ספרו לי את הסיפור חיים הקשה שלכם

אני ממשפחה חרדית, הורים שלי תופסים אותי בצורה הזויה. אסור לי ללבוש בגדים עם כתוביות, אסור לי לצאת עם חברות ועוד ועוד.. ואני כן מאמינה אבל אני לא יודעת אם זה שווה את זה ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ולאן החיים שלי ימשיכו ואני כבר מרגישה שאני הבעיה ולא ההורים שלי. קיצר..

-המציאות שלי שונה מאחרים-
משפט שאני מנסה להזכיר לי כל יום בחיים שלי.
החיים אצלי הם לא נורמאטיבים ברובם.
לא הייתי צריכה לעבור הרבה דברים שעברתי לצערי.
אולי הייתי שמחה מאוד למציאות אחרת, טיפה יותר דומה לשל הסובבים אליי.

אני לא פה כדי לספר לך אותו, אלה כדי להסביר שזו לא הדרך להרגיש שהחיים שלך הגיוניים ורגילים.
המציאות שלך שונה מאחרים.

אממ טוב, זה רק על ההפרעות אכילה השונות, ממש על קצה המזלג.
מעולם לא הרגשתי שלמה עם הגוף שלי.
אני אפילו לא זוכרת בדיוק מתי התחילו כל הבעיות אבל מעולם לא היתה לי מערכת יחסים בריאה עם אוכל. או שאכלתי יותר מידי, פחות מידי, בכלל לא..
זכור לי שבכיתה ח' כבר התחלתי להרעיב את עצמי, לא הייתי מביאה אוכל לבית הספר וכשהגעתי הביתה הייתי עולה ישר לחדר ונשארת שם שעות בלי לאכול.. הבעיה הייתה שלא הצלחתי להתמיד בשיטה הזו וההרעבות גרמו לי לבולמוסים נוראיים, המשכתי לאכול ולאכול וגם אם לא הייתי רעבה עדיין אכלתי עד שהייתה לי בחילה נוראית וממש לא הרגשתי טוב, פיזית ומנטלית.. שנאתי את עצמי עוד יותר כל פעם שאכלתי, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, שנאתי להצטלם.. ואז יום אחד אכלתי המון וממש לא הרגשתי טוב והחלטתי לנסות להקיא, אתם יודעים רק פעם אחת בשביל להרגיש יותר טוב..
ומאז אפשר להגיד שהתמכרתי.. אפשר לאכול מה שרוצים מבלי להשמין? (לפחות ככה ראיתי את זה) זה היה נשמע לי מצוין והמשכתי לעשות את זה.. אכלתי המון ואחרי כל פעם הקאתי הכל, זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי אבל מצידי זה היה כמו שיטה שמונעת ממני להשמין משולבת בעונש לעצמי בגלל שאכלתי כל כך הרבה.. אחרי שנה של הדבר הקשה הזה שנקרא בולימיה חבר שלי גילה על זה והכריח אותי להפסיק.. היה לי מאוד קשה, זה גרם לי להרבה מאוד סבל (בעיקר נפשי), שנאתי את עצמי אפילו יותר ואחרי כל פעם שאכלתי אפילו משהו קטן ישר היתה לי בחילה ורצון להקיא כי הגוף התרגל להוציא הכל ממנו ולא להשאיר כלום.. אבל ניסיתי הכל בשביל לא לעשות את זה יותר בשבילו.. אז עכשיו אחרי עוד כמה חודשים מהזמן שהוא גילה על זה, כבר עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שחטאתי וכן, עדיין יש לי בחילות אחרי שאני אוכלת ואני יכולה לאכול רק חצי מהכמות שהייתי אוכלת פעם ואז נתקפת בבחילות נוראיות ולא יכולה לעשות כלום.. וחשבתי שזה נגמר.. אבל כנראה שזה לא.. כי עכשיו בלי האפשרות הזו, פשוט חזרתי להרעיב את עצמי.. אפשר להגיד הדיכאון שאני נמצאת בו עכשיו עוזר כי במילא אין לי תאבון, אני כל היום בחדר, אוכלת משהו ביום אם בכלל.. וגם המצב הנפשי לא השתפר (בלשון המעטה), עדיין שונאת את עצמי, עדיין שונאת להצטלם, לא יכולה להסתכל על עצמי במראה, מתקלחת/מתלבשת בחושך.. אני מנסה להימנע מלראות את עצמי כי אני יודעת שאם זה יקרה המצב יתדרדר עוד יותר.. חבר שלי מנסה לעזור גם עם זה אבל זה קשה יותר.. מקווה שאני אצליח לצאת מזה מתישהו אבל מי יודע..

בכל מקרה, זה הסיפור הפטתי והעצוב שלי שהחלטתי לשתף רק בגלל שזהו אתר אנונימי ואני מניחה שאף אחד כאן לא יודע מי אני באמת. אני גם בספק שמישהו יקרא את זה כי זה נראה לי מאוד ארוך אבל אם אתם קוראים, תהנו.

מנסה להסתדר

אני בדיכאון כבר כמעט שנה
אף אחד לא יודע ועם הדיכאון נבעו המון דברים שחלק הסתדרו מעצמם וחלק לא
נהייתי סגורה ממש
אני כבר לא מחייכת וצוחקת כמו פעם
אני בוכה כל יום בלילה כדי שאף אחד לא יראה
היה לי התחלה של הפרעות אכילה אבל זה הסתדר
נהייתי לא החלטית בשיט
אני לא אוהבת כלום
אני לא שמחה מכלום
אין לי עם מי לדבר ואני גם לא רוצה
אומרים שלט טוב לשמור בבטן ועוד ברמה כזאת של כמה שנים ורק השנה החמיר אבל אני עדיין שומרת בבטן
התחלתי לחתוך
לקחת כדורים
נמאס לי לבכות
נמאס לי לנסות להסביר לשווא
נמאס לי מהחיים האלה אני רוצה למות
אני סובלת אבל אני מעדיפה להתמודד לבד
קיצור חיים חרא

אוקי הכל התחיל בכיתה ב
אין לי מושג למה אין לי מושג מה הם רצו ממני ואין לי מושג מה עשיתי להם בכלל
זה התחיל בקטן בכמה בנים שקיללו אוצי כל יום
ומשנה לשנה זה רק גדל וגדל
עוד ילדים הצטרפו עד שזה נהפך לכל הכיתה (חוץ מ2-3 ילדים שאני עד היום מצטערת על זה שלא הערכתי אותם יותר)
כל יום היה סיוט וכל יום היה יותר גרוע מהשני כל הכיתה עומדת מולי כל הפסקה ומתחילים לקלל אותי ולהשפיל אותי, וזה לא נגמר פה הם היו מרביצים לי הם צילמו אותי בשירותים ואיימו להעלות לפייסבוק אם אני לא יביא להם תאוכל שלי כל יום
הם גם גנבו לי את האוכל
הם פתחו קבוצות שנאה בפייסבוק נגדי הם פתחו קבוצות בווצאפ בשם"שונאים את שני" וצירפו אותי ואיך שהם צירפו אותי היו שולחים מלא תמונות שלי שהם עשו להן פוטושופ ומלא קללות ודברים כאלה
ילדה אחת ביקשה ממני חולצה לבנה לטקס וככ פחדתי אז הבאתי לה ויום אחרי הטקס היא החזירה לי אותה צבועה בכחול וקרועה
פעם אחת הגעתי לבית ספר עם רגל כואבת ולא יכלתי לדרוך עליה והם צעקו מי שמגיע למגרש אחרון מורידים לו את המכנסיים
תנחשי מה קרה? ניסיתי לרוץ אבל לא הייתי מהירה מספיק והם הורידו לי תמכנסיים וצילמו אותי ושלחו לקבוצה של הכיתה
וכל הפעמים האלה שהמורה העבירה מישהו לשבת לידי והוא פשוט היה צועק לא רוצה לשבת ליידה היא מכוערת או שהוא היה אומר היא שמנה מידיי אין מקום בשולחן שלה היא תפסה לי את כל המקום
כיתה ו בלג בעומר הם ניסו לזרוק אותי למדורה
אני בחיים לא אשכח את מה שהם אמרו לי-תתאבדי כבר אף אחד לא אוהב אותך יזונה ישרמוטה ימכוערת
כולם מרכלים עליך מתי תביני
שונאים אותך
אם תמותי אף אחד לא יהיה עצוב אנחנו נעשה מסיבה
מכוערת
שמנה
מגעילה
דוחה
מסריחה
בכיינית
ועוד מלא מילים משפטים ואיחולים ששמעתי כל יום
ואת כל ההשפלות
אני בחיים לא אשכח שום דבר
אני בכל זאת ניסיתי להיות נחמדה ולהיות חברה שלהם
לפעמים זה עבד אבל אחרי יום שוב פעם סכין בגב
לא יכלתי לומר כלום להורים שלי בגלל שתי סיבות
אחת כי פחדתי
והשנייה כי פשוט לא רציתי לפגוע בהם לא רציתי שידעו שהבת שלהם סובלת ככה
יום אחד בכיתה ו החלטתי שנמאס
אם ככ שונאים אותי ולא רוצים שאני יחייה אולי כדאי לי באמת להתאבד
וניסיתי
ניסיתי לחתוך לעצמי את הוריד ופשוט למות מאיבוד דם
אבל זה לא הצליח זה לא היה עמוק מספיק
והיו עוד נסיונות במשך השנים
אבל כמו שאת רואה שם דבר לא הצליח
מכיתה ו הייתי חותכת את עצמי כל יום
זאת הייתה הדרך שלי לפרוק את כל הכאב הזה
הייתי מכסה את היידיים במלאמלא צמידים כדי שלא יראו ויחשבו שאני חלשה
בכיתה ז+ח כל פעם שהם היו רואים אוצי הם היו עושים כמו ביסודי
והמשכתי
המשכתי לחתוך את עצמי
המשכתי לנסות להתאבד
המשכתי לשמור את זה בסוד כל השנים האלה
המשכתי לשתוק

ובגללם
בגלל הילדים האלה אני כרגע סובלת מהפרעות אכילה חרדה חברתית התקפי חרדה ודיכאון
התאשפזתי בשלוותה בגלל ניסיון התאבדות
זה ה8 שנים הנוראות של חיי

והיום
אני לא יכולה לתת אמון באנשים
אני לא יכולה לסמוך על אנשים יותר מהפחד הזה שאני יפגע שוב
אני לא יכולה פשוט לשחרר את העבר ולהמשיך הלאה כי זה קשה מידיי

שואל השאלה:
הייתי רוצה להתחיל ולספר על שלי אבל אני מאמינה שאם יש מישהו שמכיר אותי פה, הוא יזהה אותי מייד וחבל שכך

טוב זאת הולכת להיות וואחאד פריקה...
להורים שלי בכלל לא אכפת ממני הם רק קונים אוכל ונותנים כסף (בקושי כן) כי הם מרגישים שהם חייבים אבא שלי אפילו לא בא לבת מצווה של אחותי והיא כמעט בכתה והשאיר אותי לישון בחוץ... ממשיך לאכזב כרגיל
הייתי חותכת פעם ועכשיו כבר לא אבל הטמטום הזה השאיר לי צלקות על כל הגוף ואני לא יכולה ללכת לא עם שורט או חולצה קצרה ואני מפחדת לספר לאנשים שלא יתרחקו ממני ולא ירחמו עלי ורק 3 אנשים יודעים את זה
שונאת את איך שאני נראית... ותאמינו לי ניסיתי חאהוב את עצמי באמת שכן פשוט כל פעם שאני רואה את עצמי זה הכל המשקל הדפוק... למרות שאני במשקל תקין אני נראית שמנה ואני מנסה לא לחזור להקיא ולהרעיב את עצמי לא מסוגלת להצטלם בכלל
קשהלי לסמוך על אנשים הלב שלי זה פשוט שק איגרוף וכל אחד פשוט מכסח אותו במכות וקשה לי לדבר עם אנשים ביישנות מסריחה
לא בטוחה לגבי הנטייה המינית שלי בכלל ונמשכת לשני המינים ומפחדת לצאת מהארון ויש לי חבר אבל יש לי קראש על נרקומן דביל חמוד..
ואני מעשנת ומשתכרת בבית ספר וכל הזמן מבטיחה מחדש לחברה שלי שלא אני לא יעשה את זה יותר אבל עדיין ברור שאני כן כואב לי עליה היא מנסה לעזור לי
מה כבר ביקשתי להיות נורמלית... למה אני כזאת מתוסבכת למה אני עושה את זה לעצמי?

אני מתגעגעת לכיף שהייתי עושה שנה שעברה ולשמחה שהיה בי ולתמימות ולמה שעברתי.. השנה התחלתי לשתות ולעשן ואני לא יכולה להפסיק בנוסף אני פוגעת בחברות שלי כל כך ולא מצליחה להפסיק ואני מרגישה שאני כבר משתגעת אין יום שאני לא בוכה ואני מסתירה הרבה סודות שזה כבר משגע אותי

הורים קשים
הטרדות מיניות שלא מפסיקות..

אין לי אחד כזה

החיים שלי בסדר יש דברים טיפה עצובים ומעצבנים אבל אני מסתכל על הצד החיובי אז הכל תותים

ניסיתי להתאבד פעמיים
אני חותכת
יש לי הפרעות אכילה
חזרתי בשאלה וההורים לא יודעים
אני בארון
יש לי הפרעות פסיכיאטריות
אני בדיכאון
הבן אדם היחיד שאהבתי מת עכשיו
עברתי חרם ומכות
המצב הבריאותי של אמא שלי לא טוב
הטרידו אותי מינית שנה שלמה
כמעט נאנסתי

----------------
ש לי סיפור די עצוב וכואב.
אבל זה לא משנה.
כי זה החיים שלי ואני כרגע מחליטה שאני תופסת את המושכות ואני יעשה רק מה שיעשה אותי מאושרת כי נמאס לי שמכתיבים לי איך לחיות, מה לעשות ומי להיות.
ויש לי עוד חיים שלמים לעבור, לחוות, לשמוח, ללמוד, להכוות, ולהיפגע, לשמוח ולהיות מאושרת בסוף.
זה הכל.
לילה טוב כולם מקווה שעזרתי.
מיש צריך שיחות עידוד ועצות אני תמיד פה.

משפחה דתיה.. סוגרים אותי הרבה.. אסור בנים אסור חצאית קצרה מידי.. אבא התאבד שהייתי קטנה האקס שלי שאהבתי הכי בעולם אנס אותי פעמיים... אמא שלי גילתה שהתנשקתי היא לא רצתה אותי בתור הבת שלה.. הכל היה נראה אבוד אז חתכתי אחר כך היא גילתה שהיה לי חבר הפרידה בנינו.. לשנינו נשבר הלב עכשיו הוא כועס כי חושב שאני אשמה בכך אבל למרות כל מה שקרה אני הכי מאושרת בעולם זה רק הראה לי כמה חזקה אני ושאף פעם לא להישבר כי אם זה קרה לי זה כנראה כי לי יש כוחות מיוחדים לעבור את זה מי שצריך עזרה אני תמיד כאן!

אני לא חושבת שהחיים שלי כולם היו קשים. אני ילדה טובה חברותית מסתדרת בלימודים מצוין משפחה חמה..
אבל מלפני שנתיים שהייתי בת 14 וחצי עברתי אונס אני לא מכירה את שלושתם פשוט כי הייתי תמימה וקצת טיפשה ו קרה מה שקרה ואני לא אני לא רוצה לפרט על זה בדיוק.
ואז קצת השתבש הייתי בדכאון לא הלכתי לבצפר, שקרתי לחברות שלי מה הולך איתי ואז שגילו עשו ממני שקרנית (ובסהכ לא רציתי שידעו ויצחקו עלי או משהו, אמרתי למישהי אחת והיא סיפרה)
עברתי בצפר, עכשיו יותר טוב כיתה נחמדה דיי המשכתי בחיים למרות שלפעמים מאד עצובה ובוכה בלילה בגלל מה שהיה, בשנה אחרונה היה תקופה שהקאתי והפסקתי בזכות מישהו שתמיד עזר לי. ועכשיו מכורה לספורט במקום שזה עדיף, אבל אם אני לא עושה ספורט אני בדכאון שוב
זה לא סיפור חיים מזעזע אני יודעת שיש כאלה יותר עצובים, פשוט סיפרתי מה שאצלי.
אגב אני מעריכה כל אחד ואחת שרשם פה ופרק מהלב שלו.. אני תמיד פה בשבילכם

שואל השאלה:
הסיפור שלי? אוקיי, נראלי שלא אכפת לי כבר אם אני אספר או לא.

החיים שלי לא היו קלים בכלל בילדות עברתי התעללות מינית עי אח שלי הגדול, הרביצו לי המון, אח שלי ואבא שלי, מכות רצחניות לפעמים, עם חגורה עם כבלים ומה לא? גדלתי בלי לדבר עם אח שלי, שחיי איתי בבית במקרה, ואף אחד לא ידע שהוא הטריד אותי, בחטיבה התחלתי להיות דכאונית וחתכתי והייתי בולמית ויש לי הפרעות אכילה עד עכשיו, דימוי עצמי נמוך, בלי אמון בשום בן אדם, חודש שעבר אח שלי התאבד, לא דיברתי איתו כמה שנים כבר, הבית שלי קרס, ואני עם השקרים והמחשבות שלי והחרטה וההאשמות שהכל בגללי, אני נידיתי אותו אני רבתי איתו אני הייתי צריכה להיות טובה אליו, המצב הנפשי שלי ברצפה, אבא שלי מאשים אותי במוות של אחי, אחותי אומרת שעדיך בלעדיי, אין לי כוחות יותר, ואני מנסה להיות חזקה וזה חזק ממני ובעיקרון אני בהתמוטטות כל יום בערך.
וזהו, זה הסיפור בקצרה

הוטרדתי שהייתי קטנה יותר
אני חוזרת בשאלה, הורים לא יודעים
בארון
תמיד הייתי המוזרה, מספר שתיים
ברווז השחור
ברירת מחדל
וכולם חושבים שיש לי חיים מושלמים
הפליות במשפחה לעומת אחותי
וכו

לכל אחד יש סיפור חיים משלו. אנשים יכולים להראות לך נורמאטיביים לגמרי, אבל אם זה מה שאת חושבת אז את חיה בעולם סוריאליסטי. לכל אדם הבעיות שלו, תאמיני לי שכל אחד עובר או עבר משהו נורא, גם האנשים שנראים לך הכי מאושרים. אני לא באה לומר לך שאת חיה בחלום, אבל אני רוצה שתדעי שהעולם מלא באנשים שחווים הרבה סבל יותר משאי פעם תדמייני. את לא מקוללת, תשכחי מזה, כולם עוברים קשיים וזה נורמלי- אל תרגישי שונה.

קודם כל, אין לי מה לספר את הסיפור שלי כי הוא ממש לא משתווה לשום דבר ממה שקראתי פה ואני סתם אשמע בכיינית..
אני חייבת להגיד, לכל מי שכתב פה
אתם אנשים מדהימים וחזקים כל כך, באמת!
אני באמת מצטערת על כל דבר שעברתם פה וזה לא מגיע לשום בן אדם הדברים שכתובים פה.
אני מעריצה אותכם על כך שהצלחתם לעבור את הסבל הזה. הלוואי שהייתה לי יכולת להיות חזקה ככה ולא להישבר כל כך מהר כמוכם.
כל מי שצריך משהו, לפרוק או סתם לדבר עם מישהו. אני רוצה להגיד לכם שאני פה בשבילכם ואני יותר מאשמח שתשלחו הודעה.
מעריצה את כולכם פה. באמת.

תגובה מעליי אני לא מבינה את התגובה שלך את אומרת שאת מרוצה מהחיים שלך ושאת "משתתפת בצעירנו" אבל גם אני מרוצה מהחיים שלי למרות הכל זה חיזק אותי ואני רואה את הטוב בזה (בדיעבד).
לא היה לי ביטחון אף פעם ותמיד התביישתי בעצמי.
תמיד למדו אותי לשתוק לא לספר זה לא יועיל סתם ימשוך תשומת לב.
אבא שלי אלים וגיליתח עליו דברים רעים ביותר (אבא שלי אנס 2 בנות ועדיין מסתובב חופשי. אחת התלוננה אבל אין ראיות מספיק והשנייה מתביישת).
אבא שלי גם אלים פיזית ומילולית ואיך הייתי מגדירה אותו? פח הטימטום.
א. הוא פח ותמיד ניסה לדפוק את אמא שלי ואת הילדים.
ב. שכלית הוא דפוק.
מדבר לא לעניין מדבר דברי הבל, מדבר כמו חולה רוח אבל יודע לשחק את המשחק ליד אחרים קיצור דפוק אמיתי.
אז לספר את החרא שהוא האכיל אותנו או שאחרי שהם התגרשו ניסה לפגוע בנו כלכלית ונפשית? לא בא. בחשבון! פדיחה..
לספר שאין לי ביטחון עצמי ואני שונאת את עצמי? תתגברי יהיה טוב.
היה לחץ בגלל הגירושים וזה יצא עלי (הכי קטן הכי נדפק) אז אני הלא בסדר והחרא.
ניסיתי להתאבד בתקופה לחוצה וגם ככה שנאתי את עצמי אז למה לא.
אחרי זה הקאתי את זה ואז אחרי תקופה שוב ניסיתי וגילו ואישפזו אותי ואז אחרי יום שיחררו (עדיין אובדנית) וניסו להוציא מהבית ולקחו אותי לאבא אחרי יומיים חזרתי הביתה מבויישת ונכלמת.
אחרי תקוךה שהעיפו אותי מבית הספר (סוף סוף כשהתחיל להיות טוב) ועישנתי וחזרתי בשאלה אסל אז הגעתי לבית ספר וירדו עלי והעליבו אותי (תכלס זה היה בצחוק חלק מהדברים אבל ילדה בלי ביטחון לוקחת הכל ללב ולא משחררת) אז חתכתי ואז ניסיתי להתאבד שוב הרגשתי שכבר כלום לא יצא ממני בסוף אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית וניסו להוציא מהבית ולקחת אותי לפנימייה סירחון של הרווחה.
אחרי שנלחמנו בהם וניצחנו (ברוך ה') חזרתי לבית ספר (אמרתי כבר שמתיישהו חזרתי בתשובה?) והייתי עושה מלא ספורט ואוכלת נכון וירדתי אבל זה התפתח לאנורקסיה ושוב אישפוז (תל השומר) ושוב הרווחה הקרציות בסוף כל התהליך הזה אני מרוצה.
חזר לי השנה המחזור, מצאתי ביטחון עצמי ואת הערך שלי ועכשיו (בלי עין הרע, ברוך ה') אני אוהבת את עצמי ומחפשת את הטוב בהכל.
עשיתי שינוי עצום בחיי ומודה לקב"ה שליווה אותי כל התקופה הזאת ושאעבור כי הוא היחיד שהיה שם ולא עזב.
תודה 3>
אשכרה מישהו קרה עד לכאן? חח תודה לקוראים.

בכיתה א או גן זרקו עלי אבן עם איזה 4 מסמרים וזה נתקע לי בראש ומאוחר יותר הייתי צריכה לעשות קרחת בשיער שלי וההסתובבתי כל הזמן עם כובע כדי שלא יראו, הייתה תקופה שהייתי ממש שמנה ומכוערת והיו מקללים אותי ושנאתי את עצמי כל כך ולא יכותי לענות להם כי בכל זאת הייתי ילדה ביישנית ועכשיו אני יותר יפה ומתחילים איתי אבל כשאני רואה ילדים מהתקופה הזאת הם באים ומורידים לי חזרה את הביטחון העצמי, אמא שלי מקללת אותי כל יום ולפעמים בצדק ולפעמים לא אבא שלי התחיל להרביץ לי לפעמים שאני מתחצפת, בגלל שהייתי שמנה וביישנית לא היו לי חברות ועכשיו זה משפיע עלי למרות שהצלחתי למצוא חברות אבל הייתה תקופה שפשוט לא הפסקתי לבכות על זה עד שמצאתי חברות חדשות.. סליחה על החפירה. תהנו

וואו לכולכם יש סיפורים קשים...
תזכרו שתמיד יש עליות וירידות, גם אם זה חא נראה לכם ככה, יום אחד בלי שתשימו לב אתם תהייו בעלייה משמעותית.
אז הסיפור שלי הוא כזה, התחיל מזה שסבתא שלי נפטרה, לא הבנתי את המשמעות של לא איתנו יותר, אז המשפחה התפרקה, היו ריבים על כסף וירושה, ובתוך כל זה הייתי אני, ילדה בת 7, שבהדרגתיות החיים שלה נהיו יותר ויותר בודדים.
אני זוכרת שאבא שלי היה בא כל יום שישי, הוא היה משחק איתי וקונה לי דברים, אהבתי ותמיד חיכיתי לזה שהוא יבוא.
אחותי הייתה בפנימיות מגיל קטן, ותמיד כשהייתה באה הביתה, זה היה ריבים ואיומים בסכינים בינה לבין אמא שלי והיה נגמר בתחנת משטרה באמצע הלילה.
עם השנים אחותי כבר הפסיקה לבוא לבית, ולדבר איתנו גם.
ועם השנים, גם לאבא שלי אין זמן לשיחת טלפון של דקה איתי, מה אני עוד אגיד? חתכתי, שתיתי, עישנתי, כמעט פיתחתי לעצמי הפרעות אכילה.
והנה אני, נערה בת 15 וחצי, שקצת הרבה עכשיו חושבת למה העולם מתנהל ככה, כואב לי שאנשים בעולם מסוגלים להרוג ולפצוע אנשים.
העולם כל כך לא פייר..

נ. ב אני יודעת שכותבים קרא ולא קרה פשוט לא שמתי לב... אני לא עילגת

הכל התחיל בכיתה א שהגעתי לבית ספר
הייתה איזה ילדה אחת שהייתה כל הפסקה מרביצה לי והייתי אומרת למורות הן היו אומרות אנחנו נטפל, הן לא עשו כלום עם זה גם הייתי אומרת לאמא שלי והיא אמרה למורות הזונות האלה הן לא עשו כלום ותמיד הייתי משקרת לאמא שלי שנתנו לה עונשים כמו לאכול אחרינו לנקות את הכיתה כל הזמן והרגשתי נורא עם זה וגם עם ההרגשה שמציקים לי
בגלל שהיא הייתה "מלכת הכיתה" כולם היו נסחפים אחריה והיו מקללים אותי ומרביצים לי בכיתה ב הכרתי מישהי חמודה שהייתה החברה הכי טובה שלי הייתי החברה הכי טובה שלה עד כיתה ו ובכל השנים האלה עד כיתה ו היו קוראים לי
מכוערת
שעירה (בגלל שאני עיראקית אבל אני לא שעירה כי אני הרוב תימנייה)
זונה
קופה
שרמוטה
כלבה
מכוערת
תמיד היו מדרגים את הבנות הכי יפות לבנות הכי מכוערות
ותנחשו מה?
אותי היו מדרגים הכי מכוערת
כל השכבה ידעה שאותי מדרגים הכי מכוערת
זה פגע בי כל כך
תמיד גם בכיתה ו שהכרנו את השכבה
היו הערות מהצד
מכוערת
כלבה
תמותי
זונה
היו לי כבר המון חברים
רוב הקללות היו מהבנים
אבל רוב הבנות שהיו חברות שלי היו צבעות חוץ מ2 בנות שאני עד היום חברה שלהן כיתה ז
אני יודעת שזה לא פער גדול אבל בשבילי כן
הבנות הצבועות האלה עשו עלי חרם
הן קיללו אותי בסתר
ריכלו עלי מול הפרצוף בכוונה כדי שאני יעלב
אה כן נזכרתי
בכיתה ב אותה הילדה שהרביצה לי הציצה לי בשירותים
היום היא ילדה נחמדה
גם אין לי מושג למה אני מדברת איתה לפעמים
היא וכל מי שפגע בי ( הרוב ) בבית ספר מולי
יש גם כמה בנים שהם חושבים שאני נעלבת מהם אבל (פחות) הם גם מקללים אותי פחות
גם השנה קרו לא מעט דברים
התאהבתי בפאקינג בן אדם לא נכון ( מבוגר ממני ב17 שנה)
הסתבכתי ( אני לא יודעת להסביר איך זה ממש אבל ממש מתוסבך) עם המחנך שלי עד עכשיו ואני תקועה איתו 3 שנים
כל הלחץ של הלימודים
זה שאני חסרת ביטחון רק בגלל הילדים האלה
אף פעם לא דיברו על הגוף שלי אבל תמיד הרגשתי שאני שמנה והתחילו לי הפרעות אכילה
הן הפסיקו
התחלתי לחתוך את היידים
התחלתי לקחת מלא כדורים
זה לא עוזר
תמיד אני מכסה את החתכים עם תחבושת וגקט אבל שממש חן לי אני מפחדת להוריד ושישאלו אותי מה קרה לי ביד
וששואלים אותי
אני אומרת שרציתי לחתוך סלט ונכתכתי באיזור שליד הווריד
זה קשה לי
אף אחד לא יודע
אני כבר לא מספרת לאמא שלי כלום
הנה גם לאחותי התאומה שנשארה בגן לעכשיו היא כיתה ו מציקים בבית ספר כי היא כביכול "שונה מהם" היא לא אוהבת דברים כמו כולם וחבל שרק בן אדם אחד רואה את זה וזאת החברה הכי טובה שלה אמא שלי כן דואגת לה והכל אבל המורות בבית ספר המטומטם הזה לא עושות כלום מה יש לילדים היום אני רואה ילדים בכיתה א מקללים עדיין יהומו ושאני שומעת מישהו אומר למישהו הומו זה לא נגמר טוב וגם לילד בכיתה א
היא לעומתי כן מספרת לאמא שלי אבל למה אני לא מספרת לאמא שלי?
כי אני יודעת שהיא תעשה מזה טובות
היא לא אוהבת אותי
תמיד היא אומרת לי למות ושאבא שלי שומע מזה הוא כזה מה קרה אני מספרת לו מה היא אמרה לי והוא לא עושה כלום
כבר נמאס לי מהכול
נמאס לי לבכות בלי שאף אחד יראה
אני "חסרת רגשות אני לא מראה את הרגשות שלי לאף אחד אבל לפעמים זה משתלט עלי והמורה שלי שם לב נראלי וזה לא טוב,
נמאס לי שהחברה הכי טובה שלי לא מבינה אותי בכלל
נמאס לי לדעת שאם אני ינסה להתאבד לא יקרה כלום
אף אחד לא אוהב אותי
אף אחד גם לא יאהב אותי
אני רוצה למות
גם אם נשאר עוד המון זמן
אני סובלת בזמן הזה
ובשביל מה לסבול אם אפשר למות
אני מעדיפה למות תודה
אני בספק אם מישהו יקרא את זה אבל זאת הייתה פריקה קטנה
יואו לקח לי 30 דקות לכתוב את זה חח