נניח ואמא שלכם הייתה משתגעת, איך הייתם מתמודדים עם זה?

משתגעת לגמרי או שיגעון חולף?
אם לגמרי אז הייתי כנראה בוכה ימים שלמים בלי להירגע בכלל.
אם שיגעון חולף (קרה כבר בעבר) פשוט יצאתי מהבית לנשום אוויר עד שהיא תירגע.

תגדיר משתגעת.

בורחת מהבית.. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להתמודד עם זה, למרות שזאת אמא שלי... אני נשמעת מגעילה אבל אני משהייתי קטנה ההורים שלי הכניסו לי לראש שאני לא נורמלית ואני רק מנסה לברוח מהדברים האלה, ושיגעון זה דבר מדבק

שואל השאלה:
פשוט משוגעת. היא עוברת משהו בחיים, לא שולטת במצבי הרוח שלה וכו... הולכת לפסיכולוגים וכאלה...
כנראה שלא יעבור...

שואל השאלה:
לאן לעזאזל היית בורחת? וכן זה של אגואיסטי אבל גם אני עצמי אגואיסט... ההורים שלי גם עם הקטע של נורמלי לול

מנסה לעזור לה כמה שאפשר, תומך בה, שלא יהיה עליה עומס בבית ולדאוג לה.

לא חשבתי על מקום שהייתי בורחת אליו חחח אבל כשזה יקרה לא יהיה איכפת לי לעבוד ולשכור דירה לבד.. אני אבוא לבקר אותה ברור אבל כן אני גם חושבת על עצמי..

שואל השאלה:
וכמה זמן לדעתך תצליח להוריד מהעומס xd
מתישהו נגמר הכח

הממ... לא יודע.
יש לי גם אחים גדולים, בטוח בזה שהם יעזרו יותר ממני.

חיה עם אימא כזאת זה סיוט, פשוט תחכה שתגיע לגיל שאתה יכול לחיות לבד ואז תחיה לעצמך ותבוא מידי פעם לבקר, לצערי מהשיגעון שלה נהרסו לי החיים, כי היא הרסה לי הכל..

הייתי בוכה המון, בטוח.
אני מחוברת לאמא שלי מאוד מאוד מאוד.
לאבד אותה היה טראגי מאוד בשבילי, גם אם זה לאבד אותה לאי-שפיות.
כמובן שלא הייתי מראה לה כמה שקשה לי עם זה, כי לא הייתי רוצה להעמיס עליה עוד קושי. הייתי מנסה לסייע לה ככל יכלתי, גם נפשית וגם כלכלית (הרי פסיכולוגים/פסיכיאטרים זה לא בחינם).
אבל כאן אני מדברת על שיגעון מאוד קיצוני, ואין לדעת איך הייתי מתמודדת עם זה בפועל אם זה לא חוויתי את זה.

אמא שלי לפעמים מתחרפנת, כאילו בצורה אחרת ולא סתם שגעון חולף, כי עבר עליה די הרבה בחיים. אז אני נושמת עמוק ונותנת לה לצעוק ולהגיד מה שתרצה (גם אם זה לקלל אותי על הדרך), אני משתדלת לא להתעצבן ואחרי זה אני אומרת לה סליחה על מה שזה לא יהיה שעשיתי והיא סולחת על כלום, אבל לפחות היא לא ממשיכה. בנוסף, אני נמנעת מכל דבר שיכול לעצבן אותה או שישגע אותה שוב.