14 תשובות
כל הכבוד לך, זו החלטה קשה אבל אני בטוחה שאם תהיי דתייה יהיה לך יותר טוב.
אם זה רצון ליבך אז למה שלא תלכי בדרך הזאת (?)
זה רעיון טוב ובהצלחה לך.
אם את חושבת שזה יעזור לך בדרך כלשהי את מוזמנת לנסות, בהצלחה ^^
כל הכבוד לך!
תלכי אחרי הלב שלך, אל תקשיבי לאנשים שינסו להוריד אותך מזה
תאמיני לי שחיים עם אמונה הרבה יותר קלים ומאושרים
תפני למישהו שידריך אותך, ותזכרי ש'תפסת מרובה לא תפסת', עדיף להתקדם לאט אבל בטוח
בהצלחה אחותי 3>
תלכי אחרי הלב שלך, אל תקשיבי לאנשים שינסו להוריד אותך מזה
תאמיני לי שחיים עם אמונה הרבה יותר קלים ומאושרים
תפני למישהו שידריך אותך, ותזכרי ש'תפסת מרובה לא תפסת', עדיף להתקדם לאט אבל בטוח
בהצלחה אחותי 3>
גם אני בדיוק כמוך, עכשיו מאמינה בלב שלם (:
כל הכבוד לך! תלכי אחרי ליבך ואל תחששי לקחת החלטות גדולות, אל תקשיבי לאנשים השופטים תקשיבי רק ללבך ואני יודעת שאת תצליחי ותיהיי מאושרת! בהצלחה
רעיון טיפשי לפיי דעתי ואני אגיד שוב לפי דעתיי
אנונימי
אני אתאיסט אבל אם את בכל זאת רוצה לשמוע את הדיעה שלי אז זה רעיון טיפשי לפי דעתי
למה להוריד למישהי את הרוח ממפרצים? למה לזלזל? אם זה מה שהיא רוצה, מה הבעיה? תעזור ותתמוך גם אם אינך מאמין, ואם אין לך משהו נחמד לומר אז אל תגיב...-.
אורה ושמחה- את לא תמנעי ממני להביע את דעתי, לא אמרתי לה להפוך לאתאיסטית אבל אני חושב שגם אם הבן אדם הוא מאמין אז הוא צריך לחיות בזכות עצמו ולא להישען על ה' ברמה קיצונית ושואלת השאלה תעשי מה שמתאים לך
זה לא להשען, זה להתקרב. והקירוב הזה באמת משנה דברים לטובה.
אנונימית
זה לא ברמה קיצונית, אתה לא מבין את העניין החזרה בתשובה וגם לעולם לא תבין אם תמשיך לחשוב על חוזרי בתשובה ככה, זה לא מה שאתה חושב שזה. זה משהו עמוק יותר, שאנשים שלא יכולים להבין עד שלא יתחילו לחפש ולגלות את זה בעצמם, עד אז, תמשיך בעניין שלך
אני חושב שאת הדוגמה הקלאסית ל-למה אנשים מאמינים.
אנסה לכתוב זאת בקצרה:
הדברים הקשים שעברת, אני לא מכיר אותך ולא את סיפורך אבל אקח ניחוש פרוע ואגיד שלא תמכו בך במיוחד במהלכם.
ניחוש עוד יותר פרוע הוא שיש סיכוי גדול שהדבר הקשה הוא אובדן של דמות דומיננטית בחייך.
מה אדם שעבר מצב כואב, ללא תמיכה ושאולי אפילו איבד אישיות חשובה לו יעשה? לאן הוא ילך?
יש שיפנו לבקבוק בירה או וודקה ויטביעו את הצער שלהם, כאלו שיקחו הרואין וקוקאין כדי לשכוח את הכאב, אחרים ינסו סיגריות ואנשים מסוימים אף יתנהגו בצורה אובדנית עוד יותר...
את אבל פנית לדבר הרבה הרבה הרבה יותר ממכר, שקרי ומלא אשליות.
את פנית לדת.
ולמה זה בעצם?
תשאלי אדם מאמין איך הוא מגדיר את אלוהים בשתי מילים והוא יענה לך "אבינו שבשמיים".
זו אחת הסיבות המרכזיות להיווצרות הקונספט של אלוהות אצל האדם הקדמון;
הצורך בעזרה, בשליטה ובדאגה.
אבא ואמא לא נמצאים איתך כל החיים, דמויות האב נעלמות, אתה נזרק לעולם שמתנהל ב*כאוס*, ללא כל סמכות ובתוהו ובוהו מוחלט מבלי שאבא שלך עוזר לך אם יש בעיה או אומר לך מה לעשות.
בני האדם זקוקים לתמיכה רגשית.
הם זקוקים להרגשה הזו, כפי שיש לילד, ש"הנה הכל בסדר אבא יטפל בי וידאג לעניין הזה".
ואת במיוחד, לאחר חוויות קשות זקוקה לזה. (למרות שיש אנשים שאחרי חוויה קשה יתנתקו מהדת, בשל ההרגשה שאלוהים לא עזר להם, כמו למשל חלק נכבד מניצולי השואה)
עכשיו את יכולה לענות לי "סבבה, מקבלת את מה שאמרת, ההתקרבות לדת היא צורך פסיכולוגי שלי לקבל תמיכה בעקבות המשבר. אבל... מה רע בזה?"
ואני אענה לך הטענה הזו מראש.
מה שרע בזה הוא שברגע שלאחר מצבים קשים את לא מתמודדת איתם אלא חוזרת בתשובה את תהפכי לאדם פאסיבי.
הדת, כמו סמים ואלכוהול היא *בריחה*
את לא באה ואומרת "אוקיי, הדבר הנורא הזה קרה לי, מה *אני* עושה עכשיו כדי להתגבר עליו בכוחות עצמי ולקבוע לי חיים אידאליים שבהם אמשיך הלאה ממנו? איך אני מתמודדת עם זה ומשקמת את עצמי?"
את באה ואומרת "אוקיי, הדבר הנורא הזה קרה לי, אני אתחיל לחכות שש שעות בין בשר לחלב, אשים חצאית ארוכה, אלך לבית כנסת, אשמור שבת ואקפיד על החוקים של אבא שבשמיים כדי שהוא יראה שאני ילדה טובה ויפתור בשבילי את העניין"
תאזרי אומץ ואל תלכי בדרך הקלה והמסוכנת הזו, היא רק תגרום לך לרע.
לסיום משפט שאחד מגדול ההוגים בכל הזמנים אמר על הדת: "הדת היא אופיום להמונים".
אמר, וכדרכו בקודש צדק.
אנסה לכתוב זאת בקצרה:
הדברים הקשים שעברת, אני לא מכיר אותך ולא את סיפורך אבל אקח ניחוש פרוע ואגיד שלא תמכו בך במיוחד במהלכם.
ניחוש עוד יותר פרוע הוא שיש סיכוי גדול שהדבר הקשה הוא אובדן של דמות דומיננטית בחייך.
מה אדם שעבר מצב כואב, ללא תמיכה ושאולי אפילו איבד אישיות חשובה לו יעשה? לאן הוא ילך?
יש שיפנו לבקבוק בירה או וודקה ויטביעו את הצער שלהם, כאלו שיקחו הרואין וקוקאין כדי לשכוח את הכאב, אחרים ינסו סיגריות ואנשים מסוימים אף יתנהגו בצורה אובדנית עוד יותר...
את אבל פנית לדבר הרבה הרבה הרבה יותר ממכר, שקרי ומלא אשליות.
את פנית לדת.
ולמה זה בעצם?
תשאלי אדם מאמין איך הוא מגדיר את אלוהים בשתי מילים והוא יענה לך "אבינו שבשמיים".
זו אחת הסיבות המרכזיות להיווצרות הקונספט של אלוהות אצל האדם הקדמון;
הצורך בעזרה, בשליטה ובדאגה.
אבא ואמא לא נמצאים איתך כל החיים, דמויות האב נעלמות, אתה נזרק לעולם שמתנהל ב*כאוס*, ללא כל סמכות ובתוהו ובוהו מוחלט מבלי שאבא שלך עוזר לך אם יש בעיה או אומר לך מה לעשות.
בני האדם זקוקים לתמיכה רגשית.
הם זקוקים להרגשה הזו, כפי שיש לילד, ש"הנה הכל בסדר אבא יטפל בי וידאג לעניין הזה".
ואת במיוחד, לאחר חוויות קשות זקוקה לזה. (למרות שיש אנשים שאחרי חוויה קשה יתנתקו מהדת, בשל ההרגשה שאלוהים לא עזר להם, כמו למשל חלק נכבד מניצולי השואה)
עכשיו את יכולה לענות לי "סבבה, מקבלת את מה שאמרת, ההתקרבות לדת היא צורך פסיכולוגי שלי לקבל תמיכה בעקבות המשבר. אבל... מה רע בזה?"
ואני אענה לך הטענה הזו מראש.
מה שרע בזה הוא שברגע שלאחר מצבים קשים את לא מתמודדת איתם אלא חוזרת בתשובה את תהפכי לאדם פאסיבי.
הדת, כמו סמים ואלכוהול היא *בריחה*
את לא באה ואומרת "אוקיי, הדבר הנורא הזה קרה לי, מה *אני* עושה עכשיו כדי להתגבר עליו בכוחות עצמי ולקבוע לי חיים אידאליים שבהם אמשיך הלאה ממנו? איך אני מתמודדת עם זה ומשקמת את עצמי?"
את באה ואומרת "אוקיי, הדבר הנורא הזה קרה לי, אני אתחיל לחכות שש שעות בין בשר לחלב, אשים חצאית ארוכה, אלך לבית כנסת, אשמור שבת ואקפיד על החוקים של אבא שבשמיים כדי שהוא יראה שאני ילדה טובה ויפתור בשבילי את העניין"
תאזרי אומץ ואל תלכי בדרך הקלה והמסוכנת הזו, היא רק תגרום לך לרע.
לסיום משפט שאחד מגדול ההוגים בכל הזמנים אמר על הדת: "הדת היא אופיום להמונים".
אמר, וכדרכו בקודש צדק.