גבורה, מסירות נפש, הקרבה (שואלת שוב כי אתמול היה מאוחר ולא קיבלתי תשובות)

לכולם יש סיפור. הם לא סתם הסתערו על רימון ומתו בגבורה. הם לא רק מתו למען. הם חיו למען. נכון שיש קטע כזה לזכור את המוות, אבל נסו לשים לב לחיים שלהם. הם חיו חיים של מסירות נפש, חיים של הקרבה. חיים של נתינה אין סופית. את כל זה אנחנו זוכרים. אנחנו זוכרים את המשמעות שהם העניקו לחיים. את ההקרבה היום יומית שלא הייתה כרוכה רק בלקפוץ על הרימון, אלא דורשת חוזק נפשי. זוהי לא הקרבה חד פעמית, הקרבה של "למות למען". זוהי מסירות הנפש האמיתית. המסירות שבחיים. הם חיו למעננו, למען מדינתנו, למען עצמאותנו. אבל השאלה שלי היא איך "חיים למען"? מהי מסירות נפש במרוצת החיים כולם? כיצד אני יכולה להמשיך את דרכם? ללכת בעקבותם? הם לא הקריבו את חייהם לשווא. הם לא מסרו את נפשם בשביל שביום אחד בשנה נוכל להצדיע להם וביום שלאחריו להמשיך בחיינו כרגיל. איך עושים את זה?