כתבתי סוג של שיר.. מה אתם חושבים עליו?

שיר עצוב.

דיכאוני רצח מה קרה?
אבל יפה

שיר עצוב, אבל יפה.

מזכיר לי את השיר אלה משום מה.
יש הרבה כאב בשיר שכתבת.

שואל השאלה:
כן.. אני בדיכאון.. זה קצת עוזר לי לכתוב את הרגשות שלי..
איך השיר עצמו?

שיר עצוב, עשה לי חשק לחבק את אותה הילדה

יפה אם את רוצה לשתף אז אני פה

עצוב.. רוצה לשתף?

את שואלת לגבי התוכן או הכתיבה עצמה?

שואל השאלה:
תודה לכולם,
אני לא רוצה ממש להחשף
לגבי שניהם

לדעתי זה מאוד נחמד.
רק צריך לפרק את זה לבתים ולא לערמה של מלל רצוף.
אולי זה בגלל הסטיפס, הוא עושה בעחות כשמנסים לערוך.

תעבדי על זה, תמשיכי לכתוב. זה נחמד.

שואל השאלה:
זה בהתחלה היה מחולק ופתאום סטיפס הפך לי את זה לגוש מלל:
תודה..

כן.. מכיר את זה.
אני שונא כשסטיפס עושה את זה.
זה באג בעריכה שלא טופל.

אולי תעתיקי את זה שוב אבל בתגובה? ככה יהיה יותר ברור.

הכתיבה- זה יותר מרגיש כמו דף מיומן עם הרבה פסיקים מאשר שיר... מצטערת אבל הכתיבה לא טובה, גם דרך ההבעה של הרגשות שלך בכתב היא דיי קיטשית, ילדותית ונדושה. יש עוד הרבה במה להשתפר. תקראי הרבה שירים וספרים- זה עוזר מאוד, מנסיון.

לגבי התוכן- עצוב, ממש מצטערת שאת מרגישה ככה. אשמח להקשיב ולנסות לעזור אם בא לך לפרוק...

שואל השאלה:
תודה על ההערה, אקח את זה כדי להשתפר, ותוכלי להסביר לי למה את מתכוונת בילדותי, קיטשי ונדוש?
ואני קוראת המון שירים וספרים..
תודה 3> אבל אני לא רוצה להחשף

למשל, הקטע של "ילדה כזאת שהיו רוצים ואף אחד לא רוצה אותה"
או "ילדה בלי שליטה, היא כבר לא שולטת בעצמה"

הם בעיתיים טיפה בגלל החזרה כנראה
עדיף היה לשים את זה בחלקים שונים ולא צמוד.

שואל השאלה:
?

וואו מדהים!

שואל השאלה:
תודה 3>

זה קיטשי כי זה לוקח רגש עצוב ומקצין אותו במטרה לגרום לקוראים לרחם, להתעצב או להזדהות. כתיבה טובה באמת אמורה לגרום לקורא להזדהות ולכאוב גם בלי לסחוט את זה ממנו. למשל, אני יכולה לכתוב 20 שורות על זה שאמא שלי מתה ואני גרה ברחוב (לא באמת), זה עצוב ויגרום לאנשים לכאוב בשבילי ולתת פידבקים של עידוד, אבל אין לזה באמת ערך ספרותי.
נדוש כי הרעיון על ילדה קטנה שנמצאת לבדה מול העולם הגדול והרשע כבר הועלה ממזמן וכתבו עליו יותר מדי. אין בזה משהו אישי שלך שאת חושפת על הדף. את צריכה להביא את עצמך בצורה הכי אמיתית וחדה בכתיבה ולנסות להתנתק כמה שאפשר ממניירות מאוסות כמו "ילדה אבודה", "בסך הכל רוצה מנוחה" וכו'. שוב, אם יצא לך לקרוא הרבה זה דברים שתביני עם הזמן ותשתפרי בהם בסופו של דבר, רק צריך תרגול.
ילדותי כי הכתיבה שלך נותנת תחושה של משהו לא בשל, כאילו אין לך ממש ניסיון בזה ואת עדיין תקועה על תבניות ורעיונות ישנים בכתיבה שאיבדו מערכם.
מקווה שעזרתי ומצטערת אם פגעתי בלי לשים לב. בהצלחה בהמשך

שואל השאלה:
אוקי..
תודה, אקח את זה לתשומת לבי

כשאני חושב על זה, מבוגר הוא בסך הכול אדם שלמד להסתיר את הרגשות שלו ולשלוט בהם כל החיים. הם מנסים ללמד אותנו לעשות זאת, מלמדים לא להתפרץ בבכי בלתי נשלט וגם לא להתפקע מצחוק בכל פעם שקורה משהו מצחיק לא לצרוח מכעס ולא לספר לכולם מה אנחנו מרגישים, מלמדים אותנו לא להיות עצובים מדי ולא שמחים מדי אומרים לנו שרגשות מתפרצים הם פשוט בושה ושהם לא במקום. שבעולם שבו הרגשות היו מתפרצים ומתפזרים לכל עבר היה קשה לשמור על סדר, מבחינת הסדר המשמעת והארגון - ההסתרה והשליטה ברגשות מאוד הגיונית, אבל מה עם הרגשות עצמם? אני לא בטוח שהם מרוצים מהמצב. אני בטוח שהם היו רוצים לפרוץ החוצה בצורה חופשית בלי שיעצרו אותם אם כן מה עדיף? איני יודע

והילדה שבך זה הכול

מהמם לגמרי חולה על שירים (*גם כותבת..)

וואו, מדהים! יש לך את זה!
זה היה יותר ברור ומסודר עם זה היה מחולק לבתים. אבל זה בטח הקטע הזה שסטיפס עושים.