשות את זה כל יום וכל הזמן וגם אם רק קצת קשה וכואב ואפילו סתם אם בא לנו... עד שנתמלא חתכים בכל הגוף.
הנושא האחרון זה עניין הרמה של הסבל והכאב. מפעם לפעם הרי מתרגלים לכאב וזה הופך עבורנו כואב פחות ומלחיץ פחות מה שבעצם כבר לא מסיח את דעתינו הכי הרבה מהכאב הנפשי ואז זה כבר לא עוזר, ואת יודעת למה זה גורם? זה גורם לנו שנצטרך לחתוך חתכים גדולים יותר ועמוקים יותר מפעם לפעם, כדי שנרגיש את אותה ההרגשה שהרגשנו לראשונה, ההלם הזה והכאב החד הזה שהשכיח מאחתנו הכל, ומכיוון שאת מתמכרים ועושים את זה שוב ושוב אז הרמה הזו יורדת כך שצריך לחתוך ארוך וגדול יותר בכל פעם וגם יותר עמוק כדי לספק שוב את התחושה הראשונית.
זה בערך העניין של הפגיעה עצמית על ידי חתכים.
את בטוחה שאת רוצה לגרום לעצמך את כל זה?
תעצרי עכשיו כל עוד את יכולה!
מאחל לך המון המון בהצלחה, תזכרי שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו טמונים כוחות להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לנו, ואם את מתמודדת מול כל קושי כזה או אחר, יש בך את הכוחות לצלוח אותו!
אף פעם אל תשכחי שאת יכולה!
בהצלחה ויום מקסים (:
זו עבירה פלילית, מוסרית, ומצפונית, ואף אחד ששכלו בקדקודו לא יעזור לך בפתרון לחיתוך בלי צלקות.
-אם כבר מדברים על זה, אין דבר כזה לחתוך ללא צלקות... (פיזיות, עוד לא דיברתי על הנפשיות).
נתחיל מזה שלחתוך זו לא התמודדות, לחתוך זו בריחה!
קודם כל כי לחתוך זה לא עוזר!
חד משמעית לא עוזר!
זה רק מסבך את האדם יותר.
את יכולה לשאול כאלה שחתכו/חותכים או אם את כבר חותכת אז תשאלי את אלו שעושים זאת יותר זמן ממך...
ממליץ לך להפסיק כל עוד את יכולה.
בנוסף לזה, פירטתי פה למטה המון נזקים שמתלווים לכל מי שחותך בתור "התמודדות", תקראי אותם, ותגידי לי אם את עדיין רוצה לחתוך.
למה בעצם לחתוך "מועיל" לנו?
כי באותו הרגע כשחותכים הכאב חד וחזק ואז נכנסים להלם קצר כי המוח לא מסוגל לקבל את זה שהוא עצמו הורה על פגיעה בגוף.
לאותם מספר דקות של הלם אנחנו אכן שוכחים מהכל, לא מרגישים כלום ולא חושבים על כלום, רק מתרכזים בכאב הפיזי, וכך בעצם אנחנו מעניקים לעצמנו כמה דקות של רוגע מדומה מהסבל הנפשי, כי זה כואב בטירוף ומשכיח הכל.
אבל זה רק לאותן הדקות של ההלם והכאב החד. לאחר 10-15 דקות מקסימום הכל חוזר לכרגיל.
ה"רווח" הוא בסך הכל רבע שעה בערך של שקט מהסבל הנפשי בתמורה לסבל פיזי לא קל בכלל.
אבל זה לא משתלם מכמה סיבות-
הראשונה,- שמייד לאחר הפרק הזמן הקצוב הזה הכל חוזר לקדמותו בתוספת כאב פיזי חזק שלפעמים דורש טיפול.
מה שקורה זה שמתביישים וחוששים ללכת לטיפול במקרים רציניים של פגיעה עצמית וכך עלולים להיווצר זיהומים.
בנוסף לזה יש את הבעיות של ההסתרה של הפציעות, זה שורף מאד בקיץ כשמזיעים, וגם אי אפשר להסתיר את זה כי לובשים קצר. ככה שהסבל כפול ומכופל כי זה גם ללבוש ארוך בקיץ כדי להסתיר וגם להזיע ולסבול מזה שזה שורף כל-כך.
עניין נוסף זה הצלקות שזה משאיר, אם חותכים יותר מפעם אחת על אותו מקום זה משאיר סימנים על העור שהופכות לצלקות.
בשורה התחתונה ה"דיל" הוא כזה, 10 דקות או רבע שעה של שקט נפשי,- תמורת הדברים הבאים;
כאב פיזי ארוך הרבה יותר, דם וליכלוך, סכנה ממשית של התפתחות זיהום, עניין ההסתרה של זה, אי אפשר ללכת לשום מקום עם קצר בקיץ, כשמזיעים זה שורף מאד, ו... עלולות להישאר צלקות לכל החיים.
זה בערך הסיפור, וחוץ מזה כמובן שלא דיברתי עדיין על ההתמכרות! שזה הסכנה הגדולה והאכזרית מכולם. זו הסכנה הכי גדולה בפגיעה עצמית, ההתמכרות!
היא זו שפוגעת בך הכי הרבה!
כי ברגע שהנפש מקבלת פתאום שקט של כמה דקות מהסבל שלה, היא רוצה מזה עוד.
כי בכמה דקות האלה שהמוח מתרכז כל כולו בכאב הפיזי ובהעברת המסרים והאיתותים ליד כדי לא לעשות את זה יותר ולתקן את מה שכבר עשתה, הנפש יכולה לנוח.
וזה כמובן ממכר, ולכן זה מכפיל את הסכנה לעשות את זה שוב ושוב עד שלא תוכלי להפסיק.
יש גם את עניין ההתמכרות לכאב, הכאב הפיזי, שכל פעם כשכואב לנו פיזית, המוח משחרר חומרים כימיים שנקראים אנדרופינים שאחראים על טשטוש הכאב, כמו שיש סמי הרגעה שמעלימים את הכאב,- כך בדיוק זה פועל.
ואחרי כמה פעמים אנחנו מתמכרים לתחושה הנעימה שמשתחררת בגוף כשהאנדרופינים האלה משתחררים, כי הם כאילו "מרגיעים" אותנו כדי שלא נרגיש בכאב וזה ממכר מאד, מה שיגרום לנו לא לרצות להפסיק לחתוך.
יש את העניין של ההרגל, לא התמכרות, אלא הרגל, שאחרי כמה פעמים המוח כבר מתרגל לעובדה שאת פוגעת בעצמך ומתרגל להורות ליד לחתוך אותך, מה שהופך את זה ליותר קל מפעם לפעם, וכשזה נהיה קל ולא מפחיד,- זה יגרום לנו לעשות את זה כל יום וכל הזמן וגם אם רק קצת קשה וכואב ואפילו סתם אם בא לנו... עד שנתמלא חתכים בכל הגוף.
הנושא האחרון זה עניין הרמה של הסבל והכאב. מפעם לפעם הרי מתרגלים לכאב וזה הופך עבורנו כואב פחות ומלחיץ פחות מה שבעצם כבר לא מסיח את דעתינו הכי הרבה מהכאב הנפשי ואז זה כבר לא עוזר, ואת יודעת למה זה גורם? זה גורם לנו שנצטרך לחתוך חתכים גדולים יותר ועמוקים יותר מפעם לפעם, כדי שנרגיש את אותה ההרגשה שהרגשנו לראשונה, ההלם הזה והכאב החד הזה שהשכיח מאחתנו הכל, ומכיוון שאת מתמכרים ועושים את זה שוב ושוב אז הרמה הזו יורדת כך שצריך לחתוך ארוך וגדול יותר בכל פעם וגם יותר עמוק כדי לספק שוב את התחושה הראשונית.
זה בערך העניין של הפגיעה עצמית על ידי חתכים.
את בטוחה שאת רוצה לגרום לעצמך את כל זה?
תעצרי עכשיו כל עוד את יכולה!
מאחל לך המון המון בהצלחה, תזכרי שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו טמונים כוחות להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לנו, ואם את מתמודדת מול כל קושי כזה או אחר, יש בך את הכוחות לצלוח אותו!
אף פעם אל תשכחי שאת יכולה!
בהצלחה ויום מקסים (:
אין מצב שאמי נותנת לך לעשות את זה גם אם אני מכירה אותך וגם אם לא.
חבל.. זה סתם יכאב עוד יותר, תדברי עם חברה שאת סומכת עליה, עם בת דודה אולי או עם יועצת בית ספר רק על תחתכי זה מכאב. בואי לפרטי נדבר
חבל.. זה סתם יכאב עוד יותר, תדברי עם חברה שאת סומכת עליה, עם בת דודה אולי או עם יועצת בית ספר רק על תחתכי זה מכאב. בואי לפרטי נדבר
את לא חותכת ונקודה.
הכי בסדר שנמאס לך מהכל. את הגעת לנקודת איפוס. מכאן יש לך לאן להתקדם. למצוא את הדברים שיגרמו לך לראות איך עושים שלא ימאס לך מהכל ולהתחבר לעצמך מחדש. את יכולה לשנות את המצב זה בידיים שלך (ורק במשמעות החיובית).
תתחברי לדברים שגורמים לך לצמוח, לשפר את הבסיס הרעוע שאת נמצאת עליו, לשתף אנשים ברגשות שלך ולגלות מי באמת את יכולה להיות כאשר תקחי את המושכות בידיים ותביני כמה את חזקה כאשר את לא מביאה לבאסה הזאת לגרום לך להשכיח אותה בדרך שתכאיב לך, כי הכאב לא יעבור הוא רק יוסט למקום אחר ובעצם זו לא דרך התמודדות שתקדם אותך מהבאסה.
יפה שאת לא רוצה להשאיר לעצמך צלקות, זה אומר שיש בך חוזק למרות הכל. תשמרי על עצמך.
הכי בסדר שנמאס לך מהכל. את הגעת לנקודת איפוס. מכאן יש לך לאן להתקדם. למצוא את הדברים שיגרמו לך לראות איך עושים שלא ימאס לך מהכל ולהתחבר לעצמך מחדש. את יכולה לשנות את המצב זה בידיים שלך (ורק במשמעות החיובית).
תתחברי לדברים שגורמים לך לצמוח, לשפר את הבסיס הרעוע שאת נמצאת עליו, לשתף אנשים ברגשות שלך ולגלות מי באמת את יכולה להיות כאשר תקחי את המושכות בידיים ותביני כמה את חזקה כאשר את לא מביאה לבאסה הזאת לגרום לך להשכיח אותה בדרך שתכאיב לך, כי הכאב לא יעבור הוא רק יוסט למקום אחר ובעצם זו לא דרך התמודדות שתקדם אותך מהבאסה.
יפה שאת לא רוצה להשאיר לעצמך צלקות, זה אומר שיש בך חוזק למרות הכל. תשמרי על עצמך.
לא רוצה צלקות אז אל תחתכי, פשוט.
זה מעשה מטומטם שלא יעזור לך בכלום אז למה?
זה מעשה מטומטם שלא יעזור לך בכלום אז למה?
חריף אש- זה ממש לא מדוייק מה שאתה אומר, כאחת שיצא לה לפגוע בעצמה, אומנם לא חתכים מאוד עמוקים (ולא אני לא מפגרת, אני בחורה נורמאלית לחלוטין, עם תעןדות מקצוע ועבובדתי בעבודות ברמה.. פשוט אני חייה בסביבה של אנשים לא נורמאלים, כאלו שלוקחים כדורים, שותים, אנשים של חינוך מיוחד..), לחתוך לא באמת נותן לך כמה דקות של שקט, כשאני הייתי עושה את זה זנ היה יותר בכיוון של שריטות עם ציפורניים בעיקר וכן לפעמים יש חתכים שהדם זורם די הרבה זמן.. זה היה כשכבר לא יכולתי לסבול לא הטימטום שלהם שאני מרגישה שאני מדברת לקיר, שאני הנורמאלית והם לא מצליחים להכיר שהבעיה אצלהם, שתבין אני חיה עם אנשים אחת חינוך מיוחד אחת לוקחת כדורים ואושפזה, אחד אלוכהליסט ואני למדתי בבית ספר רגיל הוצאתי בגרות ותעודות מקצוע עבדתי וכל מה שקורה מפילים עלי אין לי עם מי לדבר רק הרסו לי את החיים... לפעמים להיות נורמאלי בחברה לא נורמאלית גורמת לך לפגיעה קשה וכבר כתבתי קודם לשואלת השאלה, אל תעשי את זה זה לא שווה את זה את עוד צעירה את יכולה לחיות חיים נורמאלים, יש לך עתיד לפנייך...
אנונימית
אני יודע ששמעת זאת רבות. נכון, אני לא יודע איך את מרגישה, אבל אני יודע איך מרגיש להיות חסר אונים או בדד. אני לא יודע למה את חותכת את עצמך, אבל יש כמה צעדי מפתח שיכולים לעזור לך. הדבר דומה לאדם היושב בחדר חשוך כשמטפחת מכסה את עיניו. רק אחרי שאותו אדם יסיר את המטפחת, הוא יוכל לפקוח עיניים ולגשש, לחפש דרכי יציאה מהחדר החשוך.
חשוב שתזכרי שאינך האשמה. אין לך במה להתבייש. אל תחשבי שהצלקות, הן הפיזיות והן הנפשיות, מסמלות את החולשות שלך. ההפך הוא הנכון. נסי לדמיין מתאבק מנצח יורד מבית הקרב, גופו חתום פצעים, דם ניגר על פניו והזיעה שעל גופו לא פוסקת. היית מעלה על דעתך לחשוב שהוא חלש? כולנו נושאים צלקות, מהאירועים בבית, מבית הספר, מהסביבה הקרובה או החברים. צלקות המתאבק לא מעידות על כך שהוא חלש, אלא שהוא היה במצבים קשים והצליח לעבור אותם. לפי כלל זה, ככל שהצלקות עמוקות יותר והוא הצליח לשרוד כך אפשר להסיק על החוזק שבו. איזו להקה היית מעריכה יותר, להקה שנכנסה לאולם מוכן ומאורגן עם כלים וניגנה או להקה ענייה שגייסה כסף, שכרה אולם, חיפשה ציוד, סידרה את מפות השולחן ורק לאחר מכן הופיעה? כוחו של אדם לא נמדד לפי מיקומו בסולם, אלא לפי כמות השלבים שהוא עשה כדי להגיע לשם.
קיימות דרכים רבות לפרוק כאב; שירה, ציור, ריצה, התעמלות, כתיבה, מכות לכרית, שיחה מעודדת ועוד. בחרי בדרך המתאימה לך. בנוסף לכך, אין דבר מרגש יותר משיחה עם אדם מבין ותומך. חפשי מישהו שתוכלי לשתף אותו במה שאת מרגישה ולמצוא אצלו כתף חמה ואוהבת.
כשאת מרגישה שהעול הנפשי גובר, נסי לנשום עמוק, לשתות כוס מים ולהירגע. גם שירים ומקלחת חמה יכולים לעזור.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שהמטרה רחוקה מאתנו בגלל שהדרך ארוכה. במצבים כאלה, נסי לומר לעצמך שאת מפסיקה רק לאותו רגע, לאותו יום, כך בכל פעם מחדש ותראי שהדרך תהיה קלה יותר. חשוב לזכור שכמו בכל מסע, גם במסע הזה יהיו נפילות. אל תיבהלי אם נשברת וחתכת את עצמך במהלך ההפסקה, זה בסדר. היי גאה בעצמך על כל הזמן ששרדת עד עכשיו, חפשי את נקודות האור. לאחר שתטפלי בחתך הזה, תנשמי עמוק ותשאבי כוחות מחודשים להמשך המסע. תיזכרי בסיבות שגרמו לך להתחיל, באנשים היקרים לך, בהודעה הזאת.
בקישורים מטה, תוכלי למצוא אתרים שבהם תוכלי לדבר עם נציג באנונימיות ולספר לו מה את מרגישה. הוא יעזור לך. השיר שבקישור הראשון מוקדש לך. אל תחשבי שאת סתם עוד אחת. את מיוחדת. תראי מול כמה צלקות התמודדת, איך אחרי הכל את מסוגלת לעמוד ולבקש עזרה, תראי את כל מה שעברת. תאמיני בעצמך.
אל תישארי לבד. אנחנו כאן בשבילך. אל תהססי לשלוח הודעה. בהצלחה במסע!
חשוב שתזכרי שאינך האשמה. אין לך במה להתבייש. אל תחשבי שהצלקות, הן הפיזיות והן הנפשיות, מסמלות את החולשות שלך. ההפך הוא הנכון. נסי לדמיין מתאבק מנצח יורד מבית הקרב, גופו חתום פצעים, דם ניגר על פניו והזיעה שעל גופו לא פוסקת. היית מעלה על דעתך לחשוב שהוא חלש? כולנו נושאים צלקות, מהאירועים בבית, מבית הספר, מהסביבה הקרובה או החברים. צלקות המתאבק לא מעידות על כך שהוא חלש, אלא שהוא היה במצבים קשים והצליח לעבור אותם. לפי כלל זה, ככל שהצלקות עמוקות יותר והוא הצליח לשרוד כך אפשר להסיק על החוזק שבו. איזו להקה היית מעריכה יותר, להקה שנכנסה לאולם מוכן ומאורגן עם כלים וניגנה או להקה ענייה שגייסה כסף, שכרה אולם, חיפשה ציוד, סידרה את מפות השולחן ורק לאחר מכן הופיעה? כוחו של אדם לא נמדד לפי מיקומו בסולם, אלא לפי כמות השלבים שהוא עשה כדי להגיע לשם.
קיימות דרכים רבות לפרוק כאב; שירה, ציור, ריצה, התעמלות, כתיבה, מכות לכרית, שיחה מעודדת ועוד. בחרי בדרך המתאימה לך. בנוסף לכך, אין דבר מרגש יותר משיחה עם אדם מבין ותומך. חפשי מישהו שתוכלי לשתף אותו במה שאת מרגישה ולמצוא אצלו כתף חמה ואוהבת.
כשאת מרגישה שהעול הנפשי גובר, נסי לנשום עמוק, לשתות כוס מים ולהירגע. גם שירים ומקלחת חמה יכולים לעזור.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שהמטרה רחוקה מאתנו בגלל שהדרך ארוכה. במצבים כאלה, נסי לומר לעצמך שאת מפסיקה רק לאותו רגע, לאותו יום, כך בכל פעם מחדש ותראי שהדרך תהיה קלה יותר. חשוב לזכור שכמו בכל מסע, גם במסע הזה יהיו נפילות. אל תיבהלי אם נשברת וחתכת את עצמך במהלך ההפסקה, זה בסדר. היי גאה בעצמך על כל הזמן ששרדת עד עכשיו, חפשי את נקודות האור. לאחר שתטפלי בחתך הזה, תנשמי עמוק ותשאבי כוחות מחודשים להמשך המסע. תיזכרי בסיבות שגרמו לך להתחיל, באנשים היקרים לך, בהודעה הזאת.
בקישורים מטה, תוכלי למצוא אתרים שבהם תוכלי לדבר עם נציג באנונימיות ולספר לו מה את מרגישה. הוא יעזור לך. השיר שבקישור הראשון מוקדש לך. אל תחשבי שאת סתם עוד אחת. את מיוחדת. תראי מול כמה צלקות התמודדת, איך אחרי הכל את מסוגלת לעמוד ולבקש עזרה, תראי את כל מה שעברת. תאמיני בעצמך.
אל תישארי לבד. אנחנו כאן בשבילך. אל תהססי לשלוח הודעה. בהצלחה במסע!