מה הסוד הכי נורא שלכם? (אפשר אנונימי)

אני רשום לסטיפס
לא סיפרת לאף אחד
אה
ואני מאונן עם מלפפון
נשבע שאני רציני אני לא ספאם

שאני כל יום מקווה שאבא שלי יחליט להתגרש מאשתו. המשפחה שלה באמת הרסה לי את החיים.

אני בדיכאון רוב הזמן שאני לבד

אין לי סודות אני בנאדם פתוח רצח האנשים הקרובים אליי יודעים עלי הכל חחח

שאני שונא את אבא, לא אוהב אותו.

כשהייתי קטן בן דוד שלי אמר שהוא צריך את העזרה שלי ואם לא אעזור לו הוא ימות אז כמובן שעזרתי לו אז גם ממש הערצתי אותו בקיצור הוא לקח אותי לחדר שלו נעל את הדלת ורצה שאביא לו ביד ואמצוץ לו. לא הסכמתי למצוץ לו אבל כן הבאתי לו ביד (הייתי בן 5 אולי) מאז אנחנו לא ממש בקשר או שאני סתם לא זוכר. לא סיפרתי את זה לאף אחד.

אני תמיד מראה כלפי חוץ שאני תמיד בסדר, ילדה עם שמחת חיים.
זהו שלא, נמאס לי שאני צריכה תמיד לשחק אותה שהכל טוב כדי שלא יגידו שאני ילדת צומי או משהו, אין לי אף אחד לשתף במה שעובר עלי, אף אחד!, בחיים שלי לא הרגשתי לבד יותר...

אנונימית^ תגובה שניה מעליי...
את הכי בעולם מוזמנת אלי לדבר איתי, אני אשמח מאד.
מוזמנת לפנות אלי בשמחה כדי לדבר, להתייעץ, לפרוק, ואפילו סתם לדבר ולצחוק.
וזה באמת לא משנה בת כמה את או איך את נראית או מה הגיל שלך, גם הדיעות שלך והמחשבות שלך לא ממש משנות, משנה איך את מרגישה ואיך אני רוצה שתרגישי.

#אףפעםלאלבד

אני מתפלל שההורים שלא יתגרשו כי אני לא סובל את אבא שלי

ממציאים עלי שמועות ומלא דברים מגעילים. דברים שאני אפילו לא עושה. לפעמים אני חושבת על המחשבה הזאת של למה בעצם אני בעולם הזה? כולם מרכלים עלי ויורדים עלי ומה אני עושה פה בכלל? לפעמים פשוט נמאס לי.

ההורים שלי התגרשו השנה ומעולם לא הרגשתי כל כך בודדה מאז,
אני בוכה הרבה ולא מראה את זה,
מה גם שגיליתי סודות לא כל כך נעימים על העבר שהשפיעו עלי מאוד ואני די שונאת את ההורים שלי כרגע אז...:)
אני מאוכזבת.

מצד שני אני לא יודעת אם זה מתעלה על זה אבל מאז ומעולם ידעתי על בגידה של אחד ההורים, לעולם לא העזתי לפתוח את זה.

אני לא יודע ממה זה בדיוק נובע אבל אני תולש ריסים וגבות... רק המשפחה הקרובה יודעת ואני מתבייש בזה מאוד... יש תקופות שאני נראה כמו חולה סרטן ואני מתפלל שהחברים לא ייראו כי אז אני לא אדע מה לעשות ואיך להגיב להם. (בן 21)

אונימי מעליי^
גם לי הייתה תקופה שתלשתי גבות
כשהתחלתי להשתמש בשמן קיק הפסקתי אני נורא ממליצה לך
בהצלחה:)

הייתי רוצה שסבא שלי ימות רק כדי שאני אקבל את כל הדברים שלו

אני חושבת שאני לסבית ואני מאוהבת בילדה מהכיתה שלי שאני והיא כמעט בכלל לא מדברות כי היא מקובלת אוף... החיים הם זבל

יש לי דעות מאוד קיצוניות על העולם שלנו. לגבי הסדר הטיבעי הקיים והאמור להיות. למשל, אני טוען שבני האדם חיים יותר מדי זמן, ומעטים מדי מתים. אני גם טוען שבני האדם הם הטורפים של עצמם, כמו שבטבע יש מארג מזון של טורף ונטרף, אבל בזמן האחרון מספר האבידות (ממלחמות ופיגועים) הוא זניח לעומת כמות האנשים שחיים בעולם, ולכן תגיע מלחמה שתאזן את המארג בעולם, או שהטבע יצטרך לצור לנו טורף טבעי.
החברים שלי הקשיבו לי ואחד מהם אמר שזה ממש מזכיר את האידיאולוגיה של היטלר, שתבינו כמה זה גרוע..
אבל החברים הטובים שלי יודעים מראיית העולם שלי והם מקבלים אותי עם זה, אז זה בסדר.

אני תמיד מראה כאילו אני שמחה לכולם ואני זאת בחבורה שכביכול עושה את כל הצחוקים וזה אז גם לא לוקחים אותי ממש ברצינות אבל את האמת אני כל יום פשוט חוזרת הביתה ובוכה אני מרגישה שאין לי מישהו שאני יכולה לשתף אותו ולסמוך עליו מספיק אני ממש מדוכאת מהחיים האלה אבל מסתירה את זה...

מרגיש שהחיים שלי פתטיים והרוסים. אין לי כל כך חברים בבית הספר, לאף אחד לא אכפת ממני, נמאס לי כבר לשבת כל היום בודד בבית, נמאס לי מאנשים ונמאס לי להגיד שהכל בסדר כשהכל לא. נמאס לי שאנשים חושבים שהם מכירים אותי, נמאס לי להיות בארון בלי יכולת לספר לאף אחד ולהכיר מישהו ונמאס לי להגיד נמאס לי.

אני מרגישה שאני קורסת נפשית. אף אחד לא יודע כי אף אחד לא יבין. וגם אם כן, לאף אחד לא יהיה מספיק אכפת.
יש לי גם מחשבות אובדניות. אני לא מתכוונת לממש אותן, לא. אבל משום מה לחשוב על זה נותן לי תחושת נחת ענקית.

כותב וורסים של ראפ. אולי יום אחד אני יהיה ראפר

^יש כאלה שיש להם הרגל כזה
-אני זו שרשמה לו

אני מראה כלפי חוץ שאני אדיש ולא שומע כלום וצוחק הרבה וזה
אבל האני אמיתי תמיד שומע כל דבר שמלחששים ואומרים עלי וצוחקים עלי
ואני בעצם אוגר בעצמי כל כך הרבה כעס וזעם שאני מת מפחד שיום אחד ישתחרר ואני לא אצליח לשלוט בעצמי כמו שקרה פעם אחת

אני רוצה שיהיה איזה פיגוע שהאחים שלי ימותו, זה יהיה הרפתקה וזה יהיה שקט

בעיות במשפחה, בעיות עם כסף בבית.. חברות הכי טובות שפגעו בי לפני כמה חודשים מאוד - ניסיתי לסלוח אבל לא מסוגלת עד הסוף, והן רק מראות לי כל פעם כמה שלא אכפת להן ממני. אה, ויש גם את הקטע שכולם בטוחים שאני סוג של מסטולה טיפשה, אף אחד לא לוקח אותי ברצינות, חושבים שאני סתם מצחיקה ולא מעבר לזה. יש גם את הקטע שאני מוקפת באנשים רוב הזמן, אבל לאף אחד לא אכפת במיוחד ממה שעובר עלי וממה שאני מרגישה, ושאני גם לא מרגישה שאני מסוגלת לספר למישהו. כל חבר שאי פעם הכרתי והתחברתי אליו איכזב אותי בשלב מסוים.
ועכשיו נזכרתי שהשאלה היא על סודות, מה שכתבתי פה זה גם סתם דברים שאני מרגישה..

יש מסביבי כל כך הרבה אנשים ואני תמיד ארגיש לבד. אין לי אף אחד לסמוך עליו, והחלום הכי גדול שלי זה שיהיה מישהו, אפילו בן אדם אחד, שאני ארגיש לידו אני. בחיים לא היו לי חברים אמיתיים, הם תמיד הלכו ובאו וזה כל הזמן היה לצחוקים או ליציאות אבל זה אף פעם לא היה שיחות נפש, זה אף פעם לא הוציא ממני את מי שאני. אני מתוסבכת, קשה לי. הכול קורס לי, לא בא לי לצאת מהבית.

יש לי קלסר שאני כותבת בו כל מיני דברים כאילו על מה שקורה לי בחיים וגם אני כותבת לאנשים מכתבים עם הדברים שבחיים אני לא אעז להגיד להם ואז אם חס וחלילה יקרה לי משהו אני רוצה שהם ימצאו את זה.

יש לי בלוג עם כל הסודות שלי ואף אחד לא יודע עליו

הפרעות אכילה

חתכתי לפני כמה זמן כאילו קבוע כי הייתי ילדה מטומטמת.
יש לי עוד סוד שאני מעדיפה לא לומר אותו אני מנסה להדחיק את זה.

אני מרגישה באמת לחץ להרוג את אמא שלי ואחי לפעמים ו10 דק אחרי זה אני מרגישה נורא אשמה. אני שונאת את עצמי שונאת את הגוף שלי שונאת את החיים שונאת הכל. הייתי בולימית לפני שנה והסימפטומים צצו שוב ואני מקיאה כל דבר שאני אוכלת ובאמת שזה הדבר היחיד שמעניק לי שלווה עם כל השנאה שאני מרגישה שמקיפה אותי. באמת שלאף אחד אין מושג כמה אני מדוכאת ועם כל החברות שיש לי אני לא יכולה לומר על אף אחת מהן שהיא החברה הכי טובה שלי. אני לא סומכת על אף אחד ואני בוכה המון בחדר בשקט, וקוראת משפטים על הפרעות אכילה, אובדנות, שנאה וכו.. אף אחד לא מעריך אותי במשפחה הזו אני היחידה שלא שותה לא מעשנת לא לוקחת סמים ואשכרה הולכת לבית הספר אבל כולם מתמקדים בזה שאני לא עוזרת בבית ורק דורשת וזה ממש לא נכון, אני נתתי לאמא שלי 400 לקניות, אני ממנת את עצמי והולכת עם נעליים קרועות, מצלמת ספרי לימוד של חברים כי אמא שלי לא קונה לי ספרי לימוד, ויש כל כך הרבה אני פשוט מותשת.

אני לא משתפת שום דבר עם אף אחד כי אני מפחדת שיצחקו עלי או יפיצו עלי שמועות...

אף אחד בעולם לא יודע שאני סובלת מהפרעות אכילה
הם אומרים לי וואי איזה רזה את. איזה כיף לך. את מאלה שאוכלות ולא משמינות...
אבל אף אחד מהם לא יודע את האמת הכל כך נוראית שאני מרגישה כל כך רע בלשון המעטה.
הכל התחיל מתוך אכילה רגשית לפני שנתיים בערך ומפה הרגשתי איך לאט לאט העולם שלי מתפרק לרסיסים. אבל עכשיו אני מנסה להיות חזקה ולא לתת לזה להשתלט עלי! לא להשבר!

אני לפעמיים שונאת כל כך את כל אנשים כי מרגישה משתקרבים אליי רק מתוך אינטרס ולא מתוך רצון עצמי..

ברוך השם
עצם המחשבה איננה פשע או עבירה על החוק, אלא רק מחשבה.
בנוסף לכך, אף אחד לא מושלם וכולם שרוטים. פשוט יש כאלה שפחות וכאלה שיותר.

אף אחד לא אמר שזה חולני, אבל צריך לחיות עם זה שלא כל אדם שיש לו בעיה כזו צריך ללכת לפסיכולוג. אפשר להבין את מקור הבעיה בתוך עצמך.