מהלך הניסוי: בלק מילא שני מכלים זהים בכמות שווה של מים וקירר אותם. מכל אחד הוא קירר כך שהמים שבו התקררו לC0 אך לא קפאו. את המכל האחר הוא קירר כך שהמים שבו התקררו לC0 וקפאו לקרח. הוא הניח לשני המכלים לעמוד ולהתחמם באותה סביבה, ומדד את פרק הזמן שנדרש למים בכל אחד מהמכלים להגיע לטמפרטורה שקבע מראש. תוצאות הניסוי: תוצאות המדידות: המים במכל הראשון, שקוררו רק עד לנקודת הקיפאון אך לא קפאו, הגיעו לטמפרטורה הרצויה בתוך חצי שעה, ואילו המים הקפואים שבמכל האחר הפשירו והגיעו לטמפרטורה הרצויה רק לאחר כ10 שעות וחצי. מסקנות הניסוי: לפי התוצאות הבין בלק שכמות החום שקלטו המים מן הסביבה במכל שבו קפאו המים הייתה גדולה בהרבה (לפי חישוביו פי 21 בערך) מכמות החום שקלטו המים במכל הראשון. מתוך כך הוא הסיק שנחוצות 20 "יחידות חום" כדי להעביר את המים ממצב מוצק למצב נוזל, ועוד "יחידת חום" אחת כדי לחמם את המים לטמפרטורה הרצויה. משתמע מכך שחלק מהחום שסופק למים הוא "נסתר" ואינו משפיע על הטמפרטורה שלהם. בלק קרא לכמות חום זו בשם "חום כמוס". השאלה: לפני זמנו של בלק סברו שנחוצה רק כמות קטנה של חום כדי להפוך מוצק לנוזל או נוזל לגז, ושהחום הנוסף גורם לעליית הטמפרטורה. א. בלק התנגד לתפיסה זו, וטען ששיטפונות עצומים היו שוטפים את הארצות הקרות באביב אם התפיסה הזאת הייתה נכונה. מה הנימוק המדעי לטענתו? ב. כיצד הניסוי של בלק הפריך את התפיסה הזו?