לפני שהתגייסתי עבדתי במפעל והייתי ממש חסרת ביטחון, היה שם משהו בן 34 ששאל אם אני רוצה עזרה עם זה כי הוא היה בדיוק כמוני

כשהיה בגילי והסכמתי כי לא היה לי מה להפסיד, הוא היה נפגש איתי כמעט כול יום אחרי העבודה, בהתחלה הוא ביקש לדעת מה קרה לי בעבר שבגללו אני כול כך חסרת ביטחון ולא מצליחה לפתח שיחה עם אנשים, בהתחלה היה לי ממש קשה לספר לו ולהיפתח עליו כי אני לא רגילה שיש לי משהוא בחיים שאני יכולה לספר לו מה עובר עלי ואיך היה היום שלי, אבל הוא לא וויתר לי ולפעמים הוא יבש מולי למעלה משעה, ורק הסתכל עלי במלו צומת הלב ומחכה שאני ירגיש מספיק מוכנה ובטוחה להיפתח עליו ולספר לו, סיפרתי לו הכול על העבר שלי והוא ממש עזר לי, הוא היה נותן לי שיעורי בית של שאלות שהייתי צריכה ממש להיתחב לעצמי בשביל לענות עליהם, למדתי על עצמי דברים אדירים (הוא למד פסיכולוגיה אז הוא כנראה ידע מה שהוא עושה), גם בימים שבהם לא יכולנו להיפגש הוא תמיד היה שולח לי הודעה ושואל איך היה היום שלי ומה איתי כי הוא ידע שהוא האוזן הקשבת היחידה שלי (כמובן שיש לי את ההורים שלי אבל אני פחות מעדיפה לספר להם דברים). הוא ממש עזר לי והעלה לי את הביטחון, הוא תמיד היה אומר לי שיש לי פוטנציאל פשוט עצום ושהוא מאמין בי ושאני ושכול מה שאני ארצה להשיג אני יצליח, הוא גם ממש דחף אותי לקצונה ואמר לי לא לתת לפחד שלי לעצור אותי מלעשות את הדברים שאני רוצה לעשות ומסוגלת לעשות. גם כשעזבתי את העבודה והתגייסתי הוא אמר לי שהוא תמיד כאן ושמבחינתו זה לא אומר שאנחנו מפסיקים את התהליך, הוא לא עזב עד שהבטחתי לו שאני יתקשר עליו כול פעם שאני יצטרך (לא היה לי ביטחון ליזום שיחה ולהתקשר לאנשים) ובאמת התקשרתי עליו כול 3 שבועות בערך ושמרנו על קשר, עבר חצי שנה ואתמול נפגשנו שוב בפעם הראשונה מזה חצי שנה, דיברנו והוא אמר לי שהוא ממש שמח לראות איך הצבא פיתח אותי ואת ההתקדמות שלי מבחינת הביטחון. הוא הציע לי שאולי נילך פעם הבאה לסרט או שנטייל קצת בגילבוע באיזה סופש ונישן באוהל או שנלך לשתות קפה ולדבר, הקטע הוא שלא סיפרתו עליו להורים שלי כי אני מודע שמהצד זה כנראה נראה ממש חריג, ורציתי לשאול מה אתם חושבים על כול הסיפור הזה? אני באמת מרגישה טוב טהור מהאיש הזה, הוא רק עוזר לי כול הזמן ותמיד פה בשבילי, אני ממש נהנת להיפגש איתו ולדבר איתו אבל האם אני מפספסת משהוא? מה אתם חושבים על זה?