לכל מי שהיה/עכשיו בטיפול אצל פסיכולוג

כן. אם לא תספרי לו את הכל ואת האמת הוא לא יכול לעזור לך

אבל הוא יספר את זה למישהו?

אם את תבקשי, אני מאמין שהוא לא יספר אלא אם זה עניין ממש רציני.

לקח לי חצי שנה לספר לו למה בכלל אמא שלי ביקשה שאגיע אליו, לקח לי זמן לפרוק וכשףרקתי הרגשתי כלעך טוב. אני לא אומר לך לפרוק ישר, כי רקכשזה מגיע בבטחון אז זה עושה את העבודה

בכיתי לה על דברים מפגרים רצח זה היה בכיתה ג
כי לא היה לי מה לספר חחח

היו לי שתיים, ופסיכולוג זה מועיל, אבל לי הם לא הועילו. היו לי עוד כמה אבל רק לשיחות חולפות ולא קבועות כשהייתי הולכת למיון פסיכיאטרי. גם הם לא הועילו.
אולי זה באשמתי, כי רוב הדברים שסיפרתי היו מתובלים בשקר או שהם היו שקר מוחלט. כאילו, לא שמסרתי להם עובדות שגויות, פשוט הייתי עונה ב"לא" לרוב השאלות שהם שאלו והתשובה היא כן. לספר הכל זה דבר טוב, כי ככה הם ידעו איזה כלים לתת לך- ואולי אפילו להפנות לפסיכיאטר. אבל אני לא יכולתי כי ידעתי מה ההשלכות (אולי אפילו הייתי מתאשפזת) אני מניחה שזה מיקרה קצת יותר קיצוני. הסיבה שלא אמרתי את האמת זה לא רק הפחד להתאשפז, זה גם הפרנויה שלי שחשבתי שמישהו מקליט את כל השיחה ויעשה משהו עם המידע. זה פחד אימים. אבל אם לא היה לי את זה ואם לא הייתי נפגשת עם פסיכולוגים בגלל הסיבות שאני כן, אז קרוב לוודאי שהייתי מספרת את האמת גם אם היא הייתה מבישה. ורוב הזמן היא כן. כמעט כל מי שאני מכירה והיה נפגש עם פסיכולוג זה עזר לו. והם לא אומרים כל דבר להורים, אלא רק מה שיש להם עליו חובת דיווח (אונס, משהו פסיכוטי, פגיעה עצמית, פגיעה באחרים, שימוש באלכוהול או סיגריות וכ'ו)

ברור
הייתי מטופלת שנה והיא ידעה עלי הכל
מה זה שווה אם הוא / היא לא יודעים
זאת המטרה לעזור לך
והם מחוייבים לא לספר אלא אם כן זה עניין של סכנת חיים

יש לי פסיכולוג ולא אומרת שום דבר שאני מרגישה שהוא אישי. לא איך אני מרגישה, ולא מוכנה שהוא ינבור יותר מדי בתוכי.
לדעתי המצב הזה הוא לא טוב כי המטרה שלו בעצם היא לעזור לך להתמודד עם דברים ועם עצמך. הוא יכול לספר להורים דברים שאמרת רק אם הוא מרגיש שאת פוגעת בעצמך באיזה שהוא אופן. כל דבר אחר, יש לך חיסיון. ואם את רוצה לספר לו משהו, את יכולה לבקש ממנו לא לספר על זה להורים. (ושוב, הוא לא יעשה את זה כל עוד הוא לא חושש לחייך).

אני מספר לה הכל, היא לא ממש עוזרת לי במיוחד כי אין לי מה לספר, ולפסיכולוגים יש חוק שאסור להם לספר כלום אלא אם זה משהו שעלול להוות לך סכנה

את הרוב כן
ואני חושבת שהם לא יכולים מבחינה חוקית לספר כל עוד זה לא משהו שפוגע/ עלול לפגוע בך או באחרים

אני אצל פסיכולוגית, הייתי אצלה שהייתי קטנה יותר (כיתות ה' ו- ו'). כשהייתי קטנה פחות דיברתי, יותר העברתי לה את הרגשות שלי דרך בובות משחק וכו'. עכשיו (כיתה ט') אני מספרת לה הכל, יש לי צורך לפרוק, וכן, את האמת. אסור להם להגיד דברים שאת מספרת להורים שלך, אלא אם זה כל מיני נטיות אובדניות וכו'.

הייתי מטופלת אצל כמה פסיכולוגים ולא, לא סיפרתי. הרגשתי ממש לא בנוח ואני ממש לא בן אדם שמספר ונפתח לכולם, רוב החברות שלי לא יודעות עלי כלום. פשוט כלום. כנראה בגלל זה כל הביקורים האלה אצל פסיכולוגים לא הועילו לי כי לא היה להם איך לעזור לי, הסתרתי את רוב הדברים שהייתי אמורה לספר... לא ללמוד ממני