תענו בכנות מה אתם חושבים על זה אני כתבתי

אני תמיד קובר את כל הכאבים והדמעות על הנייר.
אבל אני עייף מידי בשביל לחשוב עמוק.
אני כבד מידי בשביל לעוף רחוק.
אבל העצב סורר, התקווה מתפוררת, הסבל לוחש, השטן מנפנף, המוות קורץ.
ראיתי הרבה.
ראיתי צרחות של שקט.
ראיתי איש הולך יחף ברחובות ריקים.
ראיתי אם שבוכה על בנה שמת.
ראיתי אב מכה את בנו על כך ששיקר.
ראיתי איש מתרגם צבעים לקצת חוכמה.
ראיתי איש מקמט וזורק.
ראיתי מהגגות חלומות של אנשים, הולכים ונעלמים.
ראיתי מהומות, דברים שאני לא רוצה לזכור.
ראיתי ילדים שאין להם לאן לחזור.
ראיתי ילדה קופצת מהחלון החיים כבדים לה.
ראיתי זקן מפחד מיום מותו.
ראיתי אדם שובר את הקירות שעליהם הוא נשען.
ראיתי אדם ששתו לו את הזמן.
ראיתי אדם מסתתר מבעיות שנערמות.
ראיתי אדם מנגב דמעה ומתחיל לצחוק.
ראיתי אדם שנזכר בזיכרונות מתים.
ראיתי וראיתי.
אני יודע צבעים שלא רואים.
אני יודע שפה שלא יודעים.
אני יודע לברוח ולשמור לעצמי את הכוח.
אני יודע שאין דבר שקורה לנו סתם.
אני יודע שזמן לא עוצר בשביל בני האדם.
אני יודע חכות.
אני יודע אנשים אפילו יותר.
אני יודע שרע לחבק את הסבל.
יודע מילים ויודע שתיקה.
והינה אני עוד ער. אומר ולא אומר.